"ידיעות אחרונות" מתמכר לנוסטלגיה

באחת הסצנות המפורסמות ב"סופרנוס", ראש משפחת הפשע טוני סופרנו יושב בסעודה ומביט על עמיתיו בדממה בזמן שהם מעלים זכרונות מן העבר. "היי טוני, זוכר ששכרנו את הבית ההוא בחוף, עם פשפשי המיטה? איפה שהילד ההיפי ההוא טבע באופן 'מסתורי' במהלך המסיבה ההיא", שואל אותו פולי גולטיירי, המאפיונר בעל הצדעיים הכסופים, ומיד מבחין שבן שיחו לא מרוצה ממשהו. כשהוא מנסה לברר מה קורה, טוני משיב לו שהוא מאוכזב מהכיוון שאליו זורם הדיון. "'זוכר ש-' זו הצורה הנחותה ביותר של שיחה", חורץ טוני סופרנו, וקם בבוז מן השולחן.

כעת דמיינו מישהו אחר, נאמר עורך בן 40 עם יותר מדי שיער פנים, פולט את אותה תובנה בדיוק בישיבת מערכת של "ידיעות אחרונות". על סדר היום: מוספי החגים המתקרבים והצורך למצוא במה למלא אותם. הפתרון שבוחרים בעיתון של נוני מוזס כולל בדרך כלל מנה גדושה של נוסטלגיה – אולי לא הצורה הנחותה ביותר של עיתונות, אבל ודאי אחת המתחרות על התואר.

פעם, לפני שנים רבות, עיתון היה מוצר בסיס. בתור הזהב של העיתונות המודפסת, אזרח מעודכן היה חייב לקרוא עיתון כדי לדעת מה קורה. כשהגיע העתיד, העיתון הפסיק למלא את הצורך הזה והפך למוצר פנאי. משהו שקוראים כדי להעמיק ואולי אפילו להרחיב אופקים, מעין תחנת ביניים בין פוסט לספר, בעיקר עבור אנשים שהתבגרו כשבידם אוגדני נייר מרשרשים והתרגלו למדיום. ככל שקהל הקוראים הלך והזדקן, הנתיב הנוסטלגי נעשה יותר ויותר קורץ.

בערב ראש השנה, קוראי "ידיעות אחרונות" קיבלו מוסף שלם שבו אישי ציבור וידוענים תיארו רגע מכונן בצעירותם שהפך אותם למה שהם היום. בערב יום כיפור שיגרו אליהם מוסף על "מאה השורות היפות במוזיקה העברית" לדורותיה. היום, בערב חג הסוכות, מגישים להם מוסף שלם ועבש למדי על שנות התשעים – רשימה ארוכה של טקסטים קצרים ולא מעניינים על כל הקלישאות מהעשור ההוא, מחולצת הפלאנל ועד מסכת האב"כ.

נוסטלגיה היא פתרון ממכר. לא צריך לחפור, לא צריך לעשות עיתונות – רק להביא כותבים (הם אפילו לא חייבים להיות עיתונאים) שיהגגו את המובן מאליו על העבר וידרכו על בלוטות ה"זוכרים ש-" של הקוראים. העבר הוא אינסופי, ואפשר לשוב אליו שוב ושוב. אבל "ידיעות אחרונות" הוא עיתון מתוחכם, והוא יודע גם לשלב בין נוסטלגיה להווה, וליתר דיוק לצורך הבלתי פוסק להתחבר לעטיניו המתחלפים של השלטון. היום עושים זאת בפרויקט מיוחד שבו מחזירים שלושה עיתונאים לצה"ל.

"בזמן שהישראלים מחפשים את הדילים לחופשת הדקה ה-90, ניצלנו את תקופת החגים כדי להוציא את כתבי 'ידיעות אחרונות' לחופשה מסוג קצת אחר – ולהחזיר אותם לצה"ל", מסכמת כותרת המשנה הפונקציונלית, שלצדה נדפסות תמונותיהם של בן-דרור ימיני, מרב בטיטו וליאור אוחנה במדים.

נקודת המוצא נוסטלגית. "מה אתה רוצה להיות, שאל אותי העורך – צנחן? מט"ק? אולי מדריך בלוט"ר (לוחמה בטרור)? אופציות משגעות. אבל היתה עוד אחת, אחרונה ברשימה. רס"ר. הזכרונות מהשירות הצבאי הציפו אותי. רס"ר, כמעט תמיד, הוא הדמות המעצבנת, המטרידה, זו שממררת את החיים", כותב ימיני בפתח רשמיו.

"את השירות הצבאי העברתי בבסיס קטן, יחידת בקרה של חיל האוויר אי שם בתוככי סיני. מקום נפלא. בנות, בנים. אבל היה גם הרס"ר המעצבן. הייתי צריך להתבגר כדי להבין שהוא לא היה האיש הרע שיצרתי במוחי היוקד לפני הרבה שנים, משום שההופעה חשובה, והניקיון, והאסתטיקה של הבסיס. בלעדיו הכל היה מתפרק. מי שלא מבין את הקשר בין לכלוך בחדר האוכל לבין לכלוך בכלי הנשק – לא מבין שום דבר".

בניגוד לרושם שנוצר מהאריזה, פרויקט החיול מחדש של "ידיעות אחרונות" לא משתייך לסוגת עיתונות הריאליטי, שבה מטילים עיתונאי אל תוך סיטואציה מופרכת ומחכים לראות מה יקרה. במקרה הזה, מדובר בדרך מתוחכמת לארוז סדרה של כתבות יח"צ צבאיות שהופקו בשיתוף דובר צה"ל. במערכת שלחו שלושה עיתונאים שונים לשלושה בסיסים צבאיים שונים, שם פגשו חיילים מאוכלוסיות שונות, אבל איכשהו השורה התחתונה של כולם זהה: החיילים הצעירים יוצרים יחד פסיפס מעורר תקווה של ישראליוּת, וכולם שמחים בחלקם.

כך למשל מתאר זאת ימיני, שנשלח לבסיס של גולני והוצמד לרס"ר (אמיתי) בשם באסם, שהוצג ללא שם משפחתו והבהיר שהוא "גאה לשרת את המדינה היהודית". "עברתי אחד-אחד, ביקשתי שישתחררו כדי לשמוע אותם. מה פתאום הם שם? למה הם התגייסו לגולני או ליחידה מובחרת אחרת? מהיכן הם?", כותב ימיני.

"נחשפתי לפסיפס אנושי מרתק. משה מהוד-השרון, אדיסו ואודי מקריית-גת, גאסם מחורפיש – יוצרים חבורה מגובשת ומופלאה. הסיפורים על צה"ל ככור היתוך היו ונותרו נכונים. קשה לכם? אף אחד לא התלונן. הרי הם צעירים, במלוא הכושר. לא שמעתי הרצאות על ציונות והקרבה. המלה 'חוויה' חזרה על עצמה פעם אחר פעם. אני כאן, שמעתי שוב ושוב, משום שרציתי להיות כאן. אחוזי הנשירה מאוד נמוכים, עִדכן אותי באסם בהמשך, ועל כל מקום שמתפנה יש חיילים שמתחננים להגיע".

ובכל זאת, אי-אפשר בלי קצת עיתונות. "ניסיתי לגרות אותם עם הוויכוחים על נוהל פתיחה באש, בעקבות הריגתו הטרגית של בראל חדריה-שמואלי", מגלה ימיני, אך מיד מפוגג את המתח: "הם לא נגררו, ויכול להיות שהם פשוט העדיפו לא להיגרר", הוא מציין, וממשיך הלאה לתיאור חדר האוכל, שבו למרבה הפתעתו טירונים וקצינים אוכלים בדיוק את אותו מזון. השורה התחתונה של ימיני: "לא באתי לעודד. יצאתי מעוּדד".

מרב בטיטו יצאה לפגוש לוחמים ולוחמות של חיל הים על ספינת המלחמה אח"י מגן, אחד מכלי השיט שרכשה ישראל מהחברה הגרמנית תיסנקרופ במסגרת עסקת השוחד שהולידה את "פרשת הצוללות וכלי השיט" – פרט שכצפוי לא מוזכר בכתבה.

בטיטו כותבת על "מהפכת הנשים המתחוללת בזרוע הים", ש"מתקבלת כאן בטבעיות על גבול האדישות". כמו בן-דרור ימיני, גם היא נדרשת למזון (פתיתים, עוף, תפוחי אדמה וסלט), וגם היא מעמידה פנים שלא נכנעה לגמרי למכבש יחסי-הציבור הצה"לי ומקשה על החיילות הצעירות – אך אלו, למרבה הפלא ובדיוק כפי שקרה עם ימיני – מצליחות לנפנף את המראיינת במיומנות של פוליטיקאי משופשף ששמו מתחרז עם "בניהו".

"כשאני חופרת לעומק, מנסה להבין את הקשיים של אשה צעירה שהבית השני שלה הוא כלי מלחמה, לגעת בעדינות באתגרים האינטימיים ולהעלות סימני שאלה סביב נחיצותו של שירות צבאי גברי כמדד לשוויון בחברה הישראלית, הן לא ממש מבינות מה אני רוצה", כותבת בטיטו.

ליאור אוחנה, צעירת הכותבים, נשלחה ללוות טירוניות במטווח ושמעה מהן אמירות כמו "אני רוצה להיות מפקדת כמו המפקדות שלנו" ו"אני מאוד אוהבת להיות פה". התוצאה, גם במקרה הזה, נראית כמו תמלול של תשדיר שירות שעוטה על עצמו את עורו המת של הניו-ג'ורנליזם.

בשנים שבהן הניו-ג'ורנליזם היה בשיאו, עורכים ממולחים ידעו למנף הצעות של יחצנים לכדי ניסויים מוזרים בעיתונות (שגם אם לא תמיד הצליחו, לפחות הניבו כשלונות מפוארים). מפיק רוצה שנתלווה לכוכבת ילדים במשך שבוע? אחלה רעיון, נשלח את מבקר המטאל. כוהנת מין באה לסדרת הרצאות בארץ הקודש? נשמע כמו משימה לכתב הצבאי. יזם טחון פותח מסעדת עילית? נשלח אליו את המגיהה הדלפונית, שכבר שנה חיה על פריכיות וחלב כחוש.

אבל הימים האלו עברו. עם היחלשותה של העיתונות נחלש גם כוח המיקוח של העיתונים. היום, כשיחצן מציע הצעה, הוא יכול גם לקבוע מי יוציא אותה לפועל ואיך תיראה התוצאה הסופית. האם זה מה שקרה בפרויקט הצבאי של "ידיעות אחרונות"? זה לא ממש משנה. גם אם כל פסיק בו נרקח ללא התערבות במוחם של הכתבים והעורכים, התוצאה מגויסת במאת האחוזים לצורכי המארחים הצה"ליים, ובוודאי התקבלה אצלם בשביעות רצון מוחלטת.

מפתה לתאר את ימיני, בטיטו ואוחנה כעיתונאים תמימים שבאמת רצו לעשות עבודה עיתונאית אבל נבלמו בידי המפקחים הקשוחים מדובר צה"ל. אבל הגיוני הרבה יותר שהם צעדו אל תוך המשימה הדלוחה הזאת בנפש חפצה, בלי לבעוט ובלי להטיל ספק, בדיוק כמו החיילים האידיאליים שמתוארים בכתבות שלהם, שאם היה להם שמץ של ביקורת או טרוניה כנראה שמרו אותם לפורומים אחרים, שאינם מכורים מראש.

הכותרות הראשיות

ארבעת היומונים מקצים הבוקר את כותרותיהם הראשיות לתפיסת שני האסירים הנותרים מהשישייה שברחה מכלא גלבוע. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הולכים על כותרות טבלואידיות חסרות מעוף ("סגרו חשבון" ו"בחזרה לתאים", בהתאמה). ב"ישראל היום" עוסקים בהפחדה, ומדפיסים בכותרת הראשית את הציטוט "פעלנו למנוע פיגוע בישראל" – דבריו של "ניצב משנה ח'", מפקד הימ"מ.

בשולי ההפניה, ובשונה מכל שאר היומונים, בחינמון מדפיסים גם ציטוט של ראש הממשלה נפתלי בנט, ואפילו ציטוט שלבנט כנראה מאוד חשוב להשמיע: "את מה שהתקלקל – אפשר לתקן". בנט, בנוהג שאימץ מנתניהו, השמיע את המסר הזה כמה פעמים בימים האחרונים. הוא הפיץ אותו כשהמבצע עדיין היה בעיצומו, ואז שוב כשנתפסו ארבעה מתוך ששת האסירים. אתמול, עם מעצרם של מונאדל אינפיעאת ואיהם כממג'י, בנט חזר על המסר בשלישית.

"'את מה שהתקלקל – אפשר לתקן'. בהחלט. גם את המציאות הקלוקלת שבראש הממשלה יושב אפס כמוך", הגיב לו בטוויטר גונן גינת, בעבר עורך בכיר בחינמון של משפחת אדלסון. ממשיכי דרכו ב"ישראל היום" שמו בצד את המשטמה והאגו, וכאמור הדפיסו את המסר של בנט בשער. בידיעה נלווית, לצד דבריו של ראש הממשלה, מדפיסים שם גם צרור ברכות ששִחררו השרים בני גנץ, יאיר לפיד ואיילת שקד וחברת-הכנסת שרן השכל ממפלגתו של גדעון סער.

בסוף הידיעה, כאילו היה שלי יחימוביץ', מדפיסים גם ציטוט של השר לשעבר ישראל כץ. "הברכות מגיעות, לדבריו, 'לשב"כ על המודיעין המעולה, ולצה"ל ולימ"מ על יכולת פיקודית מבצעית גבוהה'", מצטט הכתב יורי ילון.

למרות הבימה שניתנת לממשלת הזדון, רוב הסיקור החדשותי של "ישראל היום" אכן מייחס את הצלחת המבצע לכוחות הביטחון – למשטרה (ובייחוד לימ"מ), לשב"כ ולצה"ל. גורם אחד, שבעבר לא היה חולף יום בלי שיודפסו בחינמון פניניו וזיו פניו, נעדר לגמרי מסיקור המבצע המוצלח. איפה נתניהו? בחג הזה, לביביסטים מבין קוראי "ישראל היום" נכונה אכזבה.

צנזורה

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם היום מאמר ארוך (במושגי "ידיעות אחרונות") על תוכנית הגרעין האיראנית. המחבר, אהוד ברק, משלב בו גם התייחסויות לגרעין הישראלי. ברק, שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, מכיר לעומק את הארסנל האטומי של ישראל. ובכל זאת, בבואו לכתוב עליו אפילו הוא נדרש להתפתל סביב גוף הידע של עצמו ונסוג לקביעות שלפיהן ישראל "מסווגת לעתים באקדמיה" כמדינה בעלת יכולות גרעיניות וש"כל העולם חושב שהיא מעצמה גרעינית כבר יותר מחמישים שנה". ומה אהוד ברק חושב? הצנזורה הצבאית לא מתירה לפרסם.

בעמוד הסמוך, בשולי סיקור מבצע תפיסת האסירים, הכתב בצפון אחיה ראב"ד מקדיש כמה מלים לדיון שהתקיים אתמול בבית-משפט השלום בנצרת, שבו הוא ועמיתיו ביקשו מהשופט להתיר להם לצלם כמה מהאסירים שנתפסו. המשטרה התנגדה בתוקף, ונתלתה בצו איסור הפרסום שניתן לה לבקשתה כמה ימים לפני כן – עמדה שלדברי ראב"ד חילצה מהשופט, נשיא בית-המשפט דורון פורת, את התהייה "צפיתי בטלוויזיה, על איזה צו איסור פרסום אתם מדברים?". המצב האבסורדי שיצרו המשטרה והשופטים שחתמו עבורה על צווי איסור הפרסום בפרשה תואר כאן אתמול בהרחבה.

בשולי החדשות

"למרות הביקורת: ליברמן ירחיב את פעילות 'נתיב'", מדווח אריאל כהנא ב"ישראל היום". הגוף הממשלתי, מציין כהנא, אמור "לעודד עלייה ארצה ממדינות הגוש הסובייטי", ותחת ליברמן תורחב פעילותו "גם לגרמניה, שם מתגוררים רבע מיליון יהודים דוברי רוסית, על-פי ההערכות".

הכתב המדיני מציין ש"העברת 'נתיב' לאחריותו של ליברמן נעשתה תוך ביקורת של הייעוץ המשפטי", ומזכיר תחקיר של "המקור" מ-2020 שלפיו "נתיב" שימשה "מוקד העסקה לפעילים של ישראל-ביתנו, המפלגה שליברמן עומד בראשה". שמו של רביב דרוקר, שחתום על התחקיר, לא מוזכר.

דברים שנכתבו ברצינות

• "יש תחושה שהמשרד האפרורי, שהפך למשעמם משהו בשנים הארוכות שבהן החזיקה בו ש"ס, הפך לגולת הכותרת של הממשלה הנוכחית" (כתב "ישראל היום" חנן גרינווד על משרד הדתות, מתוך ראיון עם השר מתן כהנא).

דיסטופיית פוטין

ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מקדישים נתח ממדורי החוץ לנעשה ברוסיה בעקבות הבחירות לפרלמנט שהתקיימו בה בסוף השבוע האחרון. "מוסקבה מציגה: משחק מכור", קובעת הכותרת ב"ידיעות אחרונות". הכתב, יאיר נבות, מתרכז בפני השטח – למרות שבמקרה הזה השחיתות כה בוטה וחשופה שקשה להאשים אותו. את הבחירות הוא מתאר כמשחק שבו התוצאה ידועה מראש, ומספר לקוראים על סרטוני וידיאו שבהם נראים "אנשי ועדות הקלפי ושליחי הממסד" כשהם "דוחפים לתוך הקלפיות עשרות גליונות הצבעה מוכנים שמולאו מראש עם המועמדים 'הנכונים', דהיינו אלה של מפלגת השלטון".

ב"הארץ" מגישים גרסה ערוכה ומתורגמת של כתבה מאת אנדרו קריימר, כתב ה"ניו-יורק טיימס". בעיתון הישראלי מעניקים לה כותרת נחרצת: "הדמוקרטיה על-פי הקרמלין: מפלגות מזויפות, מועמדים משובטים וקניית קולות בכסף מזומן". קריימר מתייחס כמובן לרמאויות שנעשות כמעט בפומבי, מתוך הבנה שכיום כבר לא טורחים להעמיד פנים שרוסיה היא מדינה דמוקרטית, אבל מתעכב גם על הדינמיקה המטרידה יותר – שחיתות המעמקים שקשה לתעד במצלמות במעגל סגור, ששומטת את התקווה שמשהו אי פעם ישתנה שם.

"שלא כבמדינות אוטוריטריות אחרות כמו סעודיה וסין, ברוסיה יש מערכת פוליטית מרובת מפלגות שהשתרשה עם עלייתו של פוטין לשלטון ב-1999", כותב קריימר. "כדי להתמודד עם מצב זה השתמש הקרמלין בשתי אסטרטגיות: הקמת מפלגות פוליטיות מזויפות ושימוש בכמה מפלגות עצמאיות לכאורה, שהוא מכנה 'האופוזיציה המערכתית'.

"לאחר שבשנה שעברה הורעל מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני בניסיון להתנקש בחייו צצה ברוסיה מפלגה שמטרתה לפנות לצעירים מאוכזבים המרכיבים את הבייס של נבלני. מפלגת 'האנשים החדשים' חיקתה רבים מהמסרים של מנהיג האופוזיציה הכלוא נגד שחיתות, אך היא תומכת בהמשך שלטונו של פוטין.

"מפלגות שמשתייכות ל'אופוזיציה המערכתית' הן ותיקות ומבוססות יותר מהמפלגות המזויפות שקמו זה מקרוב. במפלגות האלה נכללות המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הליברל-דמוקרטית הלאומנית. הן משתתפות בבחירות ברוסיה לכאורה כאופוזיציה, אך ברגע שהן נבחרות הן מצביעות עם מפלגת 'רוסיה מאוחדת' [של פוטין] ויוצרות פרלמנט המשמש חותמת גומי לקרמלין.

"עד לשנה שעברה חיו המפלגות האלה בדו-קיום עם 'האופוזיציה הלא-מערכתית' שבהנהגת נבלני, וקראו להדחת פוטין מהשלטון. אך בשנה האחרונה, לקראת הבחירות המתקרבות, יצאה ממשלת רוסיה במבצע דיכוי נגד האופוזיציה הלגיטימית ושלחה את רוב מנהיגיה – ובהם נבלני – לכלא או לגלות".

ב"ישראל היום", שבשנות שלטונם של נתניהו וטראמפ התייחס לפוטין כאל מנהיג דגול ששם לנגד עיניו את האינטרס הישראלי, לא מדווחים היום כלל על הנעשה ברוסיה.

ב"מעריב" מתפרסם היום ראיון גדול עם איל התקשורת ארקדי מאיופיס, שנמלט מרוסיה אחרי שהמשטר סגר את ערוץ הטלוויזיה שלו ואיים לשלול את חירותו. "לאחר שתחנת הטלוויזיה שבבעלותו, שדגלה בעיתונות חופשית, נסגרה בהוראה של ממשלת רוסיה והעומד בראשה ולדימיר פוטין, חשש מאיופיס כי בשלב הבא השלטונות יורו על כליאתו. לכן יום לאחר ש-TV2 ירדה מהאוויר, למרות לחץ ציבורי עצום, עברו מאיופיס ובני משפחתו לישראל", מציין הכתב, אלן רוזנבאום.

מה עושה איל תקשורת שדוגל בעיתונות חופשית לאחר שהוא מהגר לישראל? משלם לעיתונות החופשית של ישראל, במקרה זה "מעריב", כדי לקנות ראיון שמגולל את קורות חייו – ועל הדרך מציג לראווה את העסק הנוכחי שלו, שניתן היה לסכם כ"הרכבה ושיווק של חבילות שי" אך באופן טבעי מוצג כאן כהרבה יותר מזה.

בהתאם לנוהג שהשתרש בשנים האחרונות בקרב אנשי עסקים מסוימים, מאיופיס מציג את המיזם העסקי שלו כתרומה לחברה, וליתר דיוק כחלק ממאבק ההסברה הישראלי. מה הקשר בין חבילות שי להסברה? אין באמת קשר, אבל תמורת הסכום הנכון ב"מעריב" ידפיסו כל דבר. הכותרת המטופשת, "זה כל היופי", מתכתבת עם שם המותג של איש העסקים (Yoffi). תיאור מדויק יותר, שבוודאי היה גורם למאיופיס לקרוע את הצ'ק לגזרים, היה "אם לי אין עיתונות חופשית, לאף אחד אין עיתונות חופשית".

דיסטופיית צוקרברג

בכפולה הפותחת של "גלובס", הכתב נבו טרבלסי מסכם עבור הקורא הישראלי סדרה מונומנטלית של תחקירים על פייסבוק מתוצרת ה"וול סטריט ג'ורנל". טרבלסי מציין כי לפי ממצאי העיתון הכלכלי, 3 מיליארד משתמשי פייסבוק מחולקים לשני מעמדות: המעמד העליון – 5.8 מיליון חשבונות פופולריים או כאלה המייצגים גורמים בעלי כוח – ומתחתיו כל היתר.

המעמד העליון של משתמשי פייסבוק זוכה מהנהלת החברה לזכויות-על שבמסגרתן מוחלים לו על הפרת "כללי הקהילה" ומאפשרים למפעילים לפרסם חדשות כזב, תמונות אינטימיות של אחרים וכיו"ב זוהמה. אחד מאותם סופר-משתמשים היה נשיא ארצות-הברית לשעבר דונלד טראמפ, שחשבונו נחסם רק אחרי שהפך לברווז צולע.

ממצא אחר עוסק במחקר שמצא קשר אפשרי בין האופן שבו בנויה הרשת החברתית אינסטגרם (שבבעלות פייסבוק) לנזקים נפשיים שנגרמים לבני נוער, מדימוי גוף גרוע ועד מחשבות אובדניות. "על-פי מסמכים שהובאו בתחקיר, החוקרים הזהירו שאינסטגרם היא מוצר ממכר וכי 'בני נוער מאשימים את אינסטגרם בעליות בשיעור החרדה והדיכאון'", מציין טרבלסי.

מסיבה לא ברורה, הממצאים החמורים ביותר נדחקו לירכתי הכתבה. במסמכים שהגיעו לידי "וול-סטריט ג'ורנל", עובדים בחברה של מארק צוקרברג ושותפיו מציינים כי "סוחרי בני אדם במזרח התיכון השתמשו בפייסבוק כדי לפתות נשים לתעסוקה פוגענית כמו עבדות או עבודות מין. במקרה אחר, עובד שהיה שוטר הזהיר על קרטל סמים במקסיקו שמשתמש בגלוי בפייסבוק כדי לגייס, לאמן ולשלם עבור רוצחים שכירים. למרות האזהרות של אותו עובד, פייסבוק לא מנעה מהקרטל לפרסם בזירות שלה. במקרה אחר, עובדים הזהירו כי קבוצות חמושות באתיופיה משתמשות בגלוי בפייסבוק כדי לעודד אלימות נגד מיעוטים אתניים".

ל"הארץ" מצורף היום גיליון של כתב העת "הזמן הזה". באחד המאמרים המעניינים שמתפרסמים בו, ד"ר ליאור זלמנסון מנסה להביט אל העתיד של המדיה החברתית – אל השנים שבהן ענקיות התוכן והפרסום יעמיקו אפילו יותר את אחיזתן בתפיסת המציאות של האנושות. כדי להמחיש את הנקודה שלו, זלמנסון חוזר אל שנות התשעים, לשנים שבהן הציבור הרחב נחשף לאינטרנט לראשונה. הוא מציין את אחד העקרונות של הרשת העתיקה ההיא, שתומצת בקריקטורה מפורסמת של ה"ניו-יורקר" שבה "כלב יושב על כיסא משרדי, מקליד במקלדת ומכריז כי 'באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב'".

בשנות התשעים, האנונימיות היתה חלק אינטגרלי מחוויית הגלישה. עם עליית הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק, חל כרסום עיקש ומתוכנן באנונימיות – כזה שאִפשר לחברות הדיגיטל לתרגם את הנוכחות המקוונת של המשתמשים לפרסום ולקניות. כיום, מציין זלמנסון, "חברות מעדיפות שהמשתמשים יתנהגו באופנים שיסגירו את מי שהם בעולם האמיתי, כדי שיהיה אפשר לשווק להם מוצרים ושירותים רלבנטיים. על כן האינטרנט הומצא מחדש, בתהליך מתמשך, כמקום 'בטוח' שבו רצוי ולבסוף גם חיוני לקיים הלימה בין הפרסונה הווירטואלית ובין המשתמש בעולם הפיזי".

"עם כניסתה של טכנולוגיית המציאות המדומה לשוק צריכת ההמונים", מוסיף זלמנסון, "ייתכן שאנו נמצאים בעיצומה של תפנית מפתיעה בהתפתחות כלכלת הזהויות המקוונות; נראה שאנו חוזים בסימנים הראשונים לשובו של הכלב אל כיסא המחשב, על חשבון האווטאר המזוהה עם העצמי". ובמלים אחרות: עידן האנונימיות חוזר. ובעוד מלים: כפי שניתן היה לשער, זו לא אותה אנונימיות.

"הפעם, אימוץ הזהויות המרובות צפוי להתרחש בתנאים שונים בתכלית מאלו של שנות התשעים: הוא מובל בידי תאגידי ענק השולטים במרחב המקוון, ויש לו השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לעתידם של מנגנוני המעקב והשליטה הדיגיטליים", כותב זלמנסון.

סוף המאמר מתמקד בזרוע המציאות המדומה של פייסבוק. "הלקוחות הראשונים שנכנסו לעולם המציאות המדומה של פייסבוק שמו לב שההרשמה אליו מתאפשרת רק בחיבור מאומת לחשבון הפייסבוק. כלומר, ה'חופש' לאמץ כל זהות שהיא מתאפשר כאשר חברת פייסבוק יודעת מי הוא 'באמת' אותו משתמש", הוא כותב.

"יש כאן קפיצת מדרגה של ממש ביחסי הכוח והשליטה של פלטפורמות כגון פייסבוק. ראשית, טכנולוגיית המציאות המדומה המשתמשת בהתקנים לבישים ודורשת צימוד גבוה יותר לגופו הפיזי של המשתמש מעניקה לפייסבוק מידע רב לגבי תכונותיו הפיזיות. אם בעבר היו אתרי האינטרנט מוגבלים לאיסוף מידע מתנועות העכבר או מהמקלדת, התקני המציאות המדומה יכולים לעקוב אחרי תנועות האישונים של המשתמש כדי להבין מה באמת מושך את תשומת לבו.

"השלט המובנה שהמשתמש מחזיק בידו מסייע לעקוב אחר תנועת הידיים והרגליים במרחב, וכתוצאה מכך הוא מאפשר לעקוב אחר שפת גופו של המשתמש והתקשורת הלא-מילולית המתקיימת באינטראקציה הגופנית בין פרטים שונים במרחב המדומיין. השיחות עצמן במרחב הווירטואלי אינן מתקיימות דרך מקלדת אלא בתיווך מיקרופונים; חברת פייסבוק, שהכחישה בעבר כי ניסתה להקליט משתמשים, הודיעה שבעולם הווירטואלי היא מנטרת את כל השיחות למטרות שליטה ובקרה, לטענתה כדי להתמודד עם סוגיות כמו הטרדות מילוליות ומיניות".

המסקנה? קודרת. "אם אכן חלק גדול מקשרינו החברתיים יעבור אל ה'אופק' שפייסבוק מציעה, דומה הדבר להתקנת מצלמות מעקב לתיעוד האינטראקציות שלנו במקומות העבודה והבילוי, בגני השעשועים, בכיתות הלימוד או בברים", כותב זלמנסון. "פייסבוק מעודדת את המשתמשים [...] לתת דרור למאווייהם, לפנטזיות, לחלומות ולדחפים שלהם, באופן מפוקח מאי פעם. מודל זה מזכיר את פארק השעשועים של סדרת המדע הבדיוני 'וסטוורלד', שמשמש למימוש ההרפתקאות והפנטזיות הפרועות והאפלות ביותר של המבקרים בעודו אוסף את המידע האינטימי ביותר על אותם מבקרים".

גאווה

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מתפרסמות הפניות שער בולטות על שרית חדד, שיצאה אתמול מהארון. ב"ידיעות אחרונות", שם ההפניה בולטת במיוחד, מקדישים לה עמוד ברודשיט שלם בכפולה הפותחת. לצד הידיעה החדשותית, שנושאת את הכותרת המפרגנת "אהבה כמו שלה" (משחק מלים גמלוני על שם השיר שהוציאה חדד במקביל ליציאה מהארון, "אהבה כמו שלנו"), מדפיסים שם בוקסה על בת זוגה, תמר יהלומי, וטור נוטף חנופה של רז שכניק.

ב"ישראל היום" מזכים את המאורע בידיעה קצרה בלבד, וזו נדפסת בעמוד 16 וללא הפניית שער כלשהי. הכותרת אינפורמטיבית: "שרית חדד חשפה את בת זוגה – וקיבלה חיבוק גדול מהחברים". ב"הארץ" – מצד אחד הבית של הלהט"בים, אבל מצד שני גם מעוז של אשכנזיוּת – אמנם דיווחו על כך אתמול באתר, אך במהדורה המודפסת אין לכך זכר.

ענייני תקשורת

תביא להציץ. כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", היא ראיון עם אדוה דדון מחדשות 12. הקטע המעניין בטקסט מובא דווקא מפי המראיין, איתי שטרן: "בשלב מסוים של השיחה היא מחמיאה על המחברת המעוטרת שהבאתי איתי ומבקשת להביט בה. תוך רגע היא כבר מעלעלת בה, מחמיאה לי על כתב ידי ומחפשת את השאלות שביקשתי להפנות אליה עוד לפני שאלו נשאלו".

עם או בלי קשר (שטרן לא מציין אם דדון הצליחה בסוף להציץ בשאלות), המרואיינת הודפת בקלות את השאלות הביקורתיות ומנצלת את הבימה כדי להרים לעצמה ומדי פעם לנזוף במראיין. שטרן, מצדו, מפספס הזדמנות לשאול אותה על השימוש שנעשה בה במסגרת קמפיין השחרה נגד מאבק חברתי ועל ההליכים המשפטיים שנפתחו בעקבותיו, שהובילו למחיקת כתבה שלה מהרשת. גם הסיפור שעמו נפתח הראיון, גניזה של תחקיר על נוכל אחרי שגורמי פשע מאורגן לחצו על המקור (ובמקביל ניסו לשכנע את דדון לוותר על הכתבה), נותר בלתי פתור. שטרן מציג אותו כהישג של המרואיינת, ש"לא ויתרה" לפושעים – למרות שבסופו של דבר, לדבריה, היא נאלצה לכבד את בקשת המקור וירדה מהסיפור.

התיקונים. במדור הדעות של "הארץ", זהבה גלאון כותבת על אורי אבנרי, שמת לפני שלוש שנים וחודש. בניגוד למה שנכתב בטור, אבנרי לא הקים את "העולם הזה" ב-1950, אלא רכש אותו מהעיתונאי אורי קיסרי.

תודה שטסתם נוני. באחד ממוספי החג של "ידיעות אחרונות" מקדישים כתבה גדולה לציון 25 שנה לרדיו תל-אביב (יואב בירנברג). בכפולה הראשונה שלה שובצה תמונה גדולה של כמה מכוכביה הגדולים של התחנה: ערן זרחוביץ', שרון טייכר, איל ברקוביץ', אופירה אסייג, ארז טל וגידי גוב. איכשהו, דווקא אופירה אסייג, שותפה עסקית של המו"ל נוני מוזס, מוצגת שם במרכז, ישובה על כורסה ברגליים משולבות, בפוזה של בוסית שכל היתר מכרכרים סביבה.

תראו אותי. חוץ מבן-דרור ימיני, מרב בטיטו וליאור אוחנה, שמככבים בפרויקט הדו"צי של "ידיעות אחרונות", ניתן למצוא היום עוד עיתונאים שעושים ביסמוט ומצטלמים לכתבות של עצמם. ב"ידיעות אחרונות" עושים זאת אודי עציון ורענן שקד, שמראיינים את אמנון שעשוע ממובילאיי ומככבים לצדו בתמונת השער של אחד המוספים. ב"ישראל היום" עושה זאת הכתבת הפרלמנטרית דניאל רוט-אבנרי, שחולקת עם הקוראים את חוויותיה מסדנת אקרובטיקה במדבר.

Don't get high on your own supply. "כשהייתי חילוני ולמדתי באוניברסיטה, ההורים שלי החליפו טלוויזיה ואמרו לי: קח! אמרתי להם: לא רוצה שהדבר הזה ישתלט לי על המוח. זה משתלט על הקשר שלי עם ה'. יש לי הוויה אחרת", אומר ל"בשבע" צבי יחזקאלי, עיתונאי ישראלי שמוציא את לחמו משידורים סדירים במכשיר המתועב.