הכנסת צפויה להצביע ביום רביעי על הצעת חוק של חברת הכנסת גבי לסקי (מרצ), שתבטל את סעיף 288 לחוק העונשין, הידוע כסעיף העלבת עובד ציבור. במשך קרוב לשני עשורים, ניסיתי ביחד עם חבריי בכנסת להביא לביטול העבירה המוזרה הזו שמסכנת את חופש הביטוי של אזרחים. לצערי, ללא הצלחה. יש לברך את שר המשפטים, גדעון סער, על ההחלטה האמיצה לתמוך בהצעה שנדחתה שוב ושוב על ידי שרי המשפטים בעבר.

חוק העלבת עובדי ציבור הוא, כפי שציין לפני כעשור הפרשן המשפט, פרופ' משה נגבי ז”ל, אחד הדרקוניים שבחוקים הישראלים. העלבת עובד ציבור היא עבירה גם כאשר העובדות שהעלה ה"מעליב" נכונות; גם במצב שבו אם היה נתבע לדין על הוצאת דיבה, היה מנצח. העבירה היא אבסולוטית: גם אם תביא ראיות לכך ששופט או שוטר מושחתים, עדיין תימצא אשם אם תקרא להם בשמם הנכון, מושחתים. התוצאה היא אפקט מצנן על הדיבור שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות.

במהלך 16 שנות כהונתי בכנסת ספגתי איומים, עלבונות, נאצות, הטרדה מאיימת, ביקורת בוטה, השמצות והתגססויות. כשהיו מודיעים לי שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את אחד המנאצים או המאיימים על בסיס הסעיף של העלבת עובד ציבור תמיד ביטלתי את התלונה.

ח"כ גבי לסקי (צילום: יונתן זינדל)

כדי לסבר את האוזן, מניחה כאן מבחר מקרי של דוגמאות לביטויים כאלו: "זהבה גלאון את זבל סמרטוט שמאלני ובחיי אשבע ואנדור שבך יתנקש ואת חייך אגזול" (דצמבר 2016); "זהבה גלאון כדאי לך לברוח לעזה/לבנון/ וכל מדינה ערבית אחרת! ומהר יזונה בת זונה הימין ירצח אותך יום מהימים,, הלוואי ומחר בבוקר כבר..." (ינואר 2017); "במדינה מתוקנת כבר מזמן היית חוטפת כדור בראש, את יצור מגעיל רפש מהלך על 2 וחבל שהיטלר נח צהריים היה צריך לגמור עוד כמה מיליונים עם דעות כמו שלך, הגיע הזמין שתבינו שהשמאל לא לגיטימי..." (פברואר 2017). ושיהיה ברור אני לא הייתי היחידה בכנסת שחטפתי איומים ונאצות מסוג זה.

כפי שניתן לראות מנתונים שקיבלה ח"כ לסקי בתשובה לשאילתה שהגישה לשר לביטחון פנים, עומר בר-לב, המדינה עושה שימוש נרחב בסעיף של העלבת עובד ציבור. בשנת 2019 הוגשו 54 כתבי אישום בעבירה 288 לבדה ו-584 כתבי אישום כאשר כתב האישום כולל עבירה נוספת; בשנת 2020, 28 כתבי אישום ו-654 כתבי אישום יחד עם עבירה נוספת; בשנת 2021, 66 כתבי אישום ביחס לעבירה 288 עצמה (עליה של יותר מ-100% ביחס ל-2020), ו-846 כתבי אישום שכוללים גם עבירה נוספת.

לעתים, עושה המדינה שימוש בעבירה 288 - שעונשה עד שישה חודשי מאסר - כאמצעי השתקה ברור: הפעיל החברתי ברק כהן הורשע ב-2017 בעבירה בשל, בין השאר, שיר לעגני לרכז המודיעין דאז של תחנת מוריה בירושלים, אלון חמדני. הטענות שהעלה כהן - כי חמדני ממציא דברים שלא היו ולא נבראו - שהיו עומדות במרכז הדיון אילו תבע חמדני דיבה, לא היו רלוונטיות לעבירת העלבת עובד ציבור.

בשנת 2006 תבעה המדינה את אליצור סגל, ממתנגדי ההתנתקות, לאחר שכתב ב-2004 מאמר חריף כנגד הרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס. סגל האשים את וייס, בין השאר, בכך שהוא שותף לרצח, לגילוי עריות, לביטול מצוות ישוב ארץ ישראל ולחילול שבת. שפיכות דמים וגילוי עריות הן עבירות שעל פי ההלכה היהודית הן "ייהרג ובל יעבור".

הרב הצבאי הראשי לשעבר ישראל וייס (צילום: יוסי זמיר)

הגשת כתב האישום פגעה חמורות בזכותו של סגל לביטוי פוליטי. סגל הורשע בבית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, אך בית המשפט העליון ביטל את הרשעתו פה אחד. השופט פוגלמן עמד על חשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי וקבע שכאשר "התכלית הדומיננטית של הביטוי היא פוליטית, אין תחולה כלל לעבירה של העלבת עובד ציבור" וכי פגיעה בביטוי הדמוקרטי משמעה פגיעה בהליך הדמוקרטי.

המדינה הגישה כתב אישום בעבירת העלבת עובד ציבור כנגד חושף השחיתות רפי רותם (שהוכר ככזה על ידי מבקר המדינה יוסף שפירא), שכלל סעיפים של העלבת עובד ציבור; הוא הורשע בבית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי, בהישענו על ההחלטה בפרשת סגל - ביטל את ההרשעה בסעיפים אלו. אך בית המשפט העליון החזיר בשנת 2020 את החלטת השלום במלואה. על כן, עבירה 288 ממשיכה להוות סיכון לחופש הביטוי של אזרחים, גם אחרי ההחלטה בפרשת סגל.

שיהיה ברור: אין בדברים האלו משום מתן לגיטימציה להעלבה של עובד ציבור. הבעיה היא שעבירת העלבת עובד ציבור מציבה את עובד הציבור מעל האזרח הפשוט, למרות שלטעמי אין שוני ביניהם: עובד הציבור יכול להעליב חופשי אזרח מבלי שתחול עליו כל סנקציה, בעוד שהאזרח חשוף להעמדה לדין. וכפי שראינו מהנתונים שבשאילתה של ח"כ לסקי, ידה של המדינה קלה על ההדק גם אחרי פרשת אליצור סגל.

זה יהיה לכבודה של הכנסת אם תצביע על מחיקת העבירה הזו והחוק הדרקוני הזה מספר החוקים שלנו. יהיה בכך משום חיזוק ניכר של חופש הביטוי שלנו, והיכולת שלנו לבקר את אלו הזקוקים לביקורת יותר מכל - עובדי הציבור, שהם גם אוכלי לחם הציבור.

זהבה גלאון היא נשיאת מכון זולת-לשוויון וזכויות אדם