שערוריית השורה שלא הושרה בטקס ההסמכה של לשכת עורכי-הדין החזירה אותי ארבע שנים אחורה.

בסיומו של הטקס המדובר השמיטה הזמרת מאיה אברהם את המילים "נפש יהודי הומייה" מתוך ההמנון. בהודעה שפרסמה טענה הזמרת כי התרגשה וטעתה בשורה "בהמנון הלאומי היפהפה שלנו, שתמיד מרגש אותי מחדש".

ב-15 בדצמבר 2017 פרסמו בני משפחתה של עהד תמימי סרטון בו היא סוטרת לקצין צה"ל שעמד ביחד עם חייליו בכניסה לביתה של משפחת תמימי לאחר שסילקו זורקי אבנים מהבית ומנעו כניסה של מתפרעים נוספים.

לא היה זה המפגש הראשון של עהד עם חיילי צה"ל. שש שנים קודם לכן בהיותה בסך הכל בת 11 פורסם סרטון בו היא צועקת על חייל ומנופפת לעברו באגרוף. פעולה זו זיכתה את עהד בפרס "על אומץ ליבה" מהעיר איסטנבול ובהזמנה לסעודה עם נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן.

3 שנים לאחר מכן צולמה עהד כשהיא נושכת את ידו של חייל שביקש לעצור את אחיה לאחר שזה יידה אבנים בחיילי צה"ל.

פעולותיה ההירואיות זיכו אותה בתואר גיבורה וסמל המאבק הפלסטיני לא רק בקרב הפלסטינים, אלא גם בחוגים מסויימים בחברה הישראלית. בין אלה היה יהונתן גפן שחיבר לכבודה שיר שבו השווה אותה ל”דוד שסטר לגולית" , לאנה פרנק, לחנה סנש ולז'אן ד'ארק. הגדיל עשות רם כהן מנהל "תיכונט", שהוסיף לרשימה את "שרה גיבורת ניל"י", ותיאר את תמימי כ"גיבורה פלסטינית, תלמידה שכל מנהל היה רוצה בבית ספרו. נערה בעלת מודעות, אקטיביסטית ומתוחכמת. נערה אמיצת לב, העומדת מול שני גברים חמושים וסוטרת לאחד מהם סטירה המגיעה לכולנו".

רם כהן, מנהל ביה"ס תיכונט (צילום: תומר נויברג)

התרפקותו של כהן על הגיבורה שלו לא הייתה אמורה להפתיע איש. הוא כבר הספיק לספר לתלמידיו, שהוא "יכול להבין" מה גורם לפלסטינים לבצע פיגועים. הוא הטיף לתלמידיו שיש לשחרר אסירי חמאס, אף על פי שלחלקם דם על הידיים, משום שבעיני הפלסטינים הם לוחמי שחרור. הוא אף הצדיק את חפירת המנהרות בעזה שכן אלה נועדו "לאפשר חיים".

סמוך לכך כתבתי מאמר שבו ביקרתי את העובדה שכהן מנצל את מעמדו כמנהל בית ספר כדי להטיף את דעותיו לתלמידים. במודע בחרתי לפרסם את המאמר ב"הארץ" שכן סברתי שמן הראוי לחשוף את מעלליו דווקא לקוראי העיתון. לא התפלאתי כאשר אלה זיכו אותי במטר נאצות. רם כהן אף פרסם את המאמר באתר של בית הספר ונשות "מחסום ווטש" העתיקו אף הן את המאמר. אחסוך מהקוראים את דברי ה"שבח" להם זכיתי בשתי במות אלה.

בעקבות פרסום המאמר התקשרו אלי מהתוכנית "ערב חדש" ושאלו אם אהיה מוכן להתעמת עם רם כהן. כמובן שהשבתי בחיוב. אלא שכהן דחה את ההצעה, שכן "מתחת לכבודי להתעמת עם מעוז". במקומו נשלחה נשיאה של מכללה לחינוך.

כדרכי לפני כל מפגש, עשיתי עבודת שטח, וגיליתי שבטקס במכללה שבראשה עומדת הנשיאה שתתעמת איתי נוגן ההימנון הלאומי - אלא שבאופן לא מפתיע דילגו על "נפש יהודי הומייה"

כדרכי לפני כל מפגש, עשיתי עבודת שטח וגיליתי שבטקס במכללה שבנשיאותה נוגן ההימנון הלאומי, אלא שבאופן לא מפתיע דילגו על "נפש יהודי הומייה". מהמכללה טענו  ש... הרמקול אחראי להשמטה.

כאשר נפגשנו באולפן הטלוויזיה ביקשתי ממנה להמליץ עבורי היכן ניתן לרכוש רמקול בעל בינה שיודע איזו שורה עליו להשמיט. חיוך המבוכה שלה הסגיר שאף היא אינה מאמינה לתירוץ המגוחך.

משום כך, ולאחר שבמוסדות אקדמיים הפסיקו לסיים טקסים בשירת "התקווה" "כדי לא לפגוע בסטודנטים הערבים", הייתי סקפטי לגבי הסברה של מאיה. אמנם הקשבה לשירתה ולבלבול שנוצר אצלה לאחר ההשמטה תומכת אולי בגירסתה, אלא שריבוי ה"טעויות", ותמיד באותה שורה בהימנון הלאומי, גורם לי להיות חשדן.

אולי כדאי לחזור לטקסים הפשוטים שנהגו בעת שאני הוסמכתי לעריכת דין. אז לא השמיעו את ההימנון ברמקול, ולא הביאו זמרים כדי לשיר אותו, אלא אנו עצמנו שרנו אותו בגאווה וללא "טעויות".

הכותב הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא של האגודה הבינלאומית לחופש הדת