סיבה למסיבה

הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "ישראל היום", מוקדשות הבוקר למגפת הקורונה המתפשטת. "מעריב", העיתון עם השער הכי מכוער גרפית, מצטט בכותרת הראשית גורם לא מזוהה שאמר אתמול: "נערכים למספרי הדבקה גבוהים". הכותרת הראשית של "מקור ראשון" קוראת: "האומיקרון מתפשט מהר, אבל הורוביץ טוען: 'המצב בשליטה'".

ב"ידיעות אחרונות" טרחו להביא מידע חדש לכותרת גליון סוף השבוע. "הנתונים המדאיגים: הבדיקה המהירה לא אמינה", נכתב בלב השער, עם הפניה לטורו של נדב איל ב"מוסף לשבת".

ב"הארץ" בחרו כותרת ראשית פרשנית, לא חדשותית, בת שלוש מלים בלבד: "כל אחד לעצמו". לו היינו נמצאים באמצע סרט אפוקליפטי אפשר היה לדמיין אדם מעיין בעיתון עם הכותרת הזו שעה שסביבו נחרב העולם. בפועל, האפוקליפסה מתקדמת בעצלתיים וגם הכותרת ב"הארץ" אינה קריאה להיסטריה אלא הקדמה לרשימה אינפורמטיבית המנוסחת במתינות.

ב"ישראל היום" נוטל לעצמו העורך הראשי בועז ביסמוט את מרכז הבמה לצורך הדפסת תמצית מאמר סיכום שנה פרי עטו תחת הכותרת "2022: אתגרים ישנים, תקוות חדשות". המאמר המלא מתפרסם בכפולה הפותחת, לצד ידיעה שזכתה לכותרת "נתוני אוכלוסייה מעודדים בפתח השנה – כמעט 10 מיליון ישראלים".

אמנם בגוף הידיעה נמסר כי מספר המתים בשנה המסתיימת היום (כ-51 אלף) היה גבוה ביחס לשנים קודמות, ואף גבוה יותר משנת 2020 שבה פרצה המגפה, אולם המספר קטן פי כמה ממספר הישראלים שנולדו השנה (כ-184 אלף), כך שההכחדה של אוכלוסיית הישראלים עדיין לא נראית באופק. וזה באמת מעודד.

קרטל הפרשנים

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הטור הפוליטי של סימה קדמון. קדמון דיברה השבוע עם ראש הממשלה נפתלי בנט, או עם דובריו, ולכן היא יודעת לספר שהוא לא רואה בשינוי מדיניות הקורונה של ממשלתו הרמת ידיים או תבוסתנות.

"בנט דוחה את ההאשמות האלה", היא כותבת, "מבחינתו זוהי אסטרטגיה שאנחנו נמצאים כבר בשלב השלישי שלה. עד עכשיו קנינו זמן יקר עם חסימת השמיים עבור לוגיסטיקה והתכוננות, רכישת תרופות ומילוי המחסנים בחיסונים. עכשיו הגענו לשלב שבו ניתן ליישם את השלב המתאים לאומיקרון, והוא ההגנה על אנשים פגיעים. והפגיעים הם האוכלוסיות המבוגרות ובעלי מחלות רקע. כל היתר, אם לנסח את זה קצת בגסות – לנפשם. או בקיצור: מי שלא מחוסן שירוץ להתחסן. ובינתיים – שישמור על עצמו".

בנט, מוסיפה קדמון, "לא מתרגש מהביקורת. לפני חמישה שבועות קראו לו מגזימן, עכשיו אותם אנשים אומרים שהוא לא זהיר מספיק".

בכפולה הפותחת של "הארץ" מתפרסם טורו של הפרשן הפוליטי יוסי ורטר. גם ורטר דיבר השבוע עם בנט או דובריו. "אנו נכנסים לשלב שלישי, אומר בנט", כותב ורטר, "הראשון היה לפני חמישה שבועות. הוא סגר את השמיים. הרווחנו זמן יקר. השלב השני נוצל לרכש חיסונים, תרופות, חיזוק בתי-החולים. אילולא ההחלטה ההיא היינו נאלצים להיכנס לסגר. כעת אנחנו בלב הסערה, במאני-טיים, בעיצומו של גל האומיקרון".

ועוד כותב ורטר: "אלה שירדו עליו, שטענו שהוא היסטרי, מגזים ונחפז לסגור, אומר בנט, היו גם הראשונים לצקצק אילו מערכת הבריאות היתה מגיעה לאי-ספיקה בבתי-החולים. הוא מתכוון, מן הסתם, גם לשרים בממשלתו".

עוד כמה פרשנויות על ראש הממשלה

מי שקורא את "מעריב" לא מקבל השבוע את המסר העדכני מפי בנט. הטור של בן כספית, היעד הטבעי לטלפון מהלשכה, נראה כאילו נכתב מבעוד מועד ומוקדש ברובו לסיכום השנה הפוליטית. עם זאת, חלקו של ראש הממשלה כמובן לא נפקד.

"לבנט היתה חצי שנה לא רעה בכלל", כותב כספית. "בנט דילג די בקלות מעל רוב המוקשים האמיתיים: עזה, גל הדלתא, התקציב, הזירה הבינלאומית. הוא מקבל הרבה מאוד כבוד בעולם: תיק הכתבות וראיונות שלו מעבר לים גדוש עד להתפקע: מגזינים, אתרי חדשות ועיתונים מתחרים זה בזה בכתבות שער ודיוקנים על אודותיו. [...] אבל הוא היה מחליף את כל זה בנזיד כותרות חיוביות כאן בבית. הוא עוד לא צלח את מבחן הכריזמה, הוא עוד לא פרץ את מחסום הסקרים, הוא עוד לא יודע מניין יגייס את בייס הבוחרים הבא. נטל ההוכחה מוטל עדיין על כתפיו. נדמה לי שזה פחות מעניין אותו כרגע. יש לו מדינה על הראש".

פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע מביע עמדה שונה. "אין דוגמה בולטת יותר לקשיים של בנט מניהול הקורונה", הוא כותב ב"מוסף לשבת". "בנט הוא איש של פרטים. זאת גאוותו הגדולה. הוא לומד כל נושא מהיסוד, מסדר את המספרים, משתלט על הגרפים, משנן את המונחים המקצועיים. כך הצליח בחברת ההייטק שהקים. אבל לא כך אמור להתנהל ראש ממשלה".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" לועג מתי טוכפלד להמשך ההתהדרות של בנט בהקמת הממשלה והעברת התקציב. "הממשלה אכן הוקמה והתקציב אכן עבר, אולם הדרך מכאן ועד הכרזה על כך כ'הישג' – עוד ארוכה. בפרמטרים רבים מצבם הכלכלי של תושבי ישראל רק הורע לעומת הממשלה הקודמת", הוא כותב.

סיפור שליחותו של ח"כ נתניהו

בראש הממשלה הקודמת, למי שלא זוכר, עמד בנימין נתניהו, הפוליטיקאי שלפי העדות שהשמיע השבוע במשפט המו"לים דוברו לשעבר ניר חפץ, היה מעורב באופן אישי בגיוס איל ההימורים שלדון אדלסון להקמת מיזם התקשורת חסר התקדים הקרוי "ישראל היום".

"עדות חפץ הוכיחה: יש רדיפה פוליטית", נכתב הבוקר בתחתית שער "ישראל היום", בהפניה למאמר מאת כנרת בראשי. במאמר המלא, שמתפרסם על פני כל המחצית העליונה של עמוד 15 בעיתון, כותבת בראשי כי "העובדה שקולה של החתומה מעלה ושל רבים אחרים מקבל ביטוי בעיתון זה ומושתק במקומות אחרים בתקשורת המיינסטרים היא שמספרת את סיפור שליחותו של ח"כ נתניהו".

בראשי מתארת את השליחות של נתניהו בשדה התקשורתי (לשבור את מונופול הדעות ולתת ביטוי ל"קול של המחנה הלאומי-ימני") באמצעות ציטוט של העד חפץ, שאמר על ראש הממשלה לשעבר לפני ימים אחדים: "זה בער בו מבפנים, מתוך תחושת צדק פנימי, ולא ככלי לשפר את מעמדו. גם ברמה האישית, גם ברמה המפלגתית, וגם ברמה המדינתית".

חפץ אכן התבטא כך בבית-המשפט, במענה לחקירת סנגורו של נתניהו עו"ד עמית חדד. אך כעבור כמה ימים, במענה לחקירת הסנגורית של ארנון (נוני) מוזס, עו"ד איריס ניב-סבאג, העיד פחות או יותר על ההפך הגמור: "אני אישית עסקתי הרבה מאוד בלהכניס כותבים ימנים מטעמו שיודעים לכתוב ל'מעריב', קצת ל'וואלה', לערוץ 20 והאתרים שלו, ומקומות נוספים – זה נורא חשוב לו שיהיו כותבי מאמרים ימנים, אבל לא סתם ימנים אלא ימנים שהם בעדו. הוא מקנה לזה חשיבות גדולה".

מהבחינה הזו, העובדה שקולה של בראשי, או קולו של יעקב ברדוגו, שמאמר פרי עטו מתפרסם בקונטרס החדשות של "ישראל היום" מדי יום שישי, מקבל ביטוי בעיתון זה ומושתק במקומות אחרים בתקשורת המיינסטרים, אכן מספרת את סיפור שליחותו של נתניהו.

אי-תלות מוחלטת

ב"ידיעות אחרונות", העיתון של המו"ל הנאשם בהצעת שוחד, מתפרסמת מודעה לקראת "ועידת האנשים של המדינה". במודעה שובצו תצלומים של כמה מהדוברים הצפויים. התצלום הגדול ביותר, גדול יותר מאלה של ראש הממשלה ושר החוץ, הוא של נשיא המדינה יצחק הרצוג. בכל זאת, האזרח מס' 1 בישראל ומי שגם עשוי לחון את המו"ל אם וכאשר יורשע בפלילים.

אבל אולי לא יהיה כלל צורך בחנינה. כפולת עמודים ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת למועמדים הבולטים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שעשויים לחתום מטעם המדינה על עסקת טיעון עם המו"ל הנאשם.

טובה צימוקי משרטטת את דיוקנם של שני המועמדים המועדפים על שר המשפטים גדעון סער, עו"ד גלי בהרב-מיארה ועו"ד רז נזרי. לגבי נזרי מזכירה צימוקי בחטף כי הוא סבר "בניגוד למנדלבליט, שאין להגיש כתב אישום ב'תיק 2000' (שיחות מוזס-נתניהו)". לקוראים לא מוזכר מיהו מוזס, ומה הקשר שלו לעיתון (בעל השליטה ו"עורך אחראי"). אם ייבחר נזרי להחליף את אביחי מנדלבליט, נראה כי הדרך לעסקת טיעון ב"תיק 2000" תהיה סלולה. עבור נזרי לא יהיה צריך אפילו להסביר את שינוי הגישה, שכן מלכתחילה לא חשב שיש מקום להגיש כתב אישום בתיק.

לגבי בהרב-מיארה מודגשת "אי-תלותה המוחלטת", כמי שאינה מצפה להתקדם מתפקיד היועמ"ש לתפקיד שופטת בבית-המשפט העליון. עם זאת, בהרב-מיארה היא "הפייבוריטית" של סער, כך הצהיר השבוע בראיון שהעניק לאתר ynet. אם תיבחר ודאי תהיה אסירת תודה לשר המשפטים, שדחף אותה כבחירתו הראשונה (בין היתר משום שהיא אשה והשר הוא "פמיניסט מושבע", לפי צימוקי).

לסער ולמוזס היו יחסים טובים לאורך השנים. לאחרונה הציע סער לסנגורית של מוזס להתמודד לתפקיד היועמ"ש. במהלך השנה האחרונה נהנה שר המשפטים משני ראיונות שער מחמיאים ב"ידיעות אחרונות", ב"מוסף לשבת" וב"7 ימים". ובעבר, בברכה שנשא לרגל חתונתו של סער עם העיתונאית גאולה אבן, הבטיח הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר "להשמיד" את כל מי שיכתוב נגד סער (או ינסה לפגוע באהבתם של בני הזוג, תלוי לאיזו גרסה מאמינים).

יועצת משפטית לממשלה שנבחרה לתפקיד אחרי שנדחפה בכל הכוח על-ידי שר משפטים (פמיניסטי!) שנהנה לאורך השנים מסיקור נוח בקבוצת התקשורת של המו"ל הנאשם מוזס עשויה להטות אוזן לעצת השר לאמץ נקודת מבט מקלה על האישום הפלילי של המו"ל.

השבוע, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, הציגה הסנגורית של מוזס את המו"ל הנאשם ככזה שמעניק לעיתונאיו חופש קרוב למוחלט ונמנע מלהתערב בעבודתם. העד חפץ הסכים להגדרה הזו, אך הוסיף כמה סייגים. אחד מהם נגע לכתבת המשפטית הוותיקה צימוקי, שכתבתה מוקדשת כאמור לבחירת היועמ"ש הבא.

"טובה צימוקי מכירה אותו מאז שהיה ילד, יכול להיות שהיא מתקשרת אליו מדי פעם", אמר חפץ. כמה דקות לפני כן העיד כי גם אם מוזס מדבר עם כמה מהכתבים בעיתון, שמכירים אותו כבר עשרות שנים, "הוא לא מדבר איתם על תוכן הכתבות". מן הסתם למוזס ולכתבים שלו תחומי עניין משותפים שאינם קשורים לבחירת היועמ"ש שעשוי לסגור איתו עסקת טיעון: ארכיאולוגיה והיסטוריה צבאית, נניח.

תעירו אותי כשמגיעים לטבח המונים

בתגובה ל"תעמולה הנכבאית" של ההיסטוריון אדם רז ושותפיו ב"הארץ", על מעשי זוועה שביצעו יהודים בערבים במהלך מלחמת 1948, מציין פובליציסט "ישראל היום" אמנון לורד כי באופן יחסי די מעט פלסטינים מתו במלחמה ההיא, כמה אלפים בלבד. "בהשוואה למלחמות במאה ה-20 זה פשוט לא הרבה, ולא משנה כמה מאות אלפי פליטים תעמיסו על זה", כותב לורד.

"חוק הפייסבוק"

בעד. אברי גלעד, "ישראל היום": "אני חושב שהמושג הזה, חופש הביטוי, קצת תפח מעבר למידותיו המקוריות [...] יש פיות שראוי לסתום, כי יוצאת מהם צחנה בלתי נסבלת, אם אלה מסיתי חיסונים, ואם מחבלי מקלדת או פורעי טיקטוק".

לילך סיגן, "מעריב": "ייתכן שהניסוח המשפטי של חוק הפייסבוק אינו מושלם, אבל מה שהרבה יותר מטריד הוא הסיכונים המתרבים ברשתות. בואו לא נשכח ש'חופש הביטוי' אינו באמת כיכר ציבורית כל עוד הוא מנוהל על-ידי חברות פרטיות שמטרתן להרוויח כמה שיותר".

נגד. עינב שיף, "ידיעות אחרונות": "לשון החוק תקפה לכל אתר ולכל אפליקציה. 'חוק הפייסבוק' זה האנדרסטייטמנט של השנה. למדינה שבה כל העסק הזה של חופש ביטוי תלוי על שערה דקה של פסיקה וחצי של בג"ץ אין בכלל את הזכות המוסרית להחיל מבחנים כאלה, שהעמימות שלהם היא גם פוטנציאל הדרקוניות שגלום בהם".

שלמה פיוטרקובסקי, "מקור ראשון": "כוונתו של השר סער כנראה טובה, אך המעשה אינו ראוי. ההצעה פותחת פתח רחב לצנזורה שלטונית של הרשת, שהאזרח הקטן לא יוכל להתגונן מפניה".

עיתון נגד תאגיד גדול

בעבר היה ל"מעריב" הסכם מסחרי עם חברת אסם, ובמסגרתו התפרסמו באופן קבוע בעיתון ובאתר "מעריב" תכנים דמוי מערכתיים שקידמו את החברה ומוצריה. המדור אינו רואה אור מזה כשנתיים. הבוקר בולטת ב"מעריב" ביקורת על חברת אסם, שהודיעה על העלאת מחירים גורפת של שלל מוצרים.

יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר בעיתון, מתייחס לכך בטורו תחת הכותרת "אסם מוכרים לוקשים". "התעלמות כזאת מרחשי לב הציבור לא היתה כאן מעולם, אבל כיצרנית המזון הגדולה בישראל, הנהלת אסם, בראשות המנכ"ל אבי בן-אסייג, יכולה להרשות זאת לעצמה. אז מה עושים? ציבור הלקוחות חייב להוכיח לה את ההפך. [...] זה צריך להתחיל במערכת הפוליטית כפי שנעשה לפני שלוש שנים על-ידי שר האוצר לשעבר כחלון, זה צריך להימשך בהתנהגות הצרכנים, וזה חייב לכלול את הרשתות הקמעונאיות שימנעו את ההעלאה. עם כל הכבוד לאסם, ניתן יהיה להסתדר לפרק זמן מסוים גם ללא טייסטרס צ'ויס, במבה או החטיפים האחרים".

כמה עמודים אחר-כך מתפרסם טור מאת ליאת רון. גם היא מבקרת בחריפות את המהלך של אסם, וקוראת לחרם צרכנים. "בואו נקווה שהם לא יוכלו לחמוק מזעמם של הצרכנים, שלא יסלחו להם על כפל הפנים: מצד אחד פטריוטים שרוממות התעשייה הישראלית בפיהם, ומצד שני לא נותנים לפטריוטיות לבלבל אותם כשצריך לגרד עוד כמה שקלים מאזרחי ישראל".

גם שער מוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדש כמעט כולו לביקורת על ענקית המזון, תוך שימוש באותה הטרמינולוגיה ממש שבה נוקט שרוני ("מוכרים לנו לוקשים").

לו הקמפיין נגד אסם היה רואה בכלי תקשורת שמתאפיין בביקורת על מוקדי הכוח במדינה, אפשר היה לראות בכך צעד מבורך. כשהקמפיין מתפרסם ב"מעריב" של אלי עזור, הוא בעיקר מעורר תהיה על המניע הנסתר שעומד מאחוריו.

סימנייה

גור מגידו מעמיק ב"דה-מרקר" בקשר לנסיבות עזיבתה של החשכ"לית לשעבר מיכל עבאדי-בויאנג'ו את תפקיד יו"ר פסגות. לפי מגידו, אין עדויות לכך כי עבאדי-בויאנג'ו סולקה מפסגות על רקע מסרון ששלחה לראש המוסד יוסי כהן על עובד החברה, ובעלה של האשה שעמה ניהל לכאורה כהן רומן, גיא שיקר. לפי מגידו גם אין בנמצא ראיות למה שככל הנראה שאף להוכיח העיתונאי העצמאי ליאור קופלוביץ', כאילו נתניהו וכהן היו מעורבים בדרישה למימון חוץ-תקציבי לעסקת הצוללות וכלי השיט ("תיק 3000").

כהן, אגב, מוזכר גם ב"הארץ". לפי מודעה המתפרסמת מטעם אוניברסיטת תל-אביב, הוא אמור להיות הדובר המרכזי בערב עיון שיוקדש לזכרו של משה דיין. מן הסתם ידבר על תחומי העניין המשותפים שלהם: ארכיאולוגיה והיסטוריה צבאית.

עושים לביתם

ב"מעריב" מתפרסם עמוד דמוי מערכתי "בשיתוף" (קרי: במימון) בנק הפועלים, ועוד כפולה במימון מפעל הפיס. ב"ישראל היום" מתפרסם הבוקר עמוד דמוי מערכתי במימון בנק מזרחי-טפחות. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם עמוד במימון עמותת לקט ישראל. ב"הארץ" ו"דה-מרקר" – שלל עמודים עם הגילוי הלא-נאות "תוכן שיווקי", שמומנו בין היתר על-ידי אלקטרה וקופת-חולים לאומית.

בשיתוף איתמר בן-גביר

ב"בשבע" מתפרסמת כתבה על ח"כ איתמר בן-גביר ומפלגת עוצמה-יהודית. לא כתוב עליה "בשיתוף" וגם לא "תוכן שיווקי", אבל היא נדפסת בגופן מעט שונה מזה של הכתבות האחרות המתפרסמות במדור וקרדיט הכותב ניתן ליוסי אשרי, שבעבר כבר פרסם בעיתון זה כתבות יח"צניות למראה.

הטקסט עצמו חיובי באופן מופגן, גם ביחס לכתבה על ח"כ בן-גביר ב"בשבע" ("האהדה והאהבה שמקבל יו"ר עוצמה-יהודית חבר-הכנסת איתמר בן-גביר כבר מזמן חוצה מגזרים"). גם העיתוי נראה לא מקרי, לאור העובדה שבכתבה מצוין כי היא מתפרסמת על רקע יציאת המפלגה למפקד לצירוף חברים חדשים.

ב"הארץ" מביא יוסי ורטר נתונים שנאספו בחברת יפעת מחקרי מדיה לבקשת עמותת דרכנו בניהול יאיר (יאיא) פינק, על היקף ההופעות של ח"כ בן-גביר בכלי התקשורת המרכזיים. בשנה החולפת הגיע ח"כ בן-גביר למקום החמישי מבין כל השרים וחברי-הכנסת. הוא מקדים את מרביתם, כולל את רוב ראשי המפלגות, ולפניו רק שר הביטחון, שר החוץ, ראש האופוזיציה וראש הממשלה. בדיקה שהעלתה תוצאות דומות התפרסמה כאן בקיץ האחרון.

טיפ לחיים

מתוך גליון "ידיעות אחרונות" שחולק למערכת "העין השביעית" בקעה היום חוברת קטנה בשם "הדרך אל האושר, מדריך הגיוני לחיים טובים יותר", שהוגשה לקוראים "כשירות לציבור מהמרכז לסיינטולוגיה ישראל, עם איחולי אחדות, סובלנות ועזרה הדדית".

"ייתכן שזהו התקנון המוסרי החילוני הראשון שמבוסס כולו על השכל הישר", נכתב בשער האחורי של הספרון, שנכתב על-ידי מייסד הסיינטולוגיה ל. רון האברד. התקנון מעודד את קוראיו להפיץ אותו בשיטה פירמידיאלית לחברים, כדי "להגביר מאוד את פוטנציאל ההישרדות שלך ושלהם", וכולל עצות כגון "אל תהיה מופקר", כלומר אל תקיים "יחסי מין אקראיים או מזדמנים", "אל תעשה שום דבר לא חוקי" ו"אל תספר שקרים מזיקים".

יש גם אזהרות. "נתונים כוזבים יכולים לגרום לאדם לעשות שגיאות מטופשות", נכתב בתקנון, שמתריע כי "רבים רוצים שתאמין לדברים רק כדי לשרת את מטרותיהם". ראו הוזהרתם.

ענייני תקשורת

דוד ורטהיים, עורך מדור הברנז'ה באתר "וואלה", עמד השבוע על כך ש"ידיעות אחרונות" שב להחרים את קשת ותוכניותיה. "מבדיקת 'וואלה ברנז'ה' את שערי המוספים המרכזיים של ידיעות אחרונות '7 ימים' ו'7 לילות' עולה כי בחודשיים האחרונים HOT זכו ל-14 כתבות קידום רשת ל-12, התאגיד ל-9. קשת, שמובילה בפער מובהק בטבלאות הרייטינג, זכתה בתקופה הזו לאפס שערים או כתבות. גם המספר החד-ספרתי של האזכורים שניתנו לה בעבר וכללו קרדיטים הכרחיים לחדשות 12 – התאייד". גם הבוקר אין הפניות לתוכניות של קשת בשערי המוספים.

כתבת השער ב"7 ימים" מוקדשת לרדיקליזציה שעבר צמד העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז. אדם אנונימי שעבד בעבר עם מרוז מצוטט כאומר: "אני לא חושב שגיא אנטי-חיסונים. זה מתאים לו להיות כזה, כי אז הוא נבדל משאר העיתונאים, והנה עובדה שמדברים עליו. לא אכפת לו שמדברים עליו דברים רעים כל עוד מדברים עליו, זה מה שמניע אותו. זו רמת חיפוף, מאוד גדולה. ברגע שלקחו להם את הצעצוע, את המסך של הטלוויזיה, הם התחרפנו לגמרי. בעיקר גיא, הוא לא יכול בלי זה. זה כמו לחם בשבילו".

גיא רולניק כותב בטורו שב"דה-מרקר" כי אחרי שהגיאולוג יוסי לנגוצקי צפה בראיון שהעניק ראש המוסד לשעבר כהן ל"עובדה" של אילנה דיין, הוא "נחרד" מהתבטאויותיו וביקש להזהיר את הציבור. "לפני כמה חודשים הוא סיפר לי כמה הופתע כשקיבל שיחות טלפון מעיתונאים בכירים שניסו לשכנע אותו לרדת מהסיפור", כותב רולניק, "כן, הם קוראים לעצמם עיתונאים, אבל הם למעשה לוביסטים של אנשי הכוח והכסף. כהן, היום זה כבר ברור, הוא ברוקר של כוח וכסף, שהאכיל וטיפח הרבה עיתונאים".

ג'קי חוגי מספיד ב"מעריב" את העיתונאי מנשה שאול, הפרשן לענייני ערבים של קול-ישראל בערבית. חוגי מביא סיפור לפיו כמה שנים אחרי החתימה על הסכם השלום עם מצרים התארח שאול במשרדי רשות השידור המצרית וראה את החדר שבו עבד אחמד סעיד, הקריין של "קול ערב", תחנת השידור של מצרים בתקופת נאצר, שבה הכריז בין היתר על נצחון הצבא המצרי ב-1967. שאול ביקש רשות להתיישב על כסאו של הקולגה, ונענה. לימים סיפר כי כשהתיישב שם הוא "חש ניצחון".

ב"יומן" של "מקור ראשון" מבהיר עורך העיתון חגי סגל שכשכתב לפני שבועיים ששי ניצן "הקים בתי-דין מיוחדים לשפיטת הנוער הכתום בעת ההתנתקות" הוא לא התכוון שניצן הקים ערכאות כלשהן. זו היתה "הגדרה פובליציסטית לאופן טיפולה הנמרץ אז של הפרקליטות ושל ניצן במחאה נגד ההתנתקות".

ב"ישראל היום" מראיין רן פוני את דניאל פומרנץ, מנכ"ל עמותת דיווח-נאמן (Honest Reporting), הפועלת למען הטיית הסיקור העולמי של ישראל לטובתה.

אריאל כהנא מדווח ב"ישראל היום" כי מזכיר הממשלה לשעבר צחי ברוורמן שיגר אזהרה לפני תביעה לכתב "הארץ" מיכאל האוזר-טוב, אחרי שזה דיווח כי גרס מסמכים בלשכת ראש הממשלה. ברוורמן טוען כי המסמכים שנגרסו היו של מזכירות המשרד, וכי מסמכי הלשכה עצמה מאורכבים דיגיטלית.

במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מראיינת קרן מלמד-מרגלית את יוצרי ההסכת הפופלרי "שיר אחד", שעולה בימים אלה בעונה חמישית בערוצי תאגיד השידור. המגישים והעורכים ניר גורלי ומאיה קוסובר, ועורך ומעצב הסאונד אסף רפפורט, מספרים על תהליך היצירה המורכב. "בעיני הפרקים הממש טובים הם אלו שיש בהם קשר בין הסיפור הרגשי לבין ההפקה המוזיקלית", אומרת קוסובר. "כשאסף עושה איזה מהלך מטורף ומשמיע פתאום את השיר מפורק את מבינה משהו מהטקסט אחרת. ההפקה המוזיקלית פתאום מאירה את המלים באופן אחר".