המכון הישראלי לדמוקרטיה אירח בשבוע שעבר כנס מקוון לזכרו של פרופ' ירון אזרחי, מבכירי המכון בשנותיו הראשונות ואחד ממייסדי "העין השביעית". במסגרת הכנס נערך דיון בהנחיית ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר שהוקדש כולו למשבר העיתונות, גורמיו ודרכי פיתרון אפשריים.
תחת הכותרת "בין מקצוענות להישרדות" התבקשו כל משתתפי הדיון – מייסד "דה מרקר" גיא רולניק, מנכ"ל חדשות 13 לשעבר גולן יוכפז, היועצת המשפטית לשעבר במשרד התקשורת עו"ד נגה רובינשטיין ומו"ל "גלובס" אלונה בר-און – להתייחס לשלוש הסיבות בגינן נגרם משבר העיתונות, לפי נייר עמדה שהוציא המכון לקראת הכנס: התרסקות המודל הכלכלי והתחרות מצד ענקיות הטכנולוגיה, משבר השליטה והריכוזיות בשוק, והמשבר ביחסי פוליטיקה ועיתונות שפוגע באמון ובמקצועיות העוסקים בעיתונות.
רולניק פתח את הדיון וטען כי כותרת המושב, המעמידה במרכז תשומת הלב את המתח בין מקצוענות להישרדות, אינה משקפת את המציאות. "אין לנו שום ראיות שהקשיים הכלכליים של העשור האחרון, הם שדרדרו את העצמאות, המקצוענות והאתיקה של העיתונות", אמר והפנה למי שכינה "ראיה מספר אחת" – חברתו לדיון, מו"ל "גלובס" בר-און.
"מאז שאלונה בר-און השתלטה על 'גלובס' ומובילה אותו, כלי התקשורת שהיה במשך עשורים כלי כוחני לקידום אינטרסים של הטייקון הממונף ששלט בו הפך לעיתון של ממש. אני אולי חולק בנושאים כלכליים, פוליטיים, על אלונה ועל העורכים שלה לפעמים, יש לי גם תפיסה עיתונאית שונה, אבל בשנה שעברה חידשתי את המנוי על 'גלובס' וחזרתי לקרוא אותו לאחר 15 שנה, כי זה עיתון", אמר רולניק.
משתתפי הכנס לזכרו של ירון אזרחי, מימין למעלה ובכיוון השעון: גיא רולניק, גולן יוכפז, אלונה בר-און, תהילה אלטשולר-שוורץ ונגה רובינשטיין (צילום מסך)
"'גלובס' לא הפך לאחרונה לעיתון בזכות שיפור במצב הכלכלי. להיפך. בשנים בהם הוא היה חברה בת בתיק ההשקעות של אחד מחמשת הטייקונים העשירים והחזקים במשק, הוא עשה את אחד הדברים הגרועים ביותר שעיתון יכול לעשות: שימוש לרעה בכוחו. 'גלובס' הפך לעיתון כי הוא עבר לידיים של מו"לית שנדמה לי שהיא מאמינה שעיתון הוא לפני הכל מוצר ציבורי.
"'ידיעות אחרונות'", המשיך רולניק, "נמצא בקשיים כלכליים חריפים בשנים האחרונות, אבל כמו ש[ארנון (נוני)] מוזס עצמו מעיד בהקלטות של תיק מתן השוחד לראש הממשלה, ידיעות היה עיתון מושחת גם בשנים שבהן היה מכונת כסף בשווי של כמעט מיליארד דולר, שהרוויחה מאות מיליוני שקלים בשנה. למעשה, אולי יש קשר כמעט הפוך, וזה לא מפתיע. כוח משחית, ואין דבר יותר משחית ומסוכן ממונופול בעיתונות.
"האם הכשלים שאנחנו רואים בסוג העיתונות שעושה הטלוויזיה המסחרית קשורים בהישרדות כלכלית? ספק רב. בפעם האחרונה שבדקתי הטייקונים ששולטים בערוצים 12 ו-13 עדיין שוויים מיליארדי דולרים או שקלים. את הכשל אנחנו צריכים לחפש במקומות אחרים, הרבה יותר בסיסיים. ואני אמנה כמה:
"ראשית, העיתונות שחשובה לנו, זו שחושפת שחיתות ואת השימוש לרעה בכוח של פוליטיקאים, טייקונים, קבוצות אינטרס ומקבלי החלטות, היא מוצר ציבורי. כוחות השוק לבדם ישאירו את עיתונות התחקירים במצב פרמננטי של תת-מימון ותת-חשיפה.
גיא רולניק: "אין לנו בישראל היסטוריה, מסורת ותרבות של עיתונות לוחמת ואקטיביסטית נגד מוקדי הכוח האמיתיים. עברנו ב-30 השנים האחרונות מעיתונות מפלגתית לעיתונות שמשרתת טייקונים ואת הפוליטיקאים המקורבים אליהם"
"שנית, ריכוזיות ובעלות. טייקונים, בנקים, מונופולים, חברות גדולות שתחת רגולציה ממשלתית, לא יכולים להחזיק במישרין או בעקיפין בעיתונות. המצב הנוכחי בו מונופול קוקה-קולה שולט כמעט לבד בערוץ 12, מיליארדר רוסי-אמריקאי-בריטי [לן בלווטניק] שולט בערוץ 13 ובנק הפועלים שולט דה-פקטו באמצעות נאמן ב'ידיעות אחרונות' הוא בלתי נסבל. השתיקה של בכירי העיתונאים והפוליטיקאים בנושא הזה מעידה כאלף עדים על גודל הבעיה שיש לנו כאן.
"שלישית, אין לנו בישראל היסטוריה, מסורת ותרבות של עיתונות לוחמת ואקטיביסטית נגד מוקדי הכוח האמיתיים, למעט כמה איים בודדים בתקופות מסוימות. עברנו בשלושים השנים האחרונות מעיתונות מפלגתית לעיתונות שמשרתת טייקונים ואת הפוליטיקאים המקורבים אליהם. קל הרבה יותר לתקוף פוליטיקאים ולחשוף את השחיתויות שלהם מאשר לבקר את מוקדי הכוח האמיתיים שפועלים בדרך כלל מאחורי הקלעים".
רולניק התייחס גם למה שכינה "ההשחתה בגלי-צה"ל" וטען כי זו "אינה מפתיעה". לדבריו, "מאז ומעולם הרעיון שתחנה צבאית שהופכת צעירים בני 20 לעיתונאים בכירים בעלי כוח זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר עיתונאים בישראל, הרעיון הזה הוא מופרך. לתחנה צבאית יש נטייה לייצר עיתונות קונפורמיסטית, עיתונות שקרובה למוקדי הכוח, ולא עיתונות ביקורתית, עצמאית ולעומתית. כבוגר גלי-צה"ל אני יכול להעיד שלמדתי שם הרבה דברים חשובים ונהניתי מאוד, אבל תחקירים ומאבק בחזקים למען החלשים לא היו אף פעם הרוח של התחנה הזו".
המקור הרביעי לכשל העיתונות, אליבא דרולניק, הוא הרשתות החברתיות. "היום כבר ברור שאין לפלטפורמות שום תמריץ לתעדף תכנים שחשובים לחברה הדמוקרטית", ציין.
עו"ד נגה רובינשטיין: "בישראל יש חשש מאוד גדול לגעת בפלטפורמות הבינלאומיות. בחוק הריכוזיות למשל, רדיו א-שמס נחשב גוף ריכוזי. מי לא נחשב גוף ריכוזי? גוגל, פייסבוק, אפל, מיקרוסופט, אמזון"
בהמשך הדיון התייחסה עו"ד רובינשטיין בהרחבה לפלטפורמות האינטרנט הבינלאומית ולאפשרות להחיל עליהן רגולציה. בכל הקשור ליחס אל הפלטפורמות הבינלאומיות, "הרגולטורים בישראל נמצאים עשר שנים מאחורי העולם" טענה עו"ד רובינשטיין.
"הציפייה היא שהרגולטורים בישראל, כמו באוסטרליה, כמו בצרפת, כמו בגרמניה, כמו בספרד והיום כבר גם כמו בארה"ב, יתמודדו עם הקשיים שגוגל ופייסבוק מביאים ליצירה הישראלית, לתוכן הישראלי, לעיתונות בישראל ולערכים בכלל", אמרה עו"ד רובינשטיין. "אבל בישראל יש חשש מאוד גדול לגעת בפלטפורמות הבינלאומיות. בחוק הריכוזיות למשל, רדיו א-שמס נחשב גוף ריכוזי. מי לא נחשב גוף ריכוזי? גוגל, פייסבוק, אפל, מיקרוסופט, אמזון".
עו"ד רובינשטיין סיפרה כיצד לפני קרוב לשנתיים כשהוקמה ועדה במשרד המשפטים לטיפול בהיבטי הפרטיות שנוגעים לפלטפורמות הבינלאומיות, היא שלחה מכתב, אלא ש"עד עכשיו לא קיבלתי מענה. אין מעשה. אין פעולה".
כדוגמה ליוזמה ממשלתית כלפי ענקיות האינטרנט ציינה עו"ד רובינשטיין את אוסטרליה, שם המחוקק פועל כדי לאלץ את גוגל ופייסבוק להעביר תשלומים לעיתונות בתמורה לתוכן שהן מפרסמות. גוגל ופייסבוק מתנגדות לרגולציה הזו, אמרה עו"ד רובינשטיין, "לא רק בגלל אוסטרליה, אלא כי הן מבינות שיש לזה השלכות רוחב מאוד משמעותיות". לדבריה, "הייתי מצפה שהרגולטור הישראלי יתמודד עם זה. אבל התודעה הרגולטורית בישראל מצויה הרחק מאחור. זה כמו שמשרד התקשורת יסדיר היום במקום את הסיבים האופטיים, את הדייל-אפ או את חוגת הטלפון".
מרכזיותו של האתוס העיתונאי
רולניק, שעמד בראש צוות מחקר שבחן כיצד ניתן לסייע לתקשורת מול ענקיות האינטרנט, טען כי השיטה האוסטרלית גורמת ליותר נזק מתועלת. "אנחנו רואים מצב מאוד מעוות בשוק", אמר ביחס למצב באוסטרליה. לדבריו, השיטה לפיה "מונופולים שיש להם רנטות מונופוליסטיות אדירות הורסים את כל שוק המידע, ואז הם רושמים צ'ק כדי להשתיק את העיתונות" היא שיטה פסולה מהיסוד. "קודם כל זה יוצר קשר משחית בין הפלטפורמות לעיתונות. דבר נוסף, זה רק ישמר את המצב, ויחזק את התמריצים האדירים של העיתונות לעבור למודל הקליק-בייט במקום לעשות עיתונות משמעותית".
תחת "דמי שתיקה" שכאלה, ובמקום סיוע ממשלתי ישיר לעיתונות, הציע הצוות של רולניק לעבור לשיטה של שוברים, דרכם הציבור עצמו מחליט איזה כלי תקשורת לממן. לגבי ענקיות האינטרנט, רולניק הסביר כי יש לבטל את הסעיף בחוק התקשורת האמריקאי מ-1996, שנותן הגנה משפטית מוחלטת לרשתות חברתיות מפני תביעות משפטיות. לדבריו, כדי לזכות בהגנה משפטית מפני תביעות הפלטפורמות הדיגטיליות צריכות קודם כל לחשוף לחלוטין את האלגורתימים שלהם למומחים, חוקרים, עיתונאים וכל החברה האזרחית, כדי שנוכל לדעת "בדיוק מה הם עושים".
גיא רולניק: "נתניהו לא השחית את האתוס העיתונאי בישראל, הוא פשוט ראה הזדמנות להשתמש באתוס המושחת ומינף אותה. הוא אולי גם הראשון שישלם על זה מחיר אמיתי, אבל קדמו לו הרבה בעיתונות, בהון ובשלטון"
"דבר שני", הוסיף, "יקבל הגנה משפטית רק מי שמוכיח שהאלגוריתמים שלו לא פועלים כדי למקסם הכנסות והתמכרות באמצעות הפצה של ג'אנק, אלא ליהפך. אתה רוצה הגנה משפטית של חופש העיתונות? תראה לנו שאתה פועל למנוע את הנזקים האדירים שיש היום מתוך הרשתות".
יחד עם זאת, כשנדרש רולניק לדרג את חשיבות הסיבות שלדעתו הביאו למשבר הנוכחי בעיתונות הציב במקום הראשון את היעדרו של אתוס עיתונאי, רק אחר כך את הבעיה שמציבות ענקיות האינטרנט לעיתונות ובמקום השלישי את בעיית הריכוזיות בשליטה על כלי התקשורת המרכזיים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, הדגיש רולניק, אינו ניצב בשלישיה הפותחת של הגורמים למשבר בשוק התקשורת. "נתניהו לא השחית את האתוס העיתונאי בישראל, הוא פשוט ראה הזדמנות להשתמש באתוס המושחת והוא מינף אותה", טען רולניק. "הוא אולי גם הראשון שישלם על זה מחיר אמיתי, אבל קדמו לו הרבה בעיתונות, בהון ובשלטון, שדרסו את האינטרס הציבורי באמצעות עסקאות סמויות. אחרי 20 שנה שבהם ראה נתניהו את האתוס העיתונאי הזה הוא הבין איך למנף אותו לצרכיו".
לא מבינה עד הסוף
מו"ל "גלובס" בר-און אמרה כי לדעתה האתוס העיתונאי אינו הסיבה המשמעותית הראשונה למשבר אלא הסיבה המשמעותית היחידה. "כל שאר הבעיות, צר לי, אני לא רואה שם את הבעיה הגדולה", אמרה. "זה נכון שיש מו"לים כאלה ויש מו"לים אחרים, אבל לתפיסתי היום, אחרי מה שראיתי מאליעזר פישמן ועד תיקי 2000 ו-4000, אני לא חושבת ששם הנזק הכי גדול לעולם העיתונות".
בהמשך התפתח דיון ממנו עלה כי הדוברים השונים לא בהכרח מכוונים לאותו דבר כשהם משתמשים בהגדרה "אתוס עיתונאי".
עו"ד רובינשטיין, כיום שותפה במשרד קריספין-רובינשטיין-בלכר, הציגה עמדה הפוכה לזו של רולניק ובר-און בכל הנוגע לחשיבות האתוס העיתונאי. "אתוס זו מילה שבעיני קצת עבר זמנה", קבעה עו"ד רובינשטיין. "אני לא בטוחה זה הזמן והעת לדבר על אתוסים".
רולניק התפלא והגיב באומרו "נגה של משרד המשפטים לפני עשר או עשרים שנה בספק אם היתה אומרת לנו שאתוס זה הזיה". לדבריו, "הרגולטור היחיד לאורך זמן שקשה מאוד לשבות אותו זה האתוס והנורמות".
לדברי בר-און, "הבעיה בנושא של האתוס העיתונאי היא סביב השאלה מהי עיתונות ומיהו עיתונאי ומיהו מו"ל, ומי שם ילד בן 18 או 20 בגלי-צה"ל של גיא [רולניק] או ב'במחנה' שלי בתור אחראי על מי הטוב ומי הרע". בר-און הזכירה את ספרו של מלקולם גלדוול "דוד וגוליית" שמדגיש עד כמה קשה לדעת מיהו הטוב ומי הרע, מי החלש ומי החזק. "איכשהו", אמרה, "העיתונאים משוכנעים שהם יודעים. ולא רק שהם יודעים הם הולכים שם ב-180 קמ"ש ולפעמים אני לא מזהה את החמלה בדרך. אני לא מזהה את הפחד הבאמת גדול לפגוע תוך כדי התהליך.
אלונה בר-און: "עיתונאים ניזונים היום מדבר שקוראים לו 'עצמאות עיתונאית'. גם זו הגדרה שאני לא מבינה עד הסוף. אני רואה המון הגנות שמגיעות כדי לחזק את העצמאות העיתונאית, לחזק את ועדי העיתונאים ואת ארגון העיתונאים, אבל אני מרגישה שהמו"ל צריך חיזוק"
בר-און הוסיפה כי "עיתונאים ניזונים היום מדבר שקוראים לו 'עצמאות עיתונאית'", והעירה: "גם זו הגדרה שאני לא מבינה עד הסוף". לדבריה, "אני רואה המון הגנות שמגיעות כדי לחזק את העצמאות העיתונאית, לחזק את ועדי העיתונאים ואת ארגון העיתונאים, אבל אני מרגישה שהמו"ל צריך חיזוק. המו"ל הזה ספציפית חווה בטוויטר או מ'העין השביעית' או מכל מבקרי התקשורת כאב ראש אחד גדול ותלונות אין סופיות. מחפשים אותי ואת העורכת נעמה סיקולר מבוקר עד ליל. עיתונאים, בתפקיד שהם הכתירו את עצמם כמטהרי העיתונות ומתקני העיתונות, שגם את התפקיד הזה אני עדיין לא הבנתי מי נתן להם. כשכל הכוח הזה, של חיים ומוות בידי הלשון ופגיעה לפעמים במשפחות דרך טקסטים עיתונאים, ניתן לאנשים שלא עברו מספיק הכשרה כי אין אוניברסיטת קולומביה בישראל, מגיעים ילדים למקצוע ומקבלים כלי נשק כבדים. אני היום חווה שזו היום הבעיה המרכזית ואיתה אנו צריכים להתמודד".
בהמשך טענה בר-און כי כיום, "תחת אצטלה של עצמאות עיתונאית, מתרחשות עד רמת סחיטות באיומים, לפעמים של מו"לים שלא יכולים לפטר את הבן אדם כי מי יודע מה יקרה, מה הוא יגיד, לאיזה חרם פוליטי הוא יגרור את העיתון". תוך שהיא רומזת לסיפור פיטוריו של סגן עורך "גלובס" לשעבר אלי ציפורי אמרה בר-און: "אני חוויתי כאלה דברים, ואני מניחה שאני לא היחידה".
לצד הבעיה המרכזית, לדבריה, של עיתונאים צעירים שלא קיבלו מספיק הכשרה, רואה בר-און בעיה נוספת, של חוסר אמון ציבורי. מו"ל "גלובס" סיפרה כי רק לאחרונה אמר לה עורך בכיר בכלי תקשורת כי אין כלל בעיית אמון בתקשורת בישראל, שכן עובדה היא שרבים מאוד גולשים באתר שבו הוא עובד. בר-און הדגישה כי עד שלא נודה בבעיית האמון הקיימת, לא נוכל להתחיל לתקן את המצב.
אלונה בר-און: "אני לא רואה בנושא התחקירים את החזות של הכל. אני חושבת שבעיית האמון היום היא גם קשורה בזה שלא סומכים עלינו. למה אנחנו עושים את התחקיר דווקא על הנושא הזה ולא על הנושא האחר? יש בעיות גיוון"
"האם התפקיד שלנו להיות שחקן פוליטי?", תהתה בר-און בבואה לשרטט את הדרך לבנות מחדש את האמון הציבורי בתקשורת. "האם כשאנחנו בוחנים את המציאות של הקורונה יכול להיות שכל עיתונאי יכתוב את דעתו תוך כדי שהוא יסביר כל הזמן מה תפיסתו הפוליטית? בכל סוגיה מקצועית, נדל"נית, חשבונאית, משפטית, אני מתקשה היום למצוא עיתונאים שלא יסבירו מה עמדתם לגבי ראש הממשלה תוך כדי שהם דנים בסוגיה מקצועית לחלוטין. איך זה קרה? האם זה לא פוגע באמון? האם חלקים מהמדינה יקשיבו לנו כשאנחנו מדברים בצורה הזו? דעתי שלא".
עוד טענה בר-און כי הדרך לבניית אמון הציבור בתקשורת אינה עוברת דווקא דרך עבודה עיתונאית שתוקפת באמצעות תחקירים את מוקדי הכוח. "אני לא רואה בנושא התחקירים את החזות של הכל", אמרה. "אני חושבת שבעיית האמון היום היא גם קשורה בזה שלא סומכים עלינו. למה אנחנו עושים את התחקיר דווקא על הנושא הזה ולא על הנושא האחר? יש בעיות גיוון, בעיות הגיוון הן בעיות אמיתיות. לא משנה אם זה נשים-גברים, ערבים-יהודים, פריפריה-מרכז, או עסקים גדולים לעומת עסקים קטנים, יש שם בעיה. האם החשיבות של תקשורת שמציגה את המכלול הזה, לפחות בסדרי גודל, האם זה פחות חשוב מלעשות תחקירים? אני חושבת שעיתונות יכולה לעשות אימפקט אדיר לאו דווקא ממשפטים של 'כלב השמירה של הדמוקרטיה', שאני עוד לא סגורה עד הסוף מה משמעותו, אלא מכלי לתיווך המציאות. וזה אומר גיוון, הנגשת אלמנטים של מגזר שלישי. יש המון דברים שעיתונות יכולה לעשות על מנת להנגיש מידע ראוי לאזרחים. הדרך שאני מאמינה בה היא שקיפות יותר ויותר גדולה לתהליך".
פחות זקופי גב
גולן יוכפז, שהדחתו מתפקיד מנכ"ל חדשות 13 היתה חלק בולט בהתנהלות בעייתית סדרתית של בעלי השליטה בערוץ, הקדיש את דבריו במושב למי שכינה "המאפשרים", לא המו"לים אלא דווקא "העיתונאים שנמצאים ברצפת הייצור", כלשונו. "אני חושב שיש להם תפקיד משמעותי", אמר יוכפז. "האנשים שבאמת עשו כברת דרך משמעותית עם תרומה לעיתונות באים מתוך איזושהי שאיפה לתקן, לשפר, להיטיב עם החברה שהם נמצאים בה, אבל בתקופה האחרונה כשמתחוללים האירועים שגיא תיאר בצורה מבנית אני פחות ופחות רואה את העיתונאים עומדים זקופי גב וקפוצי אגרופים מול הכוחות שמנסים לפגוע בהם.
"ועם כל הקושי הפרנסתי והקרייריסטי שהאנשים האלה בוודאי עומדים מולו בדילמה שלהם עם עצמם, אני חושב שהם בסופו של דבר מתייחסים אל הסביבה שבה הם עובדים כמו גיגית מים", גייס יוכפז את "משל הצפרדע", "וברגע שהם מרגישים שהטמפרטורה עולה מעט הם מנסים לתרץ את זה לעצמם ולסביבה שלהם למה לא צריך לפעול, ובסופו של דבר, אחרי חודשים ושנים, הם מבינים שהתבשיל הזה כבר הוקדח ושהמצב גם האישי וגם המקצועי וגם המערכתי הוא מצב נואש".
לדבריו, קשה מאוד לראות את ההתנהגות האופיינית הזו, "בייחוד מעיתונאים בכירים שרוממות הביקורת שלהם על פוליטיקאים וגופים וארגונים נשמעת בקול בוטה ורם, עם נימוקים וביטחון, אבל ברגע שזה נוגע למערכת שלהם ולסביבת העבודה שלהם - ההתעלמות שלהם, הרכנת הראש, היא מפתיעה ומסוכנת".
כאמור, הכנס שבו התקיים המושב הוקדש כולו לזכרו של פרופ' ירון אזרחי. בפתח דבריו הצהיר רולניק כמה הוא גאה להימנות על תלמידיו של אזרחי. "ירון היה מורה נהדר, אינטלקטואל גדול ובעיקר אדם אופטימי ורחב לב. הפגישות איתו היו רגעים של השראה ושמחה אמיתית, אם כי תמיד מהולות בעצב לאור מצבו הבריאותי בשנים האחרונות", אמר.
פרופ' ירון אזרחי
"הכנס הזה", הוסיף רולניק, "הוא במידה מסוימת סגירת מעגל. בדיוק לפני שלושים שנה ירון יחד עם דידי לחמן מסר ורבים וטובים אחרים הוביל במכון ומחוץ למכון מהלך ארוך די אקטיביסטי שמטרתו היתה לרסן את הכוח העודף והריכוזיות בענף התקשורת ולהפנות זרקור ליחסים המסוכנים בין העיתונות למערכת הפיננסית. ירון הוכיח אז לא רק חזון, מחויבות ויכולות אינטלקטואלית אלא גם אומץ לב ציבורי. היוזמה לרסן את ריכוזי הכוח והכסף בעיתונות היתה כמובן לצנינים בעיני האנשים החזקים ביותר בישראל אז, ועל ערש דווי, ירון סיפר על הלחצים שהופעלו על המכון ועליו על ידי קבוצת 'ידיעות אחרונות' ששלטה אז בעיתונות ובפוליטיקה".
עו"ד רובינשטיין סיפרה כי פגשה את פרופ' אזרחי תחילה כסטודנטית. "היתה לי אפשרות ללמוד ממנו ואין גבול לאינטלקט שהיה בו, לתבונה ולים של ידע ונדיבות לב, שכבשו את כל מי שהיה סביבו ועבד איתו". בהמשך, פגשה בו כשעבדה במשרד המשפטים והוא היה האקדמאי היחיד, לצד פרופ' מרדכי קרמניצר, שטרח והגיע לדיונים בוועדות הכנסת שעסקו בחופש העיתונות ובעלויות צולבות.
עו"ד רובינשטיין ציטטה כמה משפטים שאמר פרופ' אזרחי בדיון שנערך בוועדת החוקה, חוק ומשפט במאי 2001, דיון שכונס בעקבות פיטוריו של הפרשן המשפטי משה נגבי מ"מעריב". לדבריה, המילים שאמר לפני עשרים שנה עולות בקנה אחד עם דברי חבריה לדיון כיום:
חופש העיתונות צריך להתרכז בשלושה דברים מרכזיים, שלא בהכרח אין מתח ביניהם. מדובר פה קודם כל על חופש הביטוי של הפרט, במקרה זה המוציא לאור, כל אדם רשאי לקחת את כספו ולנסות ולהוציא עיתון. מדובר כאן על זכות הציבור לדעת ומדובר כאן גם על תפקיד העיתון כבמה לשיח ציבורי אזרחי. לא ייתכן שייקחו את חופש הביטוי של הפרט וייתנו לו חופש כזה, כשהוא יכול לפגוע בזכות הציבור לדעת, שזה ערך מהותי לחברה דמוקרטית, או שיפגע במעמד העיתון כבמה לשיח ציבורי אזרחי בנושאים שעומדים על הפרק".