במידה רבה, בנימין נתניהו מנהל את משפטו הפלילי בתקשורת. נכון, סוללת עורכי-דין מייצגת אותו כבר עשור במהלך החקירות, השימוע והליך ההוכחות שנמתח כבר יותר משש שנים, אבל מאמץ גדול לא פחות, ואולי יותר, מושקע באופן בו מדוברר המשפט לציבור.
שופרותיו של ראש הממשלה מייצרים תמונת מציאות חלופית, מבוססת כזבים קלים להפרכה. וגם כשמעמידים אותם על טעותם, הם בדרך כלל לא טורחים לתקן.
המשימה של נתניהו ביצירת מצג שווא לגבי ההתפתחויות במשפט קלה במיוחד, משום שעומד לרשותו מערך יחצנות משומן הכולל מלבד דוברים ועוזרי דוברים, גם שופרות תקשורתיים רבים - ממשפיענים ברשתות החברתיות, דרך תועמלנים בתקשורת הממוסדת ועד לכלי תקשורת שלמים.
וכמובן: מה שמקל עוד יותר על המלאכה היא העובדה שהתקשורת עצמה כמעט ולא מסקרת את המשפט, בוודאי שלא את עשרות ומאות אלפי הפרטים המרכיבים את פסיפס הראיות והעדויות, ההולך ותופח מדי שבוע. רוב רובם של כלי התקשורת כלל לא טורחים לשלוח נציג לדיונים במשפט, שהמאמץ של נתניהו לברוח ממנו מעצב את דמותה של מדינת ישראל כבר שנים ארוכות.
אחת מאותם אנשי תקשורת שמציעים לציבור מידע ותובנות על משפט נתניהו, מבלי שתנכח בדיונים ותשמע את העדויות, היא עירית לינור. פאנליסטית בערוץ 14, ערוץ התעמולה המשרת את נתניהו, ובעלת טור ותיקה ב"ישראל היום", עוד מהימים בהם תפקד העיתון כערוץ 14 מודפס.
טור שפרסמה לינור ב"ישראל היום" בסוף השבוע האחרון, והוקדש להליך הפלילי נגד ראש הממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא דוגמה לאופן בו מוזן הציבור במידע כוזב ומסולף, אוסף של פרטים קטנים ולא נכונים שנערמים זה על גבי זה ליצירת מסקנות מוטעות - כל הדרך עד למטרה הנכספת: חקיקת הקונספירציה השקרית של "תפירת התיקים" בתודעה הציבורית.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מגיע להעיד במשפטו הפלילי. בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ספטמבר 2025 (צילום: מוטי מילרוד)
לינור משבצת בטור סדרה של כזבים. למעשה, כמעט ואין משפט בטור שאינו כולל טענות לא מדויקות, ומשובצים בו גם סילופים חמורים ובוטים. באופן אבסורדי, ומייצג, לינור פותחת את הטור בקביעה כי רק מי ש"לא מתעצל לבדוק" יוכל לדעת "מה קורה במשפט נתניהו לאחר שנתניהו סיים להעיד". מיד לאחר מכן היא קובעת כי אלי לוי, לשעבר ראש מחלקת חקירות ברשות לניירות ערך ואחד העדים, "ערך השוואה בין סיקור נתניהו ב'וואלה' לבין סיקור של פוליטיקאים אחרים".
זה פשוט לא נכון. לוי כלל לא בדק זאת וממילא לא העיד על כך. לוי העיד שהשווה בין האופן שבו הבקשות (שהגיעו מכיוון נתניהו למנכ"ל "וואלה" אילן ישועה ובעל השליטה אלוביץ', וכשנמצאו בתיבת המייל של אלוביץ' כשנחקר בפרשה פלילית פיננסית, היו אחד הטריגרים לחשיפת "תיק 4000") התממשו באתר "וואלה" - לבין האופן שבו אותו התוכן בא לידי ביטוי באתרים אחרים.
"עוד העיד לוי", ממשיכה לינור, "כי השתיל רוגלה בטלפון של איריס אלוביץ', אשתו של שאול אלוביץ'". גם זו טענה שאינה נכונה. לוי כלל לא העיד על כך ולא התייחס לכך, מה גם שרוגלה כלל לא הושתלה לבסוף במכשיר של איריס אלוביץ'.
בהמשך עוברת לינור לסכם את עדותו של רפ"ק ארנון הרפז, ששימש כקצין תיאום בלה"ב 433. גם כאן, הסיכום שגוי. לפי לינור, תפקידו של הרפז היה "להוביל נחקרים ממקום למקום". לא נכון. תפקידו של הרפז היה לתאם את הגעתם בזמן של נחקרים ממקום למקום, לא להובילם. הרפז אף טרח להדגיש כי השב"ס ובלשי המשטרה היו אחראים על ליווי הנחקרים בפועל, והוא רק דאג לתיאומים.
התיאור השגוי הזה של לינור מוביל מיד בהמשך למסקנה שגויה בעלת משקל סגולי גדול יותר. "ככזה", היא כותבת על בסיס העובדה הלא נכונה שפרסמה, "היה הרפז אחראי בין היתר על שליחת שלושה בלשים לאישה שלא היתה חשודה בדבר, כדי לבצע בעזרתה, באמתלת שווא, תרגיל חקירה אכזרי (ואסור בפרסום) על ניר חפץ". זה לא נכון. הרפז לא היה אחראי על שליחת הבלשים.
לינור ממשיכה וטוענת שהרפז "העיד עדות שקר בבית המשפט". זו כבר טענה דיבתית ממש. לפי לינור, הרפז שיקר כשטען כי לא היה מעורב בתרגיל ההפגשה בין ניר חפץ למי שמוגדרת "המקורבת" שלו וכי למד עליו מהתקשורת. אלא שזה לא קרה. הרפז לא העיד שלא היה מעורב, הוא העיד פעם אחר פעם שאין לו זיכרון לגבי תרגילי חקירה. זה הבדל גדול.
הטעות של לינור לא נראית תמימה (אם נותר היכן שהוא מישהו שמוכן להעניק ללינור את חזקת התקינות), משום שהרפז גם התייחס באופן ספציפי לתרגיל "המקורבת" והדגיש שאין לו זיכרון לגביו: "לא זכור לי שהייתי חלק פעיל בו או שנדרשתי לתת תשומות מהצוות שלי". עו"ד חדד ניסה שוב ושוב לחלץ מהרפז הכחשה מפורשת, אך העד הקפיד להגיד שאינו זוכר שהיה מעורב.
עו"ד חדד אף ניסה לשים בפי העד את ההכחשה ואמר "לגבי המקורבת אתה אומר תחת אזהרה בבית משפט, 'אני על התרגיל למד מהתקשורת'?", אך השופטת רבקה פרידמן-פלדמן שמה לב לתרגיל החקירה של חדד ואמרה "הוא תיקן את עצמו ואמר שהוא לא זוכר".
לבסוף, כשעו"ד חדד הציג להרפז כי שמו מופיע כנוכח בישיבה שבה לטענת ההגנה הוצג התרגיל וכי הודעה ששלח בקבוצת ווטסאפ מעידה שסייע לתיאום ההגעה של חפץ בזמן למפגש עם "המקורבת", הבהיר הרפז כי אינו מכחיש את שליחת ההודעה או נוכחותו בישיבה, אלא שפשוט לא זכר זאת.
יתכן שלינור מעוניינת להנחיל דוקטרינה חדשה, לפיה בכל פעם שעד במשפט פלילי אומר שאינו זוכר דבר מה - הוא בהכרח משקר, אבל כדאי ללינור לזכור שדוקטרינה כזו תעמיד במצב בעייתי מאוד את הנאשם נתניהו, שטען את הטענה הזו מאות פעמים במהלך חקירותיו ועדותו.
"על הדרך", כותבת עוד לינור, "התברר כי חוקר אחר, דותן מליחי שמו, השמיד דיסק שבו תועדה לכאורה חקירה של אור, בנו של שאול אלוביץ". גם זה לא התברר. למעשה, התברר בדיוק ההיפך. לפי העדות של הרפז, הושמד דיסק שבו לא תועדה חקירה של אור אלוביץ', משום שהחקירה מעולם לא התרחשה.
כל פרט שגוי כזה - ונניח בצד את השאלה אם מדובר בטעות שנובעת מעצלנות רשלנית או בשקר זדוני - יכול להיות זניח בפני עצמו. אולם פרטים מצטברים, מפסקה לפסקה, מטור לטור, מציוץ לציוץ ומפוסט לפוסט, מתוכנית לתוכנית ומאולפן לאולפן. יחדיו הם מהווים את תפירת התיקים, אולי הגדולה שהיתה בציבוריות הישראלית: תפירת קונספירציית "תפירת התיקים".