אורח בלתי קרוא הגיע במפתיע לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים ב-29 ביוני – הנאשם בנימין נתניהו. בלתי קרוא – משום שעדותו הסתיימה. במפתיע – משום שראש הממשלה התלונן לאורך המשפט שאין לו פנאי להופיע לדיונים. הפעם הוא אף הסתכן בהופעה באולם שאיננו ממוגן, זאת אחרי שדרש מהשב"כ לקבוע כי אסור לו להגיע לאולם כלל בשל הסיכון הביטחוני כביכול.

הייתה זו גם הופעה נדירה של ראש הממשלה בדיונים בהם לא נדרשה עדותו. הוא עשה כן בעבר רק בעת שהעידו עדי המדינה, עדי מפתח שיכולים היו להזיק לו ביותר -שלמה פילבר, ניר חפץ וארי הרו. הוא עשה כן כדי להביט בעיניהם ולרוב הדבר השתלם לו. כך גם לגבי ארנון מילצ'ן, שלכבוד עדותו אף שיגר את רעייתו שרה לברייטון הרחוקה.

מסתבר שהפעם הגיע נתניהו לאולם כדי לתמוך במאמציו של סניגורו לסכל את זירוז קצב הדיונים במשפט, וכן להביא למחיקת האישום בשוחד. באורח חסר תקדים אף איפשרו לו השופטים לשאת נאום שבו כדרכו תקף את מערכת אכיפת החוק והלין על "תפירת תיקים" נגדו.

בתגובה לניסיון של השופטים לזרז את קצב הדיונים, איימו נתניהו וסניגורו כי ימשכו את הדיונים עד מעבר למועד פרישתה של ראשת ההרכב השופטת רבקה פרידמן-פלדמן. פרקליטו של נתניהו אף הבטיח לזמן "מאות רבות של עדים" שיבטיחו את מימוש האיום.

אינני יודע האם הראיות בתיק מבטיחות סיכוי סביר להרשעה בסעיף השוחד. חזקה על התביעה שתעשה את הבחינה בשום שכל ואף תשקול ברצינות את המלצת בית המשפט לוותר על סעיף זה.

קטונתי גם מלחלוק על בקיאותו של עו"ד עמית חדד בדין הפלילי. מעולם גם לא ייצגתי ראש ממשלה בבית המשפט אם כי חוות דעת שלי שימשו את מייצגיו. עם זאת ההיגיון אומר שככל שהבטחתו של ראש הממשלה, "לא יהיה כלום כי אין כלום" בעינה עומדת, והוא אכן חזר עליה מיד בתום הדיון, לא אמור להיות לו ולפרקליטו תמריץ למחוק את האישום בשוחד. אדרבא, האינטרס שלו אמור להיות שהתיק יישמע עד תום כדי שיסתיים בזיכוי חד-משמעי.

שני דברים אמורים להיות ברורים. ראשית, ההגנה עשתה כל שיכולה הייתה לעשות כדי למשוך את הדיונים במשפט, שנמצא כבר בשנתו השישית. הדבר התבטא החל מביטול וקיצור דיונים לצורך ושלא לצורך ועד לניצול הדיונים כשכבר התקיימו כדי לשאת נאומים שמקומם בכיכר העיר ולא בבית משפט.

ראש הממשלה אף חזר בעדותו על אותם דברים, רלוונטיים או לא, שוב ושוב. הסניגור אף עשה הכל כדי לבזבז את הזמן השיפוטי. מעולם לא נתקלתי בארך רוח כזה מצד בית המשפט כלפי משיכת הזמן שלא לדבר על ההתחצפויות כלפי התביעה ואף כלפי בית המשפט.

ולבסוף, מעולם לא התנהל משפט בישראל, ואני מהין לקבוע שאף לא בעולם, שבו נשמעו "מאות רבות של עדים". נתניהו וסניגורו בחרו להשוות את המשפט למשפט אייכמן. גם באותו משפט היסטורי העידו 110 עדים ולא יותר. רובם עדי תביעה.

רוב העדויות אף לא נגעו במישרין לחלקו של אייכמן באימי השואה. התובע, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, ביקש לנצל את האירוע לא רק כדי להוכיח את אשמתו הישירה של אדולף אייכמן, אלא כדי לחשוף לראשונה בפני הציבור בישראל ובעולם את סיפורה המלא של השואה.

למען ההגינות ראוי לציין שאת הדרך בפני ההגנה פתחה התביעה, שהודיעה כי תזמן לא פחות מ-333 עדים - שעל רובם ויתרה בסופו של דבר.

בין אם התביעה תבחר לחזור בה מהאישום בשוחד ובין אם לאו, הגיע הזמן שבית המשפט ייטול לידיו את מושכות הדיון ולא יאפשר לו להמשיך להימרח. בית המשפט הוא הממונה על ניהול המשפט ובסמכותו ואף מחובתו שלא לאשר העדת עדים שאינם רלבנטיים ואף למנוע מריחת עדויות ושאר בזבוזי זמן.

פרופ' אשר מעוז הוא יו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא האגודה הבינלאומית לחירות דתית