איתי שטרן הוא כתב התקשורת והטלוויזיה של מוסף "גלריה", "הארץ". בעבר - כתב שטח בתקופת ההתנתקות ב"מעריב", כתב תרבות ב-nrg ובתרבות "מעריב". עורך מגזין ואתר "תשתיות" שעסק באנרגיה וסביבה.

בעת האחרונה יצא לך לערוך מספר ראיונות סביב ענייני תאגיד השידור הישראלי (אלדד קובלנץ מנכ"ל התאגיד ואורנה בן-דור על הסדרה החדשה שליוותה את האירוויזיון בישראל למשל). אילו תובנות התגבשו אצלך על הייצור הזה?

התאגיד הוא יצור מופלא בעיניי, במובן הכי פשוט שהוא הצליח ליצור מהפכה בתחום של נכס ציבורי, דבר שקשה מעט להגיד על גופים ציבוריים אחרים בישראל. אני חושב שהתאגיד מייצר היום את מסך הטלוויזיה הטוב ביותר בישראל. הניצול המיטבי של כספי ציבור ביחס להפקות מקור, מאד מעודד בעיניי.

נראה שקובלנץ הוא מעל הכל פוליטיקאי מאד משוכלל. דיברתי עם לא מעט אנשים על קובלנץ, לפני ואחרי הראיון שערכתי איתו והרושם המרכזי שלי הוא שמדובר באדם מוכשר וכוחני שעל פיו יישק דבר (מה שמקשה על רבים לעבוד איתו). לפעמים זה מקשה על המערכת להיות עצמאית כפי שהיא אמורה להיות. מנגד, הוא ככל הנראה אחד האנשים הבודדים שהיו עומדים בלחצים הפוליטיים שהופעלו עליו, מבלי לאבד את זה ולהיכנע.

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

אם אמרת שמדובר בפוליטיקאי, ואלה ידועים כמי שתשובותיהם לא תמיד תואמות את המציאות לאשורה, איך מתכוננים לראיון כזה ואיך ממצים ממנו את המירב, כשאתה יודע שהמרואיין עלול לעיתים לתת תשובות שיש בהן קושי או בעיה.

מכיוון שאני מלווה את התאגיד מיום הקמתו, הממשק שלי עם קובלנץ היה לאורך זמן כך שגם צברתי עליו ידע לאורך זמן. זה עוזר. אני מאמין גדול מאד בלשאול שאלות נקודתיות וענייניות ובמקרה של קובלנץ, צריך להגיד שהוא לא נוטה להתחמק. הוא נתן תשובות לכל השאלות ששאלתי, גם אם בחלקן ברור שלא נאמרה כל האמת. אני חושב שכשמראיינים "פוליטיקאים" צריך לעמת אותם גם במהלך הראיון וגם לשקף לקורא, לפעמים בעזרת תגובות חיצוניות (כמו במקרה של לוסי אהריש) את התמונה היותר גדולה.

אגב, אני מעריך שפוליטיקה היא משחק מתבקש שאתה חייב לשחק כשאתה מצוי בסוג התפקיד הזה. אחרת אין לך שום סיכוי להתמיד ולנצח את מי שבאים נגדך.

איך נולד ראיון כזה? מי יוזם אותו ולמה? מעט אחרי הפרסום שלו הגיע דו"ח מבקר המדינה. נמתחה בו לא מעט ביקורת על קובלנץ בשל עניינים שנחשפו בעבר בכתבה רחבת היקף של הילו גלזר וגידי וייץ ב"הארץ". זה היה מהלך מנע של קובלנץ לקראת אותו דו"ח?

את הראיון אני יזמתי כמה חודשים לפני שהוא התפרסם בפועל. בראש השנה בחרתי בקובלנץ בעצמי כאיש השנה בתקשורת, מכיוון שראיתי בו דמות שהצליחה מעל המשוער בהקמת התאגיד. חיפשנו תאריך שיהיה הולם לקיום הראיון ורצינו לצרף אותו לתאריך משמעותי ומצאנו כזה כשהבנו שהוא חוגג חמש שנים בתפקיד. קובלנץ, אגב, שמח להתראיין והיה נראה שהוא מגיע עם בטן מלאה, גם על עיתון "הארץ". אני חושב שהתחקיר של הילו וגידי היה חשוב וטוב שפורסם. הוא העיד כבר אז על שיכרון כוח מסוים שקיים בכוורת הזו של קובלנץ ואני חושב שתחקירים מהסוג הזה הם כוח מרסן קריטי.

מודעה עצמית של "ישראל היום" המודיעה כי בתקופת משבר הקורונה ניתן יהיה לאסוף גליונות בסניפים של שתי רשתות תחנות דלק ושל חמש רשתות מרכולים

מודעה עצמית של "ישראל היום" המודיעה כי בתקופת משבר הקורונה ניתן יהיה לאסוף גליונות בסניפים של שתי רשתות תחנות דלק ושל חמש רשתות מרכולים

אני יכול להביע את דעתי, שהכוח המרסן לא ריסן באמת את הבעיות שהתגלו לאורך הקדנציה שלו ושלמעשה מאז מינוי הקבע, יש תחושה של פריצת מסגרות ביחסי המועצה-מנכ"ל. אבל כדי להתקדם הלאה, אנחנו יכולים לפנות לשוחח על כלי תקשורת אחרים שחווים קשיים בימים אלה. בעצם, יש כאלה שלא חווים קשיים?

קודם כל, הקורונה הביאה למצב קשה מאוד את השוק כולו, שהיה ממילא על סף התמוטטות. נראה לי ש"ישראל היום" לא חווה את הקשיים של גופי תקשורת אחרים, פשוט כי יש טייקון עצום שעומד מאחוריו, וגם ההפסדים שצבר בקורונה לא מאד מזיזים לו. איכשהו אני מקווה שגם הם בבעיה. לא מתוך שמחה לאיד, אבל כן מתוך תפיסה של "ישראל היום" כתופעה מסוכנת לדמוקרטיה. אין לי אלא לשמוח על כך.

גם שם היתה ירידה מופגנת במספר העותקים המודפסים ונדמה היה שמודל ההפצה שלהם גם הוא ספג מכה לא פשוטה. אתה רואה סיטואציה שבה "ישראל היום" נעלם מעל מפת התקשורת הישראלית?

לא בעתיד הנראה לעין. מנגד, עיתונים ועסקי העיתונות הם דבר לא מאד צפוי. ביחס לעובדה שמדובר בעסק מאוד מסוים שמשרת אדם מאוד מסוים, יכול מאד להיות שכשאותו אדם ייעלם מחיינו (בקרוב במשפט) גם העיתון הזה ישנה פניו או ייעלם. אין לדעת.

אז מי בכל זאת במצב המדאיג ביותר?

אני חושב שהמצב המדאיג ביותר הוא של רשת. גוף שנאבק לשרוד כלכלית והולך ומצמצם את מצבת כוח האדם בחברת החדשות שלו מחד ומנגד מביא לירידה באיכות התוכן שלו הוא ערוץ שיש לחשוש באמת מהמשך דרכו.

אבי בן-טל (צילום: אורן פרסיקו)

אבי בן-טל, מנכ"ל רשת 13 (צילום: אורן פרסיקו)

רשת 13 - יציר כלאיים של רשת וערוץ 10 - חווה קשיים ניכרים לעין, אבל האם אין מקום לשאול שמא אולי אותם קשיים נוצרו בידי קברניטי רשת והמיזוג עצמם? הדי.אן.איי של כל אחד מאגפי המיזוג הזה הותך באופן שאולי לא יצר מוצר אטרקטיבי משולב שיכול להתחרות בקשת או להזכיר את היתרונות של ערוץ 10 בשדה האקטואליה?

אני מסכים. אני חושב שהבעיה המרכזית של רשת זה שהיא גוף עם בעיית זהות. נדמה שהלוח שלה לא הוליסטי בשום צורה. בניגוד לחברת החדשות שלה (שהגיעה מ-10) שמגיעה עם עמוד שידרה וזהות מאד ספציפית (לצערי גם שם מנסים בעלי הכוח להתערב ולשנות) אז למסך הפריים טיים של רשת יש טעם של "מי טו" - במובן ההעתק הדבק. זה לא עובד כי הקהל מחפש מוצר מובחן ולא מוצא אותו שם.

מה גם שרשת מתנהגת לאחרונה כמו ילד מאד בעייתי שמסרב ללמוד לקח או להכיר בטעויות. לאחרונה הם שידרו שלושה משדרי התרמה לקבר הרשב"י, דבר אסור על פי כללי הרשות השניה. זה מאד מכוער שבערוץ מסחרי בישראל מבטיחים לאנשים ישועות בתמורה לכספם ועוד בימי מגיפה.

ואולי זאת תוצאה מכוונת בכלל? אולי יש משהו שאנחנו מפספסים בתמונת ההתרחשויות והתמריצים?

יכול להיות שבעלי המניות של רשת רוצים לסגור את הבסטה כי נמאס להם לשפוך ערימות של כסף בלי לקבל שום דבר ממשי בתמורה (מלבד הכוח עצמו), אבל יהיה מאד בעייתי אם דבר כזה אכן יקרה. זה ישאיר את קשת כמונופול עצום מימדים ונטול מתחרים של ממש.

אפרופו זמנים קשים - המשבר לא פוסח גם על כלי התקשורת שאתה מועסק בו ואפילו על המוסף שאתה נמנה על כותביו, "גלריה". בשבוע שעבר התבשרנו על 12 עובדים, רובם עיתונאים, שיצאו לחל"ת.

זה באמת מצער מאד. כמו עיתונים אחרים, גם "הארץ" סובל מירידה בנתח הפרסום שפוגעת בו באופן עמוק. אני חושב שהעובדה שיש לו אפיק הכנסה מהמנויים הדיגיטליים, איכשהו הצילה אותו באופן יחסי אבל אין לדעת מה יקרה הלאה. אני חושב שנעשה מאמץ משמעותי להוציא כמה שפחות אנשים לחל"ת אבל ברור שאם המהלכים האלו יתעצמו, נעקוב אחריהם ונפעל בהתאם. יש לנו ועד עיתונאים משמעותי ואני מקווה שהוא יוכיח שהוא חזק מספיק ברגע האמת.

שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל (צילום: אורן פרסיקו)

שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל (צילום: אורן פרסיקו)

בסוף השבוע האחרון התפרסמה ב"מקור ראשון" כתבה נרחבת על גלי צה"ל והיחס בה לחיילים ומלש"בים דתיים. אני מניח שנחשפת לכתבה וגם לרעשי ההמשך שעוררה ברשתות ובין יוצאי גל"צ עצמם. קודם כל מעניין לשמוע אם אתה חושב שכתבה כזו היתה יכולה להתפרסם גם ב"הארץ"?

אני מודה שקראתי הרבה על הכתבה אבל טרם קראתי אותה בעצמי. אעשה זאת היום. אני כתבתי לא פעם בביקורתיות רבה על גלי צה"ל. זו תחנה עם חוליים רבים, גם בהקשר של ההרכב האנושי שלה. יש לה די.אן.איי צבאי שהוא הרי ההפך הגמור במהות מדי.אן.איי עיתונאי. אתה לא באמת יכול להתריס מול הממסד כשאתה חלק ממנו. לעניין הטענה המרכזית של הכתבה, על אפליית דתיים, לדעתי בהחלט הייתה יכולה להתפרסם כתבה כזו ב"הארץ", לו התמונה הכללית שצוירה בכתבה הייתה נראית ממשית. בתור דתי לשעבר ואדם עם מודעות חברתית לא מבוטלת, אני נגד אפליה מכל סוג שהוא - גם כלפי דתיים.

אני חושב שמה שמצער בהקשר של הכתבה הזו זה שחלק מהשיח הופך מיד לעומתי. ישר טוענים שזו כתבה שיזם עמית סגל, הבן של העורך הראשי, מסיבותיו. זה מתסכל כי גם אם הדברים נכונים וגם אם לא (ואני לא יודע לומר מה נכון הפעם) אז עצם הדיון הופך עקר. זה קצת כמו שיח הביביזם. אין התעסקות במהות, רק בפוזיציה.

איך אתה רואה את מה שמתרחש היום בגלי צה"ל? זאת תחנה שאיבדה את הלגיטימיות העיתונאית שלה?

במידה רבה, כשאתה מכניס פרשן פוליטי כמו ברדוגו, אתה יורה לעצמך ברגל. כשאתה מעצים את הפופוליזם עם מגישה כמו עירית לינור, אתה יורה למאזינים שלך באוזן. זו תחנה רבת זכויות ועם היסטוריה ענפה שלא הייתי רוצה שתיסגר אבל היום היא חוטאת לתפקידה. היא הסתאבה. אגב, לשמחתי היא גם משלמת על כך מחיר בטבלאות ההאזנה.

רזי ברקאי (צילום מסך)

רזי ברקאי (צילום מסך)

אבל אולי אפשר למצוא גם נקודות אחיזה לכיוון האחר? שיבוצו של האוזר-טוב ככתב פוליטי כשאביו חלק מרכזי במערכת הפוליטית, התבטאויות של רינו צרור ורזי ברקאי בשידור שמסגירות לא פעם את דעתם על המצב בתחנה ובכלל. כל הכשלים הם רק מימין?

אף פעם הכשלים הם לא רק מימין. אני חושב שיש פגמים בתחנה מעצם זה שהיא מעצימה את התופעות המסוכנות ביותר בתקשורת בכלל. אם אתה תחנת תקשורת, תעסיק בה אנשים שיש להם כבוד לעצם המקצוע ולקוד האתי שלו.

אני חושב שההערות של רזי ושל רינו הן חשובות וראויות אבל גם שם יש לא מעט בהלה והליכה על ביצים. מאחורי הקלעים נאמרים דברים קשים מאד על אלקבץ ועל כניעתו לגורמי ימין. אחרת, אגב, אין שום דרך להסביר את תופעת ברדוגו שאחר כך הולך ומתיילד ומצהיר שלא אומרים לו שלום במסדרונות. אין יפה יותר מזעקת הקוזאק הנגזל.

נאמרים גם דברים קשים על החשש של ההגמוניה הישנה מכך שמישהו מנסה להזיז לה את הגבינה אחרי כל כך הרבה שנים. אולי האמת היא מורכבת יותר?

היא מורכבת. אני חושב שגל"צ היא מקום שבו ההגמוניה שלטה הכי חזק. היא מייצגת את התקשורת הלבנה, במובן הכי רע שלה. לכן אני חושב שהצעדים שעשה בניהו היו חיוביים. ואני חושב שההגמוניה אף פעם לא אוהבת שמשנים את סדרי הכוח אבל פה קורה הליך מוזר: יש היום יותר חיילים דתיים וימנים מאי פעם בתחנה (דבר טוב בפני עצמו) ועדייו נראה שיש קמפיין ימני שלא נוח לו גם עם המצב הנוכחי. זה מזכיר לי את שיח המתנחלים שנוטים להציג את עצמם לפעמים כאוכלוסייה מוחלשת. קצת מגוחך. הם הרי אדוני הארץ בפועל.

אבי ניר, מנכ"ל קשת (צילום: מרים אלסטר)

אבי ניר, מנכ"ל קשת (צילום: מרים אלסטר)

אם הייתי מבקש ממך לבחור, ללא מגבלות, את שלושת הכתבות הבאות שהיית שמח לכתוב או את האנשים שתרצה לראיין - במה מדובר?

הייתי מאד שמח לראיין את יונית לוי אחרי ששנינו היינו מעשנים או שותים משהו. אולי זה היה משחרר ממנה איזו אמת לא מפולטרת. הייתי מאד שמח לראיין את אבי ניר, האיש הכי חזק בעיצוב דעת הקהל בישראל ואת עמית סגל, הפרשן הפוליטי הכי חזק בישראל ושאותי באופן אישי הכי מסקרן. שלושת הדמויות משתייכות לקשת, בין אם באופן ישיר או עקיף, ולא במקרה. אני חושב שקשת היא גוף חכם וכוחני באופן קיצוני אבל כזה ששומר על הטאלנטים שלו מכל משמר. אולי עוד יבוא יום.

הם לא מתראיינים ל"הארץ"?

ניסיונותיי עד כה כשלו. ולא שלא היו כאלו. אבל לא באופן רשמי, כלומר, אין חרם רשמי או משהו. צריך לומר שיונית כמעט ולא מתראיינת בכלל וכך גם אבי ניר.

איזה קטע, גם נסיונותיי :)

ארבע המלצות מדיה

כל דבר שרוני קובן נוגע בו. החל מ"פגישה" דרך "עובדה" ועד "יוצאים מהכלל". הרגישות שלו והמכחול שבו הוא משתמש הם מהמשובחים בנמצא. אני מאד אוהב את הטון הכללי ואת הסקרנות האינסופית.

טור הטלוויזיה של ניב הדס ב"הארץ", "עין עצלה". אני אומנם עלול להיתפס קצת משוחד אבל אין כותב בישראל שאוהב ומבין טלוויזיה יותר מניב. המניפה הגדולה שהוא פורש, גם כשהוא כותב על האיזוטריה הכי איזוטרית, היא כיף גדול ומרחיב דעת.

הסטטוסים של דוד ורטהיים בפייסבוק ובטוויטר. אנחנו לא תמיד מסכימים והרבה פעמים יש פערים של ממש, אבל אני אוהב אנשים שאומרים דברים ברורים ולא שומרים על עירפול כאסטרטגיה. מה גם שהוא הכי מצחיק אותי על בסיס יומיומי.

הסדרה "מלחמה בלי שם" של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על השהייה של ישראל בלבנון. אני חושב שזו סדרת תיעודית היסטורית בעל ערך ממשי, שטוב שנעשתה בכסף ציבורי. בדיוק לשם כך נועד ערוץ ציבורי: תוכן מעמיק, שנובר בהיסטוריה (הקרובה יותר ופחות) באופן כמעט כירורגי, ולא חושש להעמיד מראה מול הפוליטיקאים והציבור גם יחד.