את הדברים שתקראו מיד התלבטתי אם בכלל לכתוב: אפשר לטעות בהם כהתבכיינות מסויימת או או אולי ניסיון להתחשבנות. החלטתי לכתוב אותם למרות סכנה זו, משום שנדמה לי שחשוב להעניק הצצה למאחורי הקלעים של המפעל התקשורתי, לסטנדרטים המעצבים אותו. כדאי להיזכר בהם בכל פעם שתראו על המסך עיתונאים וקברניטי כלי תקשורת שמתלוננים מדוע מאן-דהו בוחר שלא להתראיין ולתת תשובות לציבור.

גם כלי תקשורת ועיתונאים הם בעלי תפקיד ציבורי. גם להם יש כח ומעמד השאובים מהתפקיד שהם ממלאים ומהשליחות שיש בו. גם הם צריכים לספק תשובות ולנהוג באופן שמאפשר ביקורת. אלא שבמציאות לא תמיד כך הדבר.

בשבועות האחרונים התחלנו לפרסם כאן את המדור "במצב הנוכחי", סדרת ראיונות כתובים קצרים עם עיתונאים, אנשי תקשורת ודמויות רלוונטיות נוספות. העוגן המיידי היה התופעה העוצמתית והקשה לתפיסה שהביאה לחיינו את המצב הנוכחי: הקורונה.

חברת החדשות הישראלית, שהיא גוף החדשות הטלוויזיוני הבולט והמשפיע בישראל, זו שרוממות חופש הביטוי, הביקורת והצורך בסיקור עיתונאי בגרונה, התנהלה באופן דומה מאוד למסוקרים עליהם היא מקפידה למתוח ביקורת

סביב אירועי הקורונה ביקשנו להביא עדויות ותמונת מצב, מפי האנשים עצמם, רצינית אך גם מחויכת, ביקורתית אך גם חיובית לפרקים – כזו שתיצור עניין ותביא איתו גם ערך מוסף בדמות תובנות על מעשה התקשורת. נדמה לי, לאחר פרסומם של מאה ראיונות ב-45 ימים, שהצלחנו במידת מה בהשגת היעדים שהצבנו לעצמנו.

ניסינו גם לעמוד באתגרי המגוון, שתנאי השדה הציבו בפניהם לא פעם קושי אובייקטיבי או טכני. הצלחנו להביא קולות לא מעטים של קבוצות שסובלות מתת-ייצוג בולט בשדה התקשורת. של נשים (41%), לא יהודים (10%) ומגזרים אחרים כמו עיתונות חרדית. הייצוג עדיין אינו תואם את חלקן של קבוצות אלו באוכלוסייה והמאמץ יימשך, אבל תמונת המציאות המגוונת זכתה לתגבורת מייצגת.

והיה יעד נוסף, שהצריך את שיתוף הפעולה של שדה המחקר – לגביו ההצלחה היתה פחותה במידת מה. ביקשנו להביא קול מגוון ורחב של משתתפים מכלי תקשורת שונים ומאורנטצייות שונות - תרבותיות, מגזריות ואחרות. עם זאת, יש מי ששאל אותי איפה הם נציגי כלי התקשורת המזוהים כימניים והעיתונאים הנחשבים לבעלי דעות ימניות.

התשובה פשוטה: רוב מי שפניתי אליו המתאפיין לכאורה בקווי המתאר האלה, בחר שלא להתראיין. חלקם בעצת או מצוות מנהליהם ועורכיהם – כך אמרו לי למשל עיתונאים ב"מקור ראשון" ו"ישראל היום" שהסכימו, אך לאחר בירור "למעלה" חזרו וסירוב מנומס בידם. כך בחרו גם אנשים מוכרים בשדה העיתונאי הימני העובדים בכלי תקשורת אחרים, בין אם מתוך חוסר רצון לשתף פעולה עם האכסניה ובין אם מתוך חשש או מסיבה אחרת. "בשביל מה אני צריך את זה?" היתה התשובה שזכיתי לה לא פעם. ועם זאת, ולמרות זאת, היו שיחות גם עם דמויות כאלה, לטעמי מעניינות וטובות.

אבל בשני אמצעי תקשורת גדולים חזית הסירוב היתה למדיניות. מדיניות חרם. באחד מהם, קבוצת "ידיעות אחרונות", הסתמנו מידי פעם בקיעים במדיניות - או כיסים של עצמאות. בעיקר אצל מי שתרבותם (או תרבות האוכל שלהם) אומנותם.

בחלקים האחרים של קבוצת התקשורת של נוני מוזס, במערכת החדשות של העיתון היומי, במערכת "כלכליסט" וב-ynet – חזר אותו ניגון שוב ושוב. כתבים ועורכים שעם הפנייה הראשונית גילוי עניין, רצון ונכונות לשוחח ואשר חלקם אף פנה מיוזמתו - חזרו חפויי ראש לאחר בירור קצר וקולע עם הגורמים הממונים עם "לצערי זה לא יסתייע", "אולי בפעם אחרת" וגם סתם "חבל".

הרוטינה חזרה על עצמה פעם אחר פעם, מול בכירים יותר או פחות. שיחה נעימה, התעניינות ורצון עקרוני - שלאחר בירור "למעלה" הפכו לסירוב מנומס או משיכת כתפיים והתנצלות

גם אצל בכירים ומוכרים וגם אצל פחות נוצרה התחושה אודות מסר ואפקט מצנן ברור שמשמעותו "לא משוחחים עם האויב". באופן המובהק ביותר היה זה ynet שלגבי עיתונאיו נחסמה עד מהרה כל פנייה וסוכל כל ניסיון לשיח וראיון. אולי ניתן לפרש זאת על רקע הליכים משפטיים ואתיים בהם מעורבים הצדדים זה מול זה, אבל תארו לכם מה הייתם אומרים אם מרואיין או מסוקר שהיה מנהל תביעת דיבה מול גוף עיתונאי שמסקר אותו, היה מחרים כל קשר איתו בשל כך. נדמה לי שגם כלי התקשורת המחרימים לא היו מקבלים התנהלות כזו בשלוות נפש.

מעל כל אלה זהר בנגה סירובו הבוהק גוף עיתונאי אחד, חברת החדשות של ערוץ 12. חברת החדשות הישראלית, שהיא גוף החדשות הטלוויזיוני הבולט והמשפיע בישראל, זו שרוממות חופש הביטוי, הביקורת והצורך בסיקור עיתונאי בגרונה, התנהלה באופן דומה מאוד למסוקרים עליהם היא מקפידה למתוח ביקורת.

חלק גדול מגופי התקשורת האלה, ככל שלא ידעתם, מעסיקים גם דוברים. גם כדי לייחצן סיפורים שפרסמו והם מעוניינים לקדם, גם מסיבות מסחריות וגם מסיבות נוכחות, השפעה ותודעה. אותם דוברים מופקדים גם על הקשר בין העולם החיצוני לגוף התקשורת. מעין מחסום דרכים וחיץ סטרילי, סלקטורים בכניסה למועדון.

אפשר לתמוה מדוע כלי תקשורת זקוקים לדובר, ומדוע לא יכולים קברניטיהם להתנהל בעולם ללא החיץ המיותר הזה. את חוקיו של אותו עולם הם מכירים היטב מן הצד המסקר ומתלוננים לא פעם על נורמות קלוקלות של שיח באמצעות דוברים ומתווכים. אלא שבהתנהלות הדוברותית של כלי התקשורת האלה כלפי המסקרים אותם, מתגלות לא פעם הרעות החולות הידועות, שעיתונאים מלינים עליהם יום יום לאחר עוד שיחה עם דובר או יחצן.

הצורך לעבור דרך דובר או דוברת בכל אחד מערוצי החדשות המובילים כאן (אגב, בניגוד לגופי התקשורת להם הם שייכים - רשת וקשת - שם מעולם לא נולד הצורך לשוחח עם הדוברים שלהם כתנאי לקיום השיחה), מייצר תחושה לא נוחה בלשון המעטה, של מוסר תקשורתי כפול והצרת חופש הביטוי העיתונאי.

מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס (צילום: אורן פרסיקו)

"הי, אנחנו כרגע לא מתראיינים. תודה", הייתה התשובה הדוברותית שקיבלתי כשביקשתי לראיין עיתונאים שונים של חדשות 12 למדור השיחות שלנו. העיתונאים שרציתי לשוחח איתם דווקא גילו עניין, אבל לא עצמאות. בשלב מסוים באה לעולם גירסה מיתממת. "לא משהו שהוא חלילה נגד העין השביעית", נאמר לי על ידי אלון שני, דובר חברת החדשות, "אני יוזם ומאשר ריאיונות על פי שיקולינו. תודה". מהם אותם שיקולים, לא הובהר.

אלא שמהר מאוד התברר שיתכן שיש כאן משהו ממוקד ועקרוני יותר מצד חברת החדשות, שמסתכם לנוסחה הקורקטית "לא תודה, נוותר". משיחות עם קברניטי החברה עלה כי השיקול הוא אחד, חרם.

הרוטינה חזרה על עצמה פעם אחר פעם, מול בכירים יותר או פחות. שיחה נעימה, התעניינות ורצון עקרוני - שלאחר בירור "למעלה" הפכו לסירוב מנומס או משיכת כתפיים והתנצלות. אחרים אמרו שאפילו לא יפנו לבקש אישור משום שאישור כזה לא יתקבל. היו גם כאלה שבהגינותם אמרו כי לא יסכימו, משום שאת מה שבאמת הם רוצים לומר, לא יוכלו.

כך יצא שמתוך מאה השיחות שהתקיימו כאן ב-45 הימים האחרונים, לא זכיתם לאף אחת בהשתתפות חבר מערכת של חדשות 12, באופן הפוגם בבירור בגיוון הרצוי.

זה מצב לא נכון, לא ראוי, המדגים את הסטנדרטים הכפולים שבוחרים לעצמם כלי תקשורת. את מסוקריהם הם יודעים לבקר בתקיפות על כך שהם לא עונים על שאלות, בוחרים לא להגיע לאולפן ומתחמקים מחובתם הציבורית להסביר גם את הדברים הנעימים פחות או המורכבים יותר.

כלי תקשורת שאינם פתוחים לשיח, האוחזים במועסקים בהם בתפקידים עיתונאיים (אך לא רק) ביד קפוצה ההופכת אותם למי שיודעים לשיר רק שיר אחד, כשורת מקהלה אחידה, מחטיאים את הבנת העקרונות הבסיסיים הנמצאים ביסוד העיסוק בעיתונות – חופש מחשבה, חופש ביטוי, הבלטת הספק והביקורת ומתן גישה לתמונת מצב עובדתית מדויקת ככל שניתן.

נקווה שלקראת מאה השיחות הבאות, יפלו הדברים על אזניים קשובות יותר בחברת החדשות ותשתנה הגישה. ואם לא, אז תודה, נוותר (על הגישה), אבל לא נפסיק לנסות.