כבר אי אפשר לדבר על משבר הקורונה ולא לדבר על משבר האקלים. עם התפשטותו של נגיף הקורונה אפפה את כולנו התדהמה והבהלה. גם את התקשורת. השעות באולפני החדשות ברדיו ובטלוויזיה התארכו עד בלי די, וכמעט כל המדורים בעיתון התגייסו למערכה. מדווחים על חולים, על מתים ועל הפעולות שנעשות בישראל ובעולם כולו להתמודד עם הנגיף ולשטח את העקומה. בהתחלה לא היה זמן או פניות לדווח על משהו אחר, ובטח שלא לתהות על הקשר של הסיוט המתגלגל של משבר הקורונה להתחממות הגלובלית ולמשבר האקלים.
אמנם כבר בראשית המשבר, כשהמחלה היתה עדיין רק בסין, דובר על העברת הנגיף מחיות שנמכרו בשוק של ווהאן לאדם, והחלו לדבר על הקשר בין וירוס הקורונה לדורסנות המין האנושי. אבל בעיקר בגישה של שכר ועונש: האדם אכל עטלפים ופנגולינים, ואז אכל אותה. ככל שהסגר התהדק והמשק השתתק, השיח נותר בגבולות הצורך בענווה אנושית.
ואז הגיעו הידיעות על הירידה בצריכת הדלקים בעולם, ותמונות לוויין שמציגות הפחתה בזיהום האוויר נוכח הירידה הדרסטית בנפח התנועה ובייצור התעשייתי. אחר-כך הגיעו התמונות של בעלי החיים שכובשים חזרה את הפארקים ואת הרחובות. ואנחנו שסגורים בבית התענגנו על הטבע שבחוץ, מלאי פליאה וערגה, מחפשים איפה אפשר לראות טבע אמיתי במרחק של 100 מטר, כאשר המומחים השונים ניצלו את הזמן לכתוב שאולי זו תחילתו של סדר עולמי חדש.
אנחנו חייבים לעבור משלב הקיטורים, ההגיגים, המחשבות והחלומות, לשלב המעשים, ולשם כך חייבים שינוי תודעה, אצל הציבור הרחב ואצל מקבלי ההחלטות. לתקשורת יש תפקיד מרכזי בשינוי זה
באותה הנקודה אפשר היה לשמוע ולקרוא את מי שביקשו למתוח קו בין משבר הקורונה למשבר האקלים. היו כאלה, ואני ביניהם, שכתבו שעם כל ממדיו של המשבר הנוכחי, משבר האקלים יהיה גדול יותר ומאיים יותר, ושמשבר הקורונה הוא למעשה רק פרומו למה שאנחנו וילדינו נראה כאן בעתיד, אולי אפילו ניסוי כלים. לכן, צריך לאמץ את שינויי ההרגלים הנוכחי, ללמוד ממנו ולהטמיע אותו לתוכניות ההתמודדות עם משבר האקלים.
אחרים כתבו שיכול להיות שהמציאות תהיה הפוכה, שכולם יצאו החוצה מהסגר חזרה אל הקניות, הטיסות וההרגלים הישנים, ואולי, כמו באפקט ריבאונד, ביתר שאת. דבר שיוביל לפליטות רבות עוד יותר של גזי חממה. שלא נדבר על מחירי הדלקים הנמוכים והרצון של הכלכלות בעולם לחזור ולצמוח, שידחקו החוצה השקעות בסביבה או באנרגיות מתחדשות; או על הקושי לנהל שתי מערכות במקביל - מול הנגיף ומול ההתחממות.
היו גם מי שביקשו להזכיר שמשבר האקלים הוא חלק ממשבר אקולוגי גדול, ושלא לעולם חוסן, ואחרים הסבירו שמי שמצפה כי האדם יישאר בסגר ויחזור לימי קדם, יתבדה, וסיכמו שנוכח השיח על הקורונה והפעולות הקיצוניות שנעשו בנושא, מתחדדת העובדה שמשבר האקלים לא ממש מעניין את הציבור ואת נבחרי הציבור בישראל.
לפני ימי הקורונה, ובעיקר אחרי השריפות באמזונס בקיץ האחרון והשריפות הגדולות באוסטרליה, רבים מגופי התקשורת בארץ "גילו" שמשבר האקלים כבר כאן ועכשיו, והחלו לייחד פינות, כתבות וטורים לנושא. הם נרתמו בדרכם להאיר במעט את החשיבות במאבק משותף להפחתת פליטות, לצד הצורך להיערך לשינויי האקלים שכבר ניכרים סביב. חלק ממהתקשורת התגייס למשימה הבינלאומית ואפילו הצהיר על מחויבות לנושא, ואחרים, בעיקר שידורי החדשות המרכזיים בטלוויזיה, נשארו מאחור, ובקושי הזכירו את הקשר בין הטמפרטורות הגבוהות בקיץ או הגשמים וההצפות בחורף למשבר האקלים.
אולם השאלה הנשאלת עתה היא: האם משבר הקורונה יוכל להיות נקודות מפנה גם עבור משבר האקלים? האם נוכל להפוך את ההיסטריה למנוף לשינוי פני ההיסטוריה? נכון, הנבואה ניתנה לשוטים וימים יגידו. אבל מה שבטוח הוא שאנחנו חייבים לעבור משלב הקיטורים, ההגיגים, המחשבות והחלומות, לשלב המעשים, ולשם כך חייבים שינוי תודעה, אצל הציבור הרחב ואצל מקבלי ההחלטות. לתקשורת יש תפקיד מרכזי בשינוי זה. לשם כך, מעבר לטורים ולפרשנויות צריך גם תוכניות מגזין, תחקירים וראיונות המציגים את מה שקרה, מה שקורה ומה שיקרה, פה ובעולם כולו, ולא פחות חשוב - מה צריך לעשות עכשיו ואיך.
האם אמצעי התקשורת בישראל יקחו על עצמם את המשימה? האם הם יציבו באולפן פרשנים שיציגו לנו נתונים, גרפים ותרחישים בנוגע להתחממות הגלובלית? האם הם ידרשו מנבחרי הציבור בישראל לומר מה עמדתם בנוגע להיערכות למשבר האקלים בישראל ומה בכוונתם לעשות כדי להוביל לשינוי? האם הם יתבעו להכריז על מצב חירום אקלימי? הלוואי. אחרת, בעוד כמה שנים נצטרך לפתוח שוב את האולפנים 24/7 לטובת דיווחים על מפגעי ונפגעי האקלים.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)