הקיץ האחרון, על שיאי החום שנמדדו ברחבי הגלובוס והשריפות באמזונס, פתח, סוף סוף, את הסכר בנוגע לעיסוק של התקשורת בישראל במשבר האקלים. החורף, עם השריפות באוסטרליה וההצפות בישראל, הפך את הטפטוף לזרם. לא עוד רק דיווחים על זיהום תעשייתי, פגיעה בשטחים פתוחים, היעדר תחבורה ציבורית או כשלים בטיפול בפסולת, על אף שאלה נושאים חשובים מאין כמותם, אלא קשירת הקצוות והסבר על ההקשרים הרחבים, דיווח ושיח ער על היבטים גלובליים ומקומיים של שינויי האקלים, הפחתת פליטות גזי חממה והתאמה והסתגלות למציאות החדשה.

אל ההתעוררות הצטרפו קודם כל העיתונים היומיים ואתרי החדשות המקוונים, ואחריהן גם תחנות הרדיו. כאילו ברגע אחד, העיסוק בנושאים של איכות סביבה ופיתוח בר קיימא, שהיה לרוב איזוטרי וצדדי, הפך את עורו וכפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ מדורים בנושא משבר האקלים ולצידם דיווחים יומיומיים, טורי דעה ומוספים מיוחדים. השיח התרחב לא רק בכמות אלא גם באיכות, עם התייחסות להיבטים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים של משבר האקלים, ולמקרים שונים מהעולם ומהארץ, תוך הפניה לדו"חות מומחים ולהחלטות פוליטיות כמו ההכרזות על מצב חירום אקלימי, וגם אמירות ברורות על הצורך של כל אחת ואחד מאיתנו לעשות שינוי.

כל זה כמובן עדיין לא קורה בכל העיתונים והאתרים ובכל תחנות הרדיו, וגם היכן שזה כן קורה, יש עוד מקום עצום לשיפור, מכל הבחינות, אולם משהו בהחלט קורה. לעומת זאת, ישנו תחום תקשורתי גדול וחשוב, אולי המשפיע מכולם, בו התהליך אפילו לא הותנע, 2020 עוד לא התחילה, אסונות הטבע ושינוי מזג האוויר בישראל ובעולם הם עדיין אירועים נטולי הקשר וסיבה ומשבר האקלים הוא בקושי בגדר קוריוז.

אני מדבר כמובן על החדשות בטלוויזיה.

תוכניות החדשות בערוצי הטלוויזיה תופסות את המשבצת המרכזית של מהדורת השבט העכשווית, את הפריים טיים ואת הפריים של הפריים טיים. איכשהו, משום מה, עורכי המהדורות המרכזיות ותוכניות האקטואליה שלפניהן ולאחריהן, בטוחים שמשבר האקלים, שהוא ללא ספק הנושא החשוב והאקוטי ביותר כיום בעולם כולו, לא מעניין את הציבור בישראל, לא חשוב לו ולא קשור אליו בכלל.

לצד עיסוק אינסופי בפוליטיקה המקומית, אירועים ביטחוניים ותוכן שיווקי, אין כמעט איזכור או מקום לנושאים כמו התחממות גלובלית ושינויי אקלים. אני לא מדבר, חלילה, על פתיחת מהדורה עם דיווח על האזהרה של יותר מ-11 אלף מדענים מ-153 מדינות כי האנושות עומדת בפני אסון קטסטרופלי, או עם הכרזה של ממשלת בריטניה או ספרד על מצב חירום אקלימי, נושאים שאפילו לא קיבלו איזכור במהדורות המרכזיות. אפילו כשכבר אי אפשר להתעלם, למשל ממסעותיה של גרטה טונברג בין כנסי סביבה בעולם, העיסוק הוא לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, ואת מרכז הבמה תופסים הציוצים של טראמפ ולא הדברים שאומרת טונברג. וכשמשודרת כתבה על השריפות באוסטרליה, היא מתמקדת בכאן ובעכשיו, כלומר בבעלי החיים המתים והתושבים שנסים מביתם, מבלי לספק שום רקע, הקשר וסיבה, כמו שינויי האקלים ביבשת או המדיניות הממשלתית האנטי-סביבתית, ומבלי להזכיר את ההשלכות העתידיות של שריפות ענק כאלה, למשל בהיבט של פליטה מואצות של גזי חממה או שינוי ריכוז החמצן באוקיינוס.

גם בסיקור המאסיבי של ההצפות שחווינו פה אצלנו בחודש דצמבר, שפתח מהדורה אחר מהדורה ודחק אפילו את סיפורי הבחירות, הדיבור היה על תשתיות לקויות, על עוצמות גשמים שאי אפשר לחזות או להתמודד איתן, ולא על הצורך בהיערכות לשינויי האקלים. את התוכנית הלאומית להיערכות ישראל להסתגלות לשינויי אקלים, שאושרה בממשלה ביולי 2018 ומאז נשארה על המדף, הס מהלזכיר. זה לא אייטם, עד שהמדף ייקבר בשיטפון או יעלה באש.

משבר האקלים הוא הסוגיה הדחופה ביותר שעומדת עתה על שולחן העולם, וההתמודדות עם משבר זה היא האתגר הגדול ביותר שניצב כרגע בפני האנושות. נכון, הנושא מורכב, רחב ולא מחניף לעין או לאוזן, אבל על מהדורות החדשות בישראל מוטלת האחריות להעלות אותו שוב ושוב ולקבוע סדר יום לאומי חדש. אם עיתונאי הטלוויזיה יתעוררו רק כשכבר אי אפשר יהיה להתעלם, זה יהיה מאוחר מדי.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)