התחממות אקלימית מפתיעה ומתגלה כנושא טרנדי בעולם. גרטה טונברג, הנערה השבדית חמורת הסבר עם הצמות, מככבת בכל במה ואוספת לה קהל תומכים הולך וגדל, שמבין כי אנו במצב חירום הדורש שינויים רדיקליים. בקרב תומכים אלו קיימת הסכמה מקיר לקיר בכל הנוגע לפתרונות. בראש הרשימה עומדים גמילה מפחם, נפט וגז לטובת אנרגיה מתחדשת; זניחת מנוע הבעירה הפנימית בכלי רכב לטובת הנעה חשמלית; הפחתת חלבון מהחי מהתזונה שלנו ונטיעה מאסיבית של יערות. כדי שלילדים כמו גרטה טונברג יהיה עתיד.
אכן, מדובר במצב חירום, בקנה מידה שהציביליזציה שלנו מעולם לא הכירה. מצב שדורש שינויים טכנולוגיים גורפים ורחבים, מהחלפת גזי הקירור במערכות מיזוג האוויר והמקררים ועד הנגשת מרפאות לבריאות האשה במדינות מתפתחות, מאנרגיה מתחדשת ועד חשמול ציי הרכב. למעשה, התמודדות אמיתית ומלאה עם משבר האקלים תובעת את כל 80 הפתרונות שפול הוקן ליקט בספרו Drawdown. רק כך ניתן יהיה להגיע עד לשנת 2050 לירידה הדרגתית בכמויות גזי החממה באטמוספירה.
אולם השינוי שעל הפרק לא יכול להיות רק טכנולוגי. התחממות אקלימית היא רק סימפטום אחד לכשל היחסים שלנו עם הסביבה. גופי מחקר בינלאומיים מתריעים מפני הכחדת מינים מואצת, דלדול ואובדן אדמות פוריות, יערות ושוניות אלמוגים; וחדירת מיקרו-מזהמים לאוויר שאנחנו נושמים ולמזון שאנחנו אוכלים.
משבר האקלים אמנם מציב בפנינו אתגר עצום, אולם השינוי הנדרש מאיתנו לא יתמצה בקפיצה מטכנולוגיה אחת לאחרת. השינוי הנדרש והקריטי הוא של מערכת היחסים שלנו עם כדור הארץ. וכדי לשנות מערכת יחסים צריך לשנות את סיפור-העל, המודל המנטלי שמנחה אותנו.
החלפת סיפור-על שבו האמנו במשך מאות שנים, מאז המהפכה המדעית – ואולי במשך אלפי שנים, משחר היווצרות הדתות המונותיאיסטיות – אינה דבר פשוט. הדבר דורש מאיתנו להביט באומץ על כשליו של סיפור-העל, להבין מדוע הוא כוזב, מדוע הוא אינו משרת אותנו ומדוע מחובתנו לזנוח אותו במהירות.
שלושת הכשלים של סיפור-העל שלנו
הכשל הראשון של סיפור-העל השגוי שלפיו אנחנו מתנהלים הוא כשל הבנת המערכת. גדלנו לאורה של תפיסה שלפיה כדור הארץ הוא מאגר זמין וכמעט אינסופי של משאבים לשימוש וצריכה אנושיים, וגם אגן לפסולת ולמזהמים שלנו. ראינו בו סופרמרקט ענק וזול של המין האנושי. לא הצלחנו להכיר בו כמערכת אקולוגית מורכבת, ייחודית, עם תלות הדדית בין רכיביה ועם מגבלות קשיחות.
הכשל הראשון של סיפור-העל השגוי שלפיו אנחנו מתנהלים הוא כשל הבנת המערכת, השני הוא כשל ההתנהלות שלנו בתוך המערכת והשלישי הוא כשל תפיסת הערך
לא הבנו כי אנו חלק ממערכת חיה, שניתן לראות אותה כאורגניזם-על שחיים מתקיימים על פני הצד החיצוני שלו. במארג חיים זה, המין האנושי הוא מין אחד בקרב מגוון עצום – ובמידה רבה לא ידוע – של מינים שעִמם אנו חולקים את החיים על פני כדור הארץ. סירבנו להבין כי כמו יתר המינים אנחנו תלויים בו לקיומנו תלות מוחלטת. מערכות אקולוגיות, ולא תאגידים, מספקות קשת של שירותים תומכי חיים שאין להם תחליף ויש להם ביקוש בלתי פוסק. הן מטהרות את האוויר, מספקות מזון, סיבים ותרופות, מחדשות את האדמה, מעבדות פסולת, מספקות שכבת הגנה קוסמית מקרינת השמש, יציבות אקלימית, ובנוסף מרגיעות ומפעימות אותנו. תרבויות שבטיות עתיקות השכילו לראות עצמן כחלק ממערכת אקולוגית, ואילו אנחנו החזקנו בתפיסה מיתית של שליטה בכוכב. וכאשר נדרשנו לנושא בשלהי המאה ה-20 קראנו לו "איכות הסביבה", כאילו מדובר במערכת חיצונית לנו, שבה יש סביבה ויש אדם.
הכשל הראשון, אם כן, הוא כשל הבנה של המערכת המקיימת אותנו. הכשל השני של סיפור-העל הוא כשל ההתנהלות שלנו בתוך המערכת. מאחר ולתפיסתנו מדובר בשירותי חינם, שלא רשומים על שם אף אחד בטאבו, הענקנו לעצמנו חירות לקחת, לייצר ולהזרים למערכת מה שאנחנו רוצים, ללא רסנים ומגבלות.
כך כרינו מקרום כדור הארץ מינרלים נדירים ורעילים ופיזרנו אותם במוצרים שונים: מכספית בסתימות שיניים, דרך עופרת בדלקים ועד קדמיום בצבעים. כרינו ושרפנו פחם, נפט וגז, והעלינו את ריכוז גזי החממה באטמוספירה לרמות לא מוכרות למין האנושי, רמות שהיו בכדור הארץ לפני 3–5 מיליון שנה, עת פני הים היו גבוהים ב-10–20 מטר מגובהם כיום והטמפרטורות היו גבוהות ב-3–4 מעלות צלזיוס.
יצרנו במעבדות תרכובות חדשות, חומרים זרים לטבע שאינם מתפרקים לחומרי מוצא תמימים, הכנסנו אותם למוצרים קוסמטיים, רקחנו מהם כימיקלים תעשייתיים, חומרי הדברה ותוספי מזון. חלקם יישארו איתנו שנים רבות, יתגלגלו למקומות שאליהם לא יועדו ויופיעו ברקמות השומן שלנו, מהשד ועד המוח.
הגדלנו לעשות והרשינו לעצמנו לברא יערות ולאטום שטחים ירוקים, לבנות ולסלול, להפוך אותם לכבישים, מגרשי חניה, מרכזי קניות, שדות לגידולי יחיד לבהמות ועוד ועוד.
את הניצול והפגיעה במערכת האקולוגית רתמנו כדי להעלות את רמת החיים של חלק קטן מאיתנו. באותה עת נכשלנו מלתת מענה לצרכים אנושיים בסיסים של אחד מכל שבעה אנשים מאוכלוסיית העולם
את הניצול, הזיהום והפגיעה הפיזית במערכת האקולוגית רתמנו כדי להעלות את רמת החיים של חלק קטן מהמין האנושי. באותה עת הזנחנו ונכשלנו מלתת מענה לצרכים אנושיים בסיסים של אחד מכל שבעה אנשים מאוכלוסיית העולם כיום.
המכנה המשותף לכשל זה הוא התנהלות נצלנית חסרת רסן. כלכלה חופשית מאחריות ומגבלות. חופש פעולה זה אִפשר לנו לפגוע בנחלת הכלל מבלי לעבור על החוק. מה שהנחה את ההתנהלות שלנו במערכת האקולוגית היה הרציונל הכלכלי, והוא שהגדיר את מרחב הפעילות האנושית בסביבה. המגבלות האקולוגיות והגיונות נחלת הכלל לא עניינו, ולכן גם לא הנחו מעולם את המותר והאסור שלנו.
את הכשל השני של סיפור העל השגוי שלנו אפשר לתאר גם כך: כשלנו מלהפוך את מגבלותיה של המערכת הטבעית שמזינה אותנו לחוקי המשחק שלנו בתוכה. אם ההיגיון האקולוגי היה מדריך אותנו, מי שהיה מגדיר לתעשייה את איכות מי הקולחין המוזרמים לנחל היתה צמחיית הגדה והדגים השוחים בו, ולא צוות מומחים השוקדים עם התעשייה ועם פקידי המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר על הקצאת תקנים.
ומי שהיה קובע אם מותר או אסור להשתמש בחומר ההדברה ראונדאפ או קונפידור לא היתה ועדת פוליטיקאים באיחוד האירופי, בדיאלוג הדוק עם היצרנים, כי אם המאביקים בטבע – הדבורים.
ואם היינו נחושים להימנע מתיקון שגיאות עבר על-ידי יצירת שגיאות חדשות שיתגלו בעתיד, אזי במקום להחליף את נוזלי הקירור שפגעו בשכבת האוזון בנוזלי קירור אחרים – שהתגלו בהמשך כגזי החממה החזקים ביותר הידועים לנו – היינו בודקים כיצד מתנהגים חומרים יציבים במערכת סגורה (כדור הארץ), היינו מונעים את שחרורם ולא מתפלאים שוב ושוב על הצטברותם והנזק האדיר שהם גורמים.
אם נמשיך לאחוז בסיפור-על כוזב, ורק נרוץ אחרי מעשה ונתקן סימפטום אחר סימפטום, נימנע מלהבין את בעיות השורש ונמשיך להתעלם מהתנאים שדורשת המערכת האקולוגית לבריאותה ואיזונה, הפתרונות שנמצא היום עלולים להתגלות כבעיות המחר
טעויות התנהלות אלה ואחרות מלמדות אותנו כי אם נמשיך לאחוז בסיפור-על כוזב, ורק נרוץ אחרי מעשה ונתקן סימפטום אחר סימפטום, לא נגיע רחוק. כל עוד נימנע מלהבין את בעיות השורש ונמשיך להתעלם מהתנאים שדורשת המערכת האקולוגית לבריאותה ואיזונה, הפתרונות שנמצא היום עלולים להתגלות כבעיות המחר.
הכשל השלישי של סיפור העל שלנו הוא כשל תפיסת הערך. מאחר וראינו בשירותים תומכי חיים של המערכות האקולוגיות שירותי חינם, לא הענקנו לרובם ערך. וכאשר תמחרנו אלמנטים מסוימים בטבע, כמו מים, אדמה ועצים – התמחור היה אבסורדי. תמחור הטבע התבצע על-ידי הפיכת השירותים לסחורות, ולא שיקף את ערכם האמיתי.
כך תומחר יער לפי כמות התאית או בולי העץ שניתן להפיק ממנו, תוך התעלמות מהעובדה שיער הוא מערכת תומכת חיים, שמווסתת את האקלים, מעניקה אכסניה למגוון הגנטי, מייצבת את האדמה, מטהרת את האוויר ומספקת לנו הנאה, רגיעה ואושר. אדמה קיבלה ערך גבוה דווקא כשהוגדרה כאדמה לבנייה, כלומר בהיותה אטומה ונטולת חיים.
הגדלנו לעשות והתעלמנו מהנזקים שגורמת ההתנהלות שלנו ויצרנו מערכת שאינה מתמודדת באופן ישיר עם תוצאות פעולותיה, מערכת שבה הנזק לא משולם על-ידי מי שיוצר אותו, והעלויות מגולגלות לחברה ולדורות הבאים.
בסיפור-על חדש, הטבע על שירותיו המגוונים יקבל ערך – לא ערך פיננסי, כי אם ערך קיומי. במקום שנראה בטבע סופרמרקט זול, נכיר בו כמוזיאון חי של פריטים נדירים שאין מחיר לערכם הרב. אבל בשביל זה צריך קודם כל להיפטר מהסיפור הישן.
סיפור-על חדש
כשסיפור-העל הכוזב יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, כפי שעלה בגורל התפיסה שראתה את כדור הארץ כשטוח או זו שקבעה כי הוא מרכז היקום, יתפוס את מקומו סיפור-על עדכני, שינחה את מערכת היחסים שלנו עם כדור הארץ ויקבע חוקי משחק חדשים.
כשסיפור-העל הכוזב יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, כפי שעלה בגורל התפיסה שראתה את כדור הארץ כשטוח או זו שקבעה כי הוא מרכז היקום, יתפוס את מקומו סיפור-על עדכני, שינחה את מערכת היחסים שלנו עם כדור הארץ ויקבע חוקי משחק חדשים
נקודת מוצא לסיפור-העל החדש היא הבנה כי כדור הארץ הוא מערכת אקולוגית מורכבת, שאנו חלק ממנה ואנו תלויים בה תלות מוחלטת לקיומנו. תובנה מרכזית של סיפור-העל היא שמגבלות כדור הארץ הן קשיחות ולא מאפשרות משחק, פשרה או קומבינה. חציית המגבלות או התעלמות מהן מביאה לדלדול הסביבה, פוגעת בבריאות ובאיזון המערכת האקולוגית המקיימת אותנו. מתוקף זה, בסיפור-העל החדש אנחנו מקבלים על עצמנו את עליונותן של מגבלות המערכת האקולוגית, ומבינים מדוע הן צריכות להיות אלה שיגדירו ויגבילו את מרחב הפעילות הכלכלית.
מערכת יחסים חדשה, עם חוקי משחק שמכתיבה המערכת האקולוגית, תוביל לוודאות ולבהירות לגבי המותר והאסור ותאפשר צמיחה רבגונית של פתרונות ושל יצירה אנושית.
את הניצול, הזיהום והדלדול, שהם תוצרי סיפור-העל השגוי שלנו, ראוי שיחליף סיפור-על שמכיר במורכבות ובמגבלות המערכת האקולוגית, לומד ומחקה את דרכיה ואת אופני פתרון הבעיות שלה. אם נמצא בעתיד הקרוב את האומץ להכיר בעובדה כי אנו מחזיקים סיפור-על כוזב ונהיה מוכנים לקבל על עצמנו רסנים ומגבלות אקולוגיים, נוכל לסיים את מצעד האיוולת ההרסני, להקטין את פגעי האקלים המתרגשים עלינו ולגלות את החלקים הבונים, משתפי הפעולה והאחראים שבנו.
המכשולים בדרך לסיפור-על חדש
שינוי סיפור-על הוא השתחררות מכבלי מודל מנטלי שגוי שאנו כלל לא ערים לקיומו. מדובר בתבנית תפיסתית עמוקה, בעלת כוח התמדה, שמכוונת את תהליכי החשיבה שלנו, את האופן שבו אנו רואים את העולם ומסבירים לעצמנו את המתרחש בו.
מודל מנטלי הוא צילום מסך של ההנחות האינטואיטיביות שיש לנו לגבי העולם ופעולתנו בו. בהיותו דינמי, הוא מסנן לנו מידע, קובע עבורנו מה רלבנטי ומה לא, מפשט מצבים מורכבים, מכתיב לנו מה אנו מודדים, מוביל אותנו למסקנות, מכוון את פעולותינו ומנבא את תוצאותיהן בעתיד. בהתנהלותנו אנו חותרים להיות בהרמוניה עם המודל המנטלי שאנחנו מחזיקים בראשנו, ולכן נתאים את המציאות אליו – במקום להפך.
למרבה הצער, טיפחנו מודל שגוי, סיפור-על כוזב, שהביא אותנו לעברי פי פחת. למצב שבו יש סימן שאלה לגבי המשך קיום הציביליזציה האנושית עוד במאה הזו. המודל המנטלי שלנו נכשל מלראות בכדור הארץ מערכת חיה, המספקת לנו שירותים תומכי חיים שבהם אנו תלויים תלות מוחלטת לקיומנו. המודל הזה נכשל מלהכיר במה שכל מהנדס מתחיל מבין: כמו בכל מערכת, גם למערכת האקולוגית יש תנאים הנדרשים לתפקוד בריא ומאוזן. המודל נכשל מלתרגם את אותם תנאים לרסנים ומגבלות קשיחות על הפעילות הכלכלית. אנחנו מחזיקים בסיפור-על מופרך, ובאמצעותו מנסים לפתור בעיות שהוא יצר, בעיות בסדר גודל שהמין האנושי מעולם לא התמודד איתו.
אם סיפור-על שגוי הוא המחסום לשינוי מערכת היחסים שלנו עם הסביבה, אזי שהמכשול שהוא מייצר הוא הבורות ביחס אליו עצמו ולמחיר הנורא של המשך ההתנהלות לפיו
אם יש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, אפשר להמר שהם מחזיקים את הבטן מרוב צחוק על איוולתו של המין האנושי. הרי לפי תיאוריית "התער של הנלון", לא נכון לייחס זדון לדברים שניתן להסביר כנובעים מטיפשות. אם סיפור-על שגוי הוא המחסום לשינוי מערכת היחסים שלנו עם הסביבה, אזי שהמכשול שהוא מייצר הוא הבורות ביחס אליו עצמו ולמחיר הנורא של המשך ההתנהלות לפיו. בשמה של אותה בורות אנו מתבקשים להתאזר בסבלנות אל מול פתרונות חצי אפויים, שיימתחו על פני עשרות שנים, ולהתנחם בינתיים בהבלי דו"חות האחריות התאגידית.
הבורות היא בעלת ערך רב. היא משרתת את הסטטוס-קוו, מאפשרת אי-עשייה או התנהלות בעצלתיים, ואת גלגול העלויות והנזקים לחברה כולה ולדורות הבאים. הבורות לא קרתה מאליה, ישנם סוכנים חרוצים שהקדישו לילות כימים לטיפוחה והזרימו כספים רבים להתבססותה.
סוכן חרוץ ומצטיין בייצור בורות היא חברת אקסון-מוביל, חברת הנפט והגז הגדולה בעולם. שם ידעו כבר ב-1977 שקיימת ודאות מדעית לגבי הקשר בין שריפת דלקי מאובנים להתחממות אקלימית. היה זה 11 שנה לפני שהנושא הפך לציבורי, עם עדותו של מדען NASA ג'יימס הנסן בפני הקונגרס האמריקאי. אקסון ידעה, חקרה את הנושא, מדדה ריכוזי גזי חממה, בנתה מודלים אקלימיים משוכללים, חסרי תקדים בהיקפם לתקופתה – וממצאי מחקריה ומשמעותם הוצגו להנהלת החברה בצורה מפורשת.
מסמכי אקסון מסוף שנות ה-70 מעידים כי לחברה לא היה כל ספק שפליטות פחמן דו-חמצני משריפת דלקי מאובנים מחוללות התחממות אקלימית. תובנה זו הובילה את אקסון להקדיש את שלושת העשורים הבאים לקמפיין מתוחכם לזריעת ספק בציבור, שיטשטש את הקשר בין שריפת פחם, נפט וגז לבין התחממות אקלימית ויערער על הוודאות המדעית של הממצאים. כ-60 ארגונים וגופי חשיבה שונים של מכחישי אקלים מומנו בעשרות מיליוני דולרים.
הבורות לא קרתה מאליה, ישנם סוכנים חרוצים שהקדישו ימים כלילות לטיפוחה והזרימו כספים רבים להתבססותה
בו בזמן, אותה תובנה שאת נכונותה החברה הכחישה בפני העולם החיצון, כיוונה אותה אסטרטגית למיקוד מאמצים כדי לקבל זכיונות כרייה באזור הארקטי, שההתחממות המסה את הקרחונים שבו ויצרה נגישות קלה יותר למרבצי הנפט הקבורים בו. ב-1997, בכירים לשעבר בממשל בוש האב השתמשו במנוף ההשפעה הפוליטית שלהם כדי שנשיא ארצות-הברית דאז, ביל קלינטון, לא יחתום על הסכם קיוטו למלחמה בהתחממות הגלובלית. מסמכים של תת-מזכיר המדינה מ-2001 מביעים תודה לאקסון על המעורבות הפעילה שלה בנושא האקלים, ומבקשים להמשיך לדון עם החברה במדיניות אקלים שתתאים לה.
ב-1998, מיד לאחר הפגישה הראשונה של פאנל מדעני האקלים בקיוטו, הוקם ארגון-גג (Global Climate coalition) של 40 גופים שונים, ובהם חברות הדלקים הגדולות, מכון הנפט האמריקאי ולשכת המסחר, במטרה להדוף את האיום הפוטנציאלי של עיסוק בנושא האקלים על שורת הרווח. פעילות הארגון מתמקדת בהשפעה על פאנל המדענים שהופקד על הסוגיה (International panel on climate change), למיתון הצהרותיהם ולהנמכת היעדים שהציבו. עבודה אינטנסיבית זו של חתירה תחת ממצאי המדע, הקטנתם וזריעת ספק במהימנותם הצליחה מעל למשוער. היא הזינה דורות של מכחישי אקלים, עיכבה תהליכי שינוי והדפה עשייה מתבקשת לעתיד רחוק.
סוכנים המקדמים בחריצות בורות בציבור הם לא דבר חדש. לאקסון היה ממי ללמוד על הכחשת נזק. חברות הסיגריות הן שהמציאו את ספר החוקים להטעיית צרכנים. בשנות התשעים של המאה שעברה, אחרי עשורים שבהם עשו כל שביכולתם כדי להעלים את הנזקים הבריאותיים האדירים של העישון, ובמסדרונות מקבלי ההחלטות בוושינגטון החלו להישמע קולות נגד תעשיית הטבק, בחרה פיליפ-מוריס, חברת הטבק הגדולה בעולם, לתמוך בתוכנית גמילה. לכאורה, מהלך שביקש לשדר אחריות וניסה לתקן את הנזקים למוניטין ולאמינות החברה.
שתי תביעות שהוגשו נגד פיליפ-מוריס ב-1998 במיניסוטה שבארצות-הברית ובגילפורד שבאנגליה הניבו מבול של 40 מיליון דפים חסויים שחשפו מה עמד באמת מאחורי ההחלטה. עניינה של פיליפ-מוריס לא היה הפחתת העישון, אלא יצירת קיצורי דרך למקבלי החלטות לשם עיכוב חקיקה ואכיפת חוקים קיימים, ולהסטת קרנות מתוכניות גמילה אפקטיביות ועצמאיות לעבר תוכניות שבהן התעשייה לוקחת חלק.
שיטה זו של הכחשה גורפת של הנזק, ולאחר מכן שיתוף פעולה בתהליך התיקון כדי לקבל עליו שליטה ולתמרן אותו להמשך "עסקים כרגיל", היא האל"ף-בי"ת המקיאווליסטי של התעשייה. שימור והזנה של בורות. פרפטום-מובילה של בורות.
סוכן בורות חרוץ שכובש לאחרונה את הכותרות היא חברת באייר-מונסנטו, יצרנית הגליפוסט, הידוע בשמו ראונדאפ, קוטל העשבים הנפוץ בעולם. חברת באייר הגרמנית רכשה לא מכבר את חברת מונסנטו, ומאז היא מדממת רווחים בעקבות גל מתמשך של תביעות מצד חולי סרטן מסוג לימפומה נון-הודג'קין, שהאמינו למסריה על בטיחות המוצר והמשיכו בשימוש בו. בורות היא גם זו שמאריכה חיים לסדרת מוצרים אחרת של באייר-מונסנטו, הניאו-ניקוטינואידים, אותם חומרי הדברה ששווקו כטבעיים בהיותם מבוססים על צמח הטבק, אך נמצאו ככאלה הפוגעים בדבורים.
את הבורות, שמשמנת את גלגלי הייצור של החומרים הבעייתיים, מייצרת מונסנטו בזכות רשת קשרים נסתרת ענפה עם מקבלי החלטות באיחוד האירופי ובארצות-הברית, ועל-ידי מימון של מדענים מטעם. כך מתאפשר לה להטות יעד, שנדמה היה שעומד בפני מימוש, של הפסקת השימוש בראונדאפ, ולהביא להארכת תוקף הרישיון בחמש שנים נוספות. הבורות הקיימת בציבור לגבי התנהגות חומרי הדברה בסביבה ושיתוף הפעולה הנדיב והסלחני ארוך השנים עם הממסד הם שמאפשרים לבאייר-מונסנטו ולמקבילותיה להמשיך ולנצח.
הבורות הציבורית בנוגע לאיומי משבר האקלים אִפשרה למאבק סביב הגז להתנהל מבלי שקלף האקלים יישלף וישבית את השמחה על גילוי המאגרים
סוכנים חרוצים בייצור בורות לא נמצאים רק מעבר לים. טייקוני הגז בישראל הצליחו לשווק לציבור את פיתוח מאגרי הגז כפתרון ירוק, המשרת את הביטחון האנרגטי של המדינה. ההצלחה לא הושגה בנקל. זו היתה דרך חתחתים שדרשה את התפטרותו של הממונה על ההגבלים העסקים, ראשה של יו"ר רשות החשמל, שתיקתו של שר האוצר, התערבות מאסיבית של ראש הממשלה, חוות דעת יצירתיות של המל"ל ואנשי משרד החוץ, ומאמץ לוביסטי למסגור הנושא בדיון הציבורי כמחלוקת פוליטית בין ימין ושמאל.
הבורות הציבורית בנוגע לאיומי משבר האקלים אִפשרה למאבק סביב הגז להתנהל מבלי שקלף האקלים יישלף וישבית את השמחה על גילוי המאגרים. המידע שהיווה איום קיומי על אקסון מוביל בשנות השמונים וגרם לה להקדיש משאבי עתק לכיבוי השריפה הפוטנציאלית לא הטריד כלל את ברוני הגז הישראלים שלושים שנה מאוחר יותר. הבורות היתה לשם המשחק, והיא תפרה את הדיון למידות שנוחות ליזמים – חברת דלק-אנרגיה ונובל-אנרג'י.
גז טבעי אינו פתרון ירוק, וכיום כבר אינו מוצג ככזה בשום מקום בעולם. גז טבעי הוא מתאן, גז חממה חזק פי כמה מפחמן דו-חמצני, וכמות גזי החממה הכוללת הנפלטת במחזור חייו גדולה. בעבר אפשר היה לטעון בזכות מעבר לגז, כשאנרגיות מתחדשות עוד לא היו בשלות וזיהום האוויר מתחנות הכוח הפחמיות עמד לנגד עינינו. כשלא ידענו על הצורך הבהול לגמול את עצמנו משימוש בדלקי מאובנים כדי לצמצם את אסון האקלים.
כיום, כשאנו יודעים את המחיר שנשלם על הוצאת הדלקים מקרום כדור הארץ, ולנוכח קריאות החירום של מדעני האקלים הבכירים בעולם, שכבר סימנו את העשור הקרוב כחלון הזמנים האחרון למניעת תסריטי התחממות קשים, זו הבורות המאפשרת את הכשרת הגז ועצימת עיניים אל מול סבסוד המדינה את הפתרון הלא נכון.
רגולטור, אם היה ממלא את תפקידו כמתבקש, היה חושף את הממצאים האקלימיים הקשים לציבור ויוצר לחץ על המערכת הפוליטית להתאים עצמה לאתגרי ההווה, או לפנות את מקומה
לבורות יש גם סוכנים עצלנים, שלא ממהרים להאיץ תהליכי שינוי וחושדים בכל מלל רדיקלי. סוכני בורות עצלנים לא מעמידים לעצמם יעדים שאפתנים, לא מתאמצים להבין באופן מערכתי את הנושא שעליו הם מופקדים, וכך הופכים למשמרי הסטטוס-קוו. כך קורה שבמקום לזהות בעיות שורש וטעויות מערכתיות, הממסד הסביבתי עסוק בניהול סימפטומים ומעודד אותנו לעסוק בדברים הלא נכונים במורד הזרם.
במקום לקדם מִחזור כושל, אולי יעיל יותר להצביע על מעללי המיקרו-פלסטיק, המרכזים מזהמים, מצטברים בדגים, בבקבוקי המים ובאיברי גופנו, ולקרוא לתעשייה ולציבור להימנע מייצורם ומשימוש בהם. במקום להרגיל את התעשייה לעמוד בתקנים משתנים של הזרמת מי קולחין לנחלים ולים, יש לעודד ניהול מי קולחין במעגל סגור ואי-שימוש בחומרים יציבים, שריכוזים שלהם מצטברים בסביבה.
ובמקום להרגיע את התעשייה על-ידי הרחקת היעד להפסקת פליטות פחמן לשנת 2050, יש להתייצב מולה באומץ וללא עיכוב נוסף, חמושים בקריאת החירום של המדענים מ-2018, שמדגישה את חלון הזמן הדחוק שיאפשר לעמוד ביעד התחממות של 1.5 מעלות צלזיוס בלבד. רגולטור, אם היה ממלא את תפקידו כמתבקש, היה חושף את הממצאים האקלימיים הקשים לציבור ויוצר לחץ על המערכת הפוליטית להתאים עצמה לאתגרי ההווה, או לפנות את מקומה.
סוכני בורות מתוך פחדנות
לבורות יש גם סוכנים פחדנים, והראשונים ברשימה הם המדענים. תסלח לי הקהילה המדעית, שבקרבה יש גם אנשים וגופים הפועלים אחרת ועושים רבות כדי שהנושא יונהר לציבור. אולם ככלל, ובמשך זמן רב, קולה של הקהילה לא נשמע דיו. נוכח ממצאים של מִדבור, רעב, הצפות, נדידת מיליוני פליטי אקלים, הכחדת מינים ופגיעה במערכות תומכות חיים, מן הראוי היה לראותם כובשים את המרחב הציבורי, נלחמים על תשומת לבנו וחושפים את הכשלים הקטסטרופליים של המדינה על מוסדותיה. במקום זאת השתררה בישראל שתיקה ארוכת שנים.
אנחנו לא רק רוצים לשמוע את המדענים. אנחנו חייבים שיבהירו לנו את הממצאים, את מטעני הנפץ שגופים אינטרסנטיים ופקידי הממסד מסתירים מאיתנו. על המדענים להתגבר על הכשרה שהרגילה אותם להתבטא רק בכנסים מדעיים, ולא במרחב החברתי והפוליטי. בקונטקסט הנוכחי, הזהירות המופלגת שהמדענים כפו על עצמם מיותרת. אנו צריכים את סוכני הידע שלנו יותר מתמיד, ולכן על המדענים, שלנגד עיניהם האינטרס הציבורי הרחב, להבהיר, לדייק ולא לאפשר הוצאה של דברים מהקשרם ורתימתם לטובת אינטרסים זרים.
סוכן בורות פחדני אחר הוא מערכת החינוך. מעצם אופיה, היא משרתת את מבני הכוח הקיימים ונזהרת ממסרים מערערים – שבויה בתוך אותו סיפור-על שגוי. מערכת חינוך אמיצה היתה צריכה להיות המנבטה לאקטיביזם ירוק, צעיר ובועט, שעומד על זכותו לעתיד. מתפקידה של מערכת חינוך אמיצה להתעמת עם פרדיגמות מיושנות, ולא להיות סוכנת הסטטוס-קוו.
מערכת חינוך אמיצה היתה צריכה להיות המנבטה לאקטיביזם ירוק, צעיר ובועט, שעומד על זכותו לעתיד. מתפקידה של מערכת חינוך אמיצה להתעמת עם פרדיגמות מיושנות, ולא להיות סוכנת הסטטוס-קוו
גם האקדמיה לכודה בסיפור-על ישן ושגוי. למרות היותה גוף מלמד, היא מסרבת להיות ארגון לומד. האם הפקולטות לכימיה באוניברסיטאות הישראליות מצביעות על הסכנות הנלוות להכנסת תרכובות יציבות לסביבת החיים שלנו? האם הפקולטות לכלכלה מחשבות מסלול מחדש ומציבות סימני שאלה על אידיאל צמיחה במערכת אקולוגית שמשאביה מוגבלים? האם הן מצביעות על רסנים חדשים לפעילות של חברות, כאלה הנגזרים מהבנת המגבלות האקולוגיות? האם הן קוראות להצרת דרגות החופש של הפעילות הכלכלית? האם הפקולטות לאדריכלות מכוונות את הסטודנטים שלהם לתת מענה יצירתי, זול, בריא ואחראי לצורכי אוכלוסיית בסיס הפירמידה? האם הן מחנכות להימנע מפרויקטים שזוללים אדמות פוריות? האם הפקולטות לחקלאות מקדמות חקלאות אקולוגית מחדשת ומשקמת, או ממשיכות לשמש סוכני פיתוח לחברות האגרו הגדולות?
קטגוריה מיוחדת נשמרת לתקשורת הישראלית. סוכנת בורות שהיא בריה היברידית, גם עצלנית וגם פחדנית. שנים של התעקשות לזהות את הנושא האקולוגי רק עם מאפייניו הבוטניים והזואולוגיים הובילו לפספוס הסיפור הגדול של המשבר האקולוגי ומחולליו. סיפור שנפרש בצורה הברורה ביותר ב-1992, בוועידת כדור הארץ בריו. מסמך הסיכום של הוועידה נשא את הכותרת "סדר היום למאה ה-21". נלוותה לו הצהרת מדענים שהטילה פצצה בקביעתה כי "בני האדם והמערכת הטבעית נמצאים במסלול התנגשות".
אבל התקשורת לא הבינה את מושא הסיקור שלה, המערכת האקולוגית. היא לא התאמצה להבין אותו, לא חיברה את הנקודות, לא ראתה ועדיין לא רואה את הסיפור הכי גדול שמתרחש מתחת לאפה. היא אִפשרה ומאפשרת לממסד להשתמש בה להכשרת מדיניות נפסדת וחסרת אחריות, ולתעשייה לרחוץ בנקיון כפיה. את האילמות והגמגום שלה בנושא משבר האקלים, שמתחילים להישבר רק לאחרונה, אפשר להגדיר כמעט מדי, מאוחר מדי.
קטגוריה מיוחדת נשמרת לתקשורת הישראלית. סוכנת בורות שהיא בריה היברידית, גם עצלנית וגם פחדנית. שנים של התעקשות לזהות את הנושא האקולוגי רק עם מאפייניו הבוטניים והזואולוגיים הובילו לפספוס הסיפור הגדול של המשבר האקולוגי ומחולליו
במקום להיות חוד החנית, להציג דוגמאות לעשייה אקולוגית מתקדמת, לייצר קונטקסט שאפתני לתאגידים ולציבור, להאיר על השפעות הרסניות של מוצרים ושירותים על הבריאות והסביבה, שהיו ידועות מזה שלושים שנה; במקום להראות את המחיר שאנו משלמים על "הצלחתנו" להיות מוכרים בתקינה הבינלאומית כמדינה מתפתחת ולא כמדינה מפותחת – התקשורת תפקדה כסוכנת בורות קלאסית. ימים יגידו אם סדר יום זה, שהתאים ככפפה לבעלי השליטה במדיה, קיבל רוח גבית מהם או שהיה פרי שחצנות פרובינציאלית.
הבורות מעכבת עשייה ותורמת להשטחת השיח – מחסום מרכזי נוסף לשינוי. בעידן הפוסט-אמת, חמושה בסיפור-על כוזב, המדיה החברתית עמוסה בתופעה של ביטול המומחים. זו תפיסה שעל-פיה הקול שלי בטוקבק שווה בדיוק לקול שלך, וכל הידע שצברת לא מעניין אותי. הזלזול בעובדות והשטחת השיח יכולים להזין מהלכים פוליטיים הרסניים כמו הברקזיט ולקדם מנהיגים חסרי אחריות כמו טראמפ, ג'ונסון או בולסונרו. תפיסה שמעניקה זמן יקר לכל מי שעומד להפסיד מאימוץ סיפור-העל החדש.
המחסום האחרון הוא אנחנו, שנמצאים בדיסוננס קוגניטיבי עז עם העובדות. אנחנו לא רוצים לדעת. אנחנו מתים להאמין בפתרונות קסם טכנולוגיים ורוצים להמשיך כרגיל באורח החיים ובעסקים שלנו, בעודנו מסתפקים בצעדים ירוקים מזעריים ותיקונים קוסמטיים. אולם המחויבות שלנו לילדינו דורשת מאיתנו לפרוץ את מחסומי הבורות, לאמץ את סיפור-העל החדש, לרתום את סוכני הידע המרכזיים בחברה שלנו, את מערכת החינוך, האקדמיה והמדיה, כדי ליצור רצון פוליטי לשינוי מקיר לקיר. אין לדעת אם נצליח, ואם יש לנו מספיק זמן לעשות את השינוי שנדרש, אולם לא נוכל לדעת אם לא ננסה.
לימור אלוף היא אקטיביסטית שעוסקת בחשיבה אקולוגית מזה 25 שנה