משבר האקלים

"הפרלמנט האירופי הכריז על מצב חירום אקלימי וסביבתי'", מודיעה כותרת בשער "הארץ". שאר העיתונים אינם מוצאים לנכון לדווח.

חבלי פרידה

שבוע אחרי ההודעה על הגשת כתב האישום נגד בנימין נתניהו (ונוני מוזס, והאלוביצ'ים), הסיקור הפוליטי בישראל כבר מפנים את שבריריות מצבו של ראש הממשלה. את הסיסמאות על ראש ממשלה חזק מול כל החלשים וישראל שנעשתה אימפריה בינלאומית מחליפים כעת בלוני ניסוי על עסקאות טיעון, דרכי מילוט והתרחקות איטית של מי שפעם היו בעלי ברית חסרי פשרות.

"המחנה הלאומי נקרע בין השאיפה לגונן על נתניהו ולהילחם על חפותו עד הסוף, ובין החשש שמערכת בחירות נוספת תחת מנהיגותו תביא לאובדן השלטון", מסכמים זאת בשער "בשבע", החינמון החרד"לי, על גבי תצלום מהפגנת התמיכה בנתניהו שהתקיימה השבוע מחוץ למוזיאון תל-אביב לאמנות.

"אין ספק שאופציית הוויתור על מנהיגותו של נתניהו כרוכה בכאבי בטן קשים", כותב העורך, עמנואל שילה. "ראשית, באמת קשה לראות בנוף הפוליטי מישהו שמתאים להיכנס לנעליו הגדולות. נכון, עוד לא נולד האדם שאין לו מחליף, אפילו למשה רבנו היה כזה. נכון, לנתניהו יש גם חסרונות, וגם כשלונות לא מעטים נצברו בימי שנות כהונתו הארוכות.

"אבל במבט כולל – העשור האחרון של שלטונו היה טוב משל כל קודמיו מימי בגין ועד היום, במישור המדיני, הבטחוני והכלכלי. נתניהו נמצא בשיא כושרו ומחזיק בשילוב נדיר של כישורים, ניסיון ומעמד בינלאומי שכל מי שיבוא במקומו יזדקק לזמן רב כדי לצבור אותם.

"שנית, נטישה של נתניהו בידי המחנה [הלאומי] תהיה ניצחון אדיר לאנשי התקשורת, המשטרה והפרקליטות שפעלו נגדו בדרכים שנתפסות בעיני רבים כרדיפה אישית וסיכול ממוקד. פרט לתחושת העוול וחוסר הצדק, ניצחון כזה של מתפרת התיקים הפליליים ייהפך לאיום שיהיה מונף מעל לראשו של כל איש המחנה הלאומי שיסומן כמסוכן ומזיק בעיני האליטה המשפטית והתקשורתית".

שילה מצטרף לטענה שלפיה נתניהו הוא קורבן של קנוניה רב-מערכתית נסתרת, וגם לקריאת "לחקור את החוקרים". אבל מבטו מופנה קדימה. "מערכת בחירות שלישית בראשות נתניהו עלולה להיגמר בהתרסקות", הוא מתריע. לפיכך, הוא כותב, דרוש פתרון ביניים שיפייס גם את הביביסטים וגם את האליטות: להחליף את נתניהו בהסכמתו, בתמורה לחנינה.

תומכים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מפגינים למענו ברחבת מוזיאון תל-אביב, השבוע (צילום: מרים אלסטר)

סוגיית החנינה צצה גם בהמשך גליון "בשבע", בטורו של כתב חדשות 12 יאיר שרקי. "דרוש נס" כדי שבחירות שלישיות יניבו לנתניהו 61 אצבעות בכנסת, כותב שרקי, ומציין כי מבין ראשי המפלגות – נתניהו הוא כרגע האדם היחיד שמאמין שתרחיש כזה עשוי להתממש. גורם אנונימי שמוגדר כ"בכיר בליכוד" אומר לו שנתניהו "חי בסרט ומנותק מהמציאות. אין לו תשובות ואין לו תוכנית". גורם אחר, כותב שרקי, "העלה את האפשרות שנתניהו לא באמת מאמין שינצח, אלא מנסה להרוויח זמן כדי לנהל משא-ומתן חשאי לחנינה או לעסקת טיעון".

לפי עמנואל שילה, לפתרון הזה יש אחיזה גם בצד השני של המפה הפוליטית (כלומר, אצל פובליציסט "ידיעות אחרונות" בן-דרור ימיני). הוא מספר לקוראיו שאצל הנשיא רובי ריבלין נחת השבוע מכתב ברוח זו שעליו מתנוססות החתימות של "ארבע דמויות מהמגזר הסרוג". נחום ברנע, עוד עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" שמילא תפקיד בהחדרת אופציית החנינה לשיח הציבורי, נוקב בשמותיהם: הרבנים יעקב מדן, אמיתי פורת, חיים נבון ועמיחי גולדין.

אופציית החנינה עשויה כמובן להיטיב גם עם בעל הבית של ברנע, העורך האחראי נוני מוזס, שיעמוד לדין יחד עם נתניהו. אם ימחלו לנתניהו, מוזס יוכל לטעון שמן הדין ומן הצדק למחול גם לו. ברנע נזהר לא להיכנס לשדה המוקשים הזה. את עסקת הטיעון הוא מתאר ככזו שתשפיע אך ורק על נתניהו. "ייתכן שזה לא מעשי כרגע, אבל אם יהיו בחירות במרץ, ואם יסתיימו שוב בשיתוק הדדי, הפתרון הזה יחזור לשולחן. זה לא יהיה יפה, זה לא יהיה נכון, אבל זה יציל את המדינה מסיבוב רביעי", הוא טוען.

הסדקים מתרחבים

מימין ומשמאל לנתניהו כבר מתחילים להיפרד ממנו, אך יש עדיין עיתון אחד שעליו הוא יכול לסמוך, העיתון של הג'ינג'י, כפי שכינה נתניהו את שלדון אדלסון בשיחות עם מוזס. "יש אישום, אין שינוי: 33 מנדטים לליכוד", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמבוססת על ממצאים של סקר דעת קהל. לקוראים נמסר שגם כעת, אחרי ההודעה על כתב האישום, "לא צפויה הכרעה בין הגושים". נתניהו שומר על כוחו, וכך גם בעלי בריתו. עבור מי שלא הבינו בכוחות עצמם, המסר חוזר גם בכותרת הידיעה: "כתב האישום לא השפיע".

מי שיניח לעיניים לנדוד לנתונים המלאים יגלה שהתמונה פחות ורודה מזו שעורכי "ישראל היום" בחרו להבליט. לפי הסקר, מפלגת כחול-לבן מתחזקת ל-35 מנדטים (כותרת גג, שער "ישראל היום") ואילו הבית-היהודי, האיחוד-הלאומי ומפלגת הכהניסטים עוצמה-יהודית לא עוברות את אחוז החסימה. ומתברר גם ש-55% מהנשאלים סבורים שנתניהו צריך להתפטר, או לפחות להודיע על נבצרות. אפילו מבין הנסקרים שזוהו כ"מצביעי ליכוד", 38% תמכו באופציה של מינוי ממלא מקום זמני.

ב"ישראל היום" אוהבים מאוד להשתמש בסקרים. בעיתון שוויתר מראש על הניסיון לקבוע סדר יום באמצעות חשיפות בעלות משקל או גילויים שאינם ספין מתחלף מתוך המחברת הגדולה של ראש הממשלה, סקרים הם פתרון נוח למדי כדי להעמיד פנים שבכל זאת, מה שמדפיסים שם בשער זאת עיתונות. אבל לפעמים, הסקרים התכופים של "ישראל היום" נראים כמו מאמץ נואש לזהות את הרגע המדויק שבו תשתנה הרוח בחברה הישראלית, והסוס הוותיק של החינמון יהפוך מסוס מנצח, או לפחות מוביל, לחומר גלם במפעל לדבק.

עבור קוראי "הארץ", הרגע הזה כבר הגיע. "בנימין נתניהו גמור פוליטית. הוא משול לדמות בסרטון מצויר שרצה באוויר בעוד הצופים מחכים לנפילתה לתהום", קובעת רוית הכט בעמודי הדעות של עיתון השמאל.

"האיש אינו קולט שתם הטקס? שימיו ספורים?", מצטרף יוסי ורטר. "בכתבות ה'פוסט-מורטם' שישחזרו את האירועים שקדמו לתום עידן נתניהו, השבוע שלאחר הגשת כתב האישום יתפוס פרק מרכזי", הוא כותב. "ח"כים ושרים שפקדו את לשכת ראש הממשלה יספרו כי מצאו בה אדם קודר ומבוהל. הוא נראה להם כגנרל שגייסותיו ספגו מפלה אחר תבוסה, כל מטוסיו הופלו, משחתותיו טובעו, והוא עומד למול מפת החזית והיא שותקת, ושתיקתה מבשרת רע".

בהמשך מופיע תיאור שמזכיר את הסצנה המפורסמת מהסרט "הנפילה", אם כי בלי להגות את השם המפורש (היטלר). "כאותו מצביא עיקש שמסרב להפנים את מצבו הטרום-סופני, הוא מייצר לו אוגדות וטייסות שאינן קיימות אלא במוחו הקודח ומשגר אותן לחזית", כותב ורטר. "מפקדי הכוחות שסובבים אותו, מי בשל הפחד מזעמו ומי מטעמי אמפתיה ורחמים, זורמים איתו. חלקם, לפחות. הם יוצאים ובאים, מדגמנים עשייה, מעמידים פנים שכל עוד הוא שם יש תקווה. הוא מביט בפניהם ותוהה מה עובר בראשם. מי יערוק, מי יבגוד. מי יקום עליו".

קרולינה לנדסמן, באותה כפולת עמודים, כותבת שנתניהו נמצא "על פרשת דרכים, ובמובן מסוים זו דילמת חייו, שתקבע איך יירשמו קורותיו בספרי ההיסטוריה. [...] אם יחתום על עסקת טיעון ויפרוש מהחיים הפוליטיים, יהיה לו אפילו סיפור טוב לספר, ושלל שליחים שמוכנים להפיץ אותו: הפוטש הצליח. אליטות השמאל והתקשורת סגרו עליו באמצעות מערכת המשפט, והפילו את הימין מהשלטון".

מאיר שלו, בשער "ידיעות אחרונות", מטעים: "נתניהו לא ייזכר בהיסטוריה כאחרון המושחתים מהסיבה הפשוטה שהוא לא ייזכר בהיסטוריה בכל צורה שהיא". הקביעה של שלו כמובן מוגזמת, אבל היא מדגימה נקודה מסוימת בקשת הדעות והפרשנויות האפשריות לנוכח מצבו של ראש הממשלה. ב"ישראל היום", הקשת הזאת קצרה במיוחד – אבל בחזית ההגנה כבר ניכרים הסדקים.

"גוש חוסם שמאל+ערבים הוא התרחיש הסביר אם יהיו בחירות שלישיות. ובכל זאת, תסמיני 1992 (אי-הפנמה של יחסי הכוחות בין הגושים ומריבות פנימיות) שולטים בכיפה. א-ב-ל אם ראש הממשלה משחרר, הגוש מזנק ברגע מ-55 ל-60 מנדטים. [...] מתי תבוא ההתעשתות?", צייץ אתמול אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", בחשבון הטוויטר שלו. בינתיים, הוא לא קורא לנתניהו "לשחרר" מעל גבי העיתון.

עקיבא ביגמן, בטור שנדפס בעמ' 9 ולא מקבל הפניית שער, מעז להפגין רמזים של ביקורת מימין. לדבריו, הסיבה להסתבכותו של נתניהו היא "תשומת לב מועטה יחסית" שהקדיש ל"ענייני הפנים, דבר שכלל גם שאיפה לשקט תעשייתי ובלימה של רפורמות חשובות" – למשל במערכת המשפט.

בתחום התקשורת, הוא מציין, נתניהו פעל לפתיחת השוק – אבל אלו הביאו עמן "עוד מבנים ביורוקרטיים בדמות מועצת הכבלים והלוויין" (לא מדויק: המועצה הוקמה עוד לפני הקדנציה הראשונה של נתניהו). ביגמן אפילו מאמץ כעובדות את הטענות שמופיעות בכתב האישום, שלפיהן נתניהו הפעיל "לחץ על בעלים של כלי תקשורת" ו"ניסה להתערב במינויים בגופים הציבוריים".

ובכל זאת, לעת עתה, הפובליציסט מצהיר אמונים: "נתניהו בשלטון תקופה כה ארוכה, והאתגרים הנוכחיים נוצרו בתקופתו ונזקפים לחובתו", הוא כותב, "אך בחשבון הכולל הם פעוטים לעומת החלופות שכבר התרגלנו לשכוח".

אצל אמנון לורד, לעומת זאת, הקרב כמעט גמור ומקשי המקלדת כבר רופפים מרוב צער. "למרות שמדובר בהאשמות שנויות במחלוקת, כתבי האישום נגד ראש הממשלה מטילים מום ביכולתו של בנימין נתניהו להגן על המדינה ולקדם את האינטרסים שלה", הוא מקונן בפתח טורו השבועי, שנושא את הכותרת "נתניהו במלכודת".

לורד מספר לקוראיו כיצד הוא מתהלך בירושלים ונתקל בעוברי אורח שמבקשים לשמוע את דעתו על ההתרחשויות המקוממות. "למרות שאין מתח ברחוב", הוא מציין, "בכל זאת אזרחים מגיבים בצורה לא שגרתית. במהלך הליכה של עשר דקות עצרו אותי שלוש פעמים כדי לתבוע ממני לעשות משהו בנדון".

מוחות גדולים

• "'מלכותי תמורת סוס!', זעק ריצ'רד השלישי של שייקספיר בשדה הקרב, אחרי שאיבד את סוסו ואחר-כך את חייו. נתניהו מוכן למכור את מפלגתו, לשלול ממנה מחצית כהונה, אולי יותר מכך, בתמורה לחודשים הספורים הללו שמסתמנים כמשאת חייו" (יוסי ורטר, "הארץ").
• "הרי זו הגרסה המודרנית המושלמת ל'ממלכתי תמורת סוס'. הם [נבחרי הליכוד] יודעים שנתניהו מחפש סוס, והם מבינים שהם חמוריו" (בן כספית, "מעריב").

הגדעונים

"שיחות רקע עם גדעון סער הן תמיד משובחות מאוד. הוא משקיע בזה המון – קורא מגזינים אירופאים וביוגרפיות, לומד ממגזינים אמריקאים בנושאים כלכליים והיסטוריים [...] העיתונאי מקבל חומר עשיר הרבה יותר. וגם המניפולציות שלו עליהם יכולות להיות יותר עשירות" (רונית ורדי, מתוך כתבה על גדעון סער, "שיחה מקומית").

בזמן שהמעגלים סביב ראש ממשלת המעבר הולכים ומתפוררים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מריצים ראש ליכוד חלופי שכבר מתחמם אצלם על הקווים בשנים האחרונות: גדעון סער.

סימה קדמון, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ממתגת את סער כצרה הגדולה ביותר שנפלה על נתניהו, לצד כתבי האישום. בעלת הטור הוותיקה דואגת להציג את הפנים הרצויות של סער בפני קוראים מימין ומשמאל גם יחד. מצד אחד, היא מציינת, רבים מתקוממים על כך שסער קורא תיגר על נתניהו מסיבה "פוליטית" ולא "מוסרית". תירגעו, היא מוסרת – מדובר בריאל פוליטיק.

"סער מתכוון לשמור על מקומו בליכוד, ולא לפצל אותו או להקים מפלגה חדשה. הוא מכיר היטב את הסנטימנט הליכודי. מדובר בציבור שהאינסטינקט שלו הוא לגבות את מנהיגיו. גישה מוסרנית זה לא קו שעובר שם", היא מסבירה.

אחרי שקדמון מסיימת לסנגר על סער בפני מבקריו משמאל, היא מתפנה לשווק אותו גם לקוראים מימין. "ואולי זה גם הזמן להזכיר לכל מי שנמצא בשמאל", היא כותבת באופן מתעתע, "שלא מדובר בדיוק ביוסי ביילין או בזהבה גלאון. סער נושא דעות ימניות שנתניהו נחשב שמאלן לידן. גם קשה לדמיין אותו מקים ממשלה חילונית-ליברלית, כמו שרוצים בכחול-לבן".

ח"כ גדעון סער בכנס תומכים בהוד-השרון, השבוע (צילום: יוסי זליגר)

בקריקטורה של איתמר דאובה שמלווה את טורה נראית שורה של שפחות בחלוקים אדומים וכובעי אהיל לבנים. אחת מהן מסירה את כיסוי הראש ומישירה מבט אל הקורא. מתברר שהשפחה הזאת היא גדעון סער. המסר ברור לכל מי שצפה בסדרה "סיפורה של שפחה": הליכוד הוא מפלגה דיקטטורית שמורכבת ממרכיני ראש. סער הוא הגץ שיצית את המהפכה.

"סער הוא היחיד עם האומץ להניף את נס המרד", אומר ליכודניק שמתראיין בכתבת מגזין שנדפסת בהמשך המוסף. הכתבת, חן ארצי-סרור, מגישה גם דברי ביקורת חריפים על סער ("ביזיון, גועל נפש אחד גדול"). במובן הזה, הכתבה "מאוזנת": יש בה תומכים, ויש בה מתנגדים. ובכל זאת, היא משרתת את סער במובהק בכך שהיא ממצבת אותו כאלטרנטיבה היחידה לנתניהו בתוך הליכוד.

דמותו המאוירת של סער צצה גם בקריקטורה של עמוס בידרמן מ"הארץ" שמשובצת בטור השבועי של ורטר. כאן, סער ונתניהו מתוארים כשני גברים מטורזנים עם מגבעות שחורות בפתחו של דו-קרב אקדחים. כמו קדמון, גם ורטר מציג באריכות את גרסתו של סער, ומתאר אותו כליכודניק היחיד שמעז לקרוא תיגר על נתניהו – ולפיכך כמחליף ראוי.

כפי שקורה לא פעם, דף המסרים שקיבלו ורטר וקדמון הגיע השבוע גם לידי בן כספית ו"מעריב". מבין שלושת היומונים שאינם "ישראל היום", "מעריב" הוא זה שמציג את ההתגייסות הנלהבת ביותר.

"הליכוד גדול יותר עם נתניהו, גוש הימין גדול יותר עם סער", מוסרת הכותרת הראשית, שמבוססת על ממצאי סקר דעת קהל. את ממצאי הסקר ניתן היה למסגר גם אחרת: אפשר היה, למשל, להצביע על כך שסער מבריח מצביעים מהליכוד למפלגות ימין אחרות. אבל למה להרוס מומנטום? ב"מעריב" מרימים לו שוב להנחתה בכותרת המשנה: "רק 32%", הם כותבים, סבורים שלסער אין כישורים לתפקיד ראש הממשלה ("מרביתם דווקא בקרב מצביעי הליכוד"), ו"רוב מכריע בציבור סבור שהוא צודק בדרישתו לפריימריז".

"הסחף נמשך: ראש עיריית אילת הביע תמיכה בסער", מדווחת אנה ברסקי בכפולה הפותחת, בידיעה שנדפסת לצד סיקור הסקר. מתחת לתצלומו של ראש העירייה האילתי מודגש סופרלטיב מפיו: "סער מנהיג ראוי, ערכי וחכם".

אבל שיא הקמפיין – ב"מעריב" ובכלל – מגיע בטורו השבועי של בן כספית, העיתונאי שתועד פולט בשידור חי ברדיו פרשנות שנמסרה לו ישירות מפיו של סער (ענת גורן, "כל אנשי הקמפיין"). "סער, למי ששכח, הצביע נגד ההתנתקות בכל ההצבעות שבהן נתניהו הצביע בעד. סער הוא אידיאולוג ימני אמיתי", כותב כספית. למעשה, הוא טוען, סער אף "נחשב למי שהמציא את הקונספט של 'ביבי החדש'", ועמד לצדו של נתניהו "גם כשכולם נטשו", אחרי הפסדו בבחירות ב-1999, ושוב בבחירות 2006, כשהליכוד בראשות נתניהו השיג 12 מנדטים בלבד.

לדברי כספית, סער היה הקול שהכריע נגד הדחת נתניהו, ויחד עם גלעד ארדן ומשה כחלון ביצע בו "החייאת חירום תחת אש". סער, טוען כספית, גם היה האדם שמנע מציפי לבני להקים ממשלה בראשותה ב-2009, למרות שמפלגת קדימה בהנהגתה קיבלה יותר מנדטים מהליכוד. "היום", הוא כותב, "סער הוא היחיד שמעז להגיד בקול רם את האמת העירומה, שכולם מכירים בלחש: בנימין נתניהו הפך לנטל על הליכוד, על המדינה ועל השפיות של כולנו. [...] בהצבעה חשאית היה סער מביס את נתניהו, אבל ההצבעה לא חשאית".

רהביליטציה

החיבוק שמעניקים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לסער (ובמידה מסוימת גם לאביגדור ליברמן) משתלב השבוע גם עם הרוח שנושבת מכלי תקשורת שהכריז על עצמו כמבשר של עידן העיתונות הנקייה. כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא ראיון שערכה חן שליטא עם ראש הממשלה הקודם של מדינת ישראל, אהוד אולמרט. הרקע: פרשיות נתניהו.

אהוד אולמרט על שער "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס"

דיוקן השער האפלולי (יונתן בלום) רומז שהפעם, אולי, ראש הממשלה הישראלי הראשון שהורשע בעבירות שחיתות ונשלח לכלא ידבר על הפרק האפל בחייו. למרבה האכזבה, התשובה שלילית. אולמרט מתחמק, ונראה ששליטא לא לוחצת עליו.

שלושת ראשי הממשלה האחרונים של ישראל הסתבכו בחקירות פליליות שנוגעות לפעילותם הפוליטית, ואליהם הצטרפה בשנים האחרונות שורה ארוכה של שרים וחברי-כנסת. למערכת הפוליטית הישראלית יש בעיה כרונית של שחיתות, שמגיעה עד החלונות הגבוהים ביותר. אפשר להבין את העניין שמעוררות דעותיו של ראש הממשלה לשעבר על נושאים כמו איראן, נתניהו והמאמצים להרכבת ממשלה, אבל כל עוד לא דורשים מאולמרט להתייחס ברצינות לשחיתות – זאת שאחזה בו, וזאת שהמשיכה להתפשט בזירה הפוליטית גם אחרי הרחקתו – התוצאה היא נרמול השחיתות ורהביליטציה ציבורית של עבריין שראוי להוקיע.

השיקום הזה, שמשווה לאולמרט תדמית של מבוגר אחראי (משאת נפשו של הפוליטיקאי הישראלי באשר הוא), מקל עליו להתחמק ממתן דין וחשבון באמתלות מגוחכות. ברגע שבעשרה ראיונות לא לוחצים על אולמרט לדון במעשיו, בראיון ה-11 השחיתות היא כבר נון-אישיו. עובדה: זה כנראה לא מעניין אף אחד. בראיון עם שליטא, המצב הזה מוליד רגע של אבסורד מזוקק. כשאולמרט נשאל דבר מה על שולה זקן, יד ימינו שהעידה נגדו והובילה להרשעתו, הוא פשוט משיב: "למטה מכבודי להתייחס למישהי שהורשעה פעמיים בבית-המשפט".

מתי נתניהו נעשה מושחת

בזמן שהעיתונים מתחילים להספיד את נתניהו – מי בעליצות, מי בעצב – יש דמות אחת ששוב נעלמה מהרדאר. נתניהו אינו האדם היחיד שעשוי כעת לאבד את המפתחות לממלכה שבה שלט במשך שנים ארוכות. בראש כתב האישום שיוגש נגדו מתנוססים עוד שלושה שמות: שאול ואיריס אלוביץ', שכבר איבדו את ממלכתם, וארנון (נוני) מוזס, שעדיין אוחז בכתר.

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

שלוש שנים אחרי פתיחת החקירה נגד נתניהו, הכוורת שפעלה מסביב לנתניהו כבר מפורקת: חלק מאנשי סודו נעשו עדי מדינה, אחרים התרחקו בזהירות ויצאו בזול, כמה מהנותרים עוד עשויים להסתבך בחקירה על הטרדת עד. אבל הכוורת של מוזס עדיין שם, רוחשת ולא נחה. האופן שבו העיתון משרת היום את גדעון סער – ממושאי הקידום הקבועים של "ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות – ממחיש זאת.

"כשמדובר בארגונים כמו 'ידיעות אחרונות'", כתב כאן השבוע חוקר השחיתות ד"ר דורון נבות, "אם מתוככי הארגון לא תקום צעקה גדולה ותישבר השתיקה, גם אם ראש הארגון יהיה במאסר יש כבר אנשים שישמחו להשלים את מלאכת חיסול היריבים ושיקום השחיתות. ובחסות השתיקה של העיתונאים שעדיין עובדים ב'ידיעות אחרונות' ומצהלות 'רק לא ביבי', הציבור יכתיר את אביגדור ליברמן וגדעון סער, מקורביו של מוזס, לגיבורי היום. כי שחיתות כפי שיש ב'ידיעות אחרונות' לא רק שאינה דבר גלוי, אלא שהשתיקה שמאפשרת אותה הופכת את הציבור לשותף פעיל, מבלי דעת כמובן, להרס הדמוקרטיה".

כותב אחר שמבקש מקוראיו להתנתק רגע מההיבט הפרסונלי ולהתבונן בתמונה הגדולה הוא גיא רולניק מ"דה-מרקר", בטור שנושא את הכותרת "ההכחשה נמשכת, גם אחרי כתב האישום". "מעטים מעוניינים להביט במראה ולהודות: זה לא כתב אישום נגד פוליטיקאי ושני טייקונים ששולטים במונופולים וכלי תקשורת, אלא כתב אישום נגד האליטה הכלכלית והפוליטית בישראל", הוא חורץ.

רולניק שב וחוזר לראיון שהעניק לו נתניהו ב-2014, שבו התריע ראש הממשלה מפני "החיבור של טייקונים ופוליטיקאים באמצעות כלי תקשורת" (בניסוחו של רולניק, שמבהיר: "נתניהו דייק בדיאגנוזה").

לפי הפרשנות של רולניק, ראש הממשלה דיבר בכנות, אבל "אי שם בין 2014 ל-2015 קיבל נתניהו החלטה אסטרטגית לאמץ את השיטות של אויביו הפוליטיים, כאשר החל להדק את יחסיו ולנהל פגישות בארבע עיניים ומשאים-ומתנים מושחתים עם הבוסים של המונופולים המשפיעים במשק – מוזס, שאול אלוביץ' ויצחק תשובה".

אבל רולניק עושה לנתניהו הנחה. לראיון מ-2014 הגיע נתניהו כשמאחוריו כבר שובל של חשדות, תיקים סגורים ויחסים מפוקפקים עם בעלי הון. פרשת המניות האמריקאיות שמכר ברווח נאה לקרוב משפחתו נתן מיליקובסקי התחוללה ארבע או חמש שנים קודם לכן. קדמה לה פרשת "ביביטורס". הפרשה המוזרה והמושתקת שבמסגרתה קיבל נתניהו כספים מהנוכל הצרפתי ארנו מימרן אירעה עוד לפני חזרתו לכס ראש הממשלה. העיתון "ישראל היום", שהוקם למענו על-ידי ידידו אדלסון, נמצא כאן כבר מאז 2007 (אם כי טרם זכה לחקירת משטרה משל עצמו). אפילו מאורעות תיקי 1000, 2000 ו-4000 החלו לפני הראיון ההוא.

נתניהו אכן ביצע (או אִפשר לבצע) כמה מהלכים מורכבים שפגעו בטייקונים, כפי שמציין רולניק, אבל המסקנה שעולה מכך לא צריכה להיות שפעם נתניהו היה מהטובים, ואז ברגע אחד הוא החליט לעבור לצד האפל. המסקנה ההגיונית יותר היא ששחיתות היא אלמנט חמקמק, שמסוגל לדור בכפיפה אחת גם עם פעולות שמשרתות את הציבור הרחב (או לפחות את ציבור בוחריו של המושחת).

מי שישאל את אהוד אולמרט, למשל, ישמע ממנו שהוא נשלח לכלא על שטויות – ובזמן הלא ארוך שכיהן כראש ממשלה הספיק להורות על מהלכים היסטוריים דוגמת הפצצת הכור הסורי ופיתוח כיפת ברזל. גם הזעקה על הפללת נתניהו אינה בהכרח שלילה מוחלטת של העבירות שבהן הוא נאשם, אלא האמונה שמדובר בזוטי דברים, שמחווירים לעומת העשייה שלו. אחד האתגרים הגדולים של העיתונות הוא להסביר ולהמחיש מדוע לא מדובר בזוטי דברים, אלא בשחיתות עמוקה ורעילה שמחייבת את הרחקתו ממוקדי הכוח.

נשורת

התפוררות שלטונו של נתניהו מייצרת פרשיות משנה שהמשותף להן הוא הסתבכות פוטנציאלית של מי שנשאר לצדו. כמו בתיקים שבהם ראש הממשלה יעמוד לדין, גם כאן חוט השני הוא מפעלותיו התקשורתיים. כל העיתונים מדווחים כי ארבעה מיועצי התקשורת של ראש הממשלה – יונתן אוריך, עופר גולן, יוסי שלום ושרוליק איינהורן – שחשודים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת של נתניהו לשעבר, הגישו ערעור בניסיון למנוע מהמשטרה לעיין בטלפונים הסלולריים שלהם.

"ניר חפץ, אחד העדים המרכזיים נגד ראש הממשלה ב'תיק 4000'", מדווחים כתבי "ידיעות אחרונות", "הגיש שתי תביעות נזיקין ולשון הרע לבית-המשפט בתל-אביב על חצי מיליון שקלים – כל אחת. הנתבעים: שר המשפטים אמיר אוחנה ושדרן הרדיו עו"ד יעקב ברדוגו, המזוהה עם נתניהו. העילה לתביעה: חפץ טוען כי אוחנה וברדוגו הוציאו לשון הרע נגדו ופגעו בפרטיותו".

בנימין נתניהו בבואו לשאת נאום. מאחור: יועצי התקשורת טופז לוק ויונתן אוריך. ירושלים, 28.2.2019 (צילום: יונתן זינדל)

ב"ידיעות אחרונות" נמנעים מלפרט כיצד פגעו הנתבעים בפרטיותו של חפץ. נטעאל בנדל, ב"הארץ", מצטט מתוך דברים שאמר אוחנה על חפץ במליאת הכנסת: "מביאים אשה צעירה שאין לה שום קשר לחקירותיו של ראש הממשלה, ושואלים אותה סדרה של שאלות פולשניות וחודרניות על טיב הקשר בינה לבין העד".

התביעה נגד ברדוגו, מציין בנדל, עוסקת בהודעות ששלח לכאורה בקבוצת הווטסאפ "אחדות בליכוד". מוקדם יותר החודש דווח ב"דה-מרקר" שברדוגו מכחיש ששלח הודעות כאלה, אף שהן נשלחו ממספר טלפון זהה לזה שלו.

עובדות החיים

"כל אדם הוא מוטציה" (אסף אביר, "מוסף כלכליסט").

לא מדווח

"פועל בן 63 נהרג בנפילה באתר בנייה לא מדווח בירושלים", מדווחים לי ירון ואהרן רבינוביץ בעמודי החדשות של "הארץ". לקוראים נמסר כי ההרוג הוא אמין עודה רדאיידה, פלסטיני שהתגורר בכפר ליד בית-לחם, ובידיעה משובץ תצלום שלו. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על התאונה בידיעה קצרצרה, בלי אף פרט על ההרוג מלבד גילו ("כבן 65"). ב"מעריב" ו"ישראל היום" לא מדווחים דבר.

ענייני תקשורת

פוליטיזציה. ב"הארץ" מפרסמים יהושע בריינר ונתי טוקר תחקיר על תהליך שהתחולל בערוץ i24News של בעל ההון פטריק דרהי: בדרך לקבלת רישיון לשדר בעברית, בערוץ נפטרו מעובדים ומרואיינים שזוהו עם השמאל, ריככו באופן מובהק את היחס לנתניהו וייסדו שיתוף פעולה מערכתי עם "ישראל היום".

פטריק דרהי (צילום: פלאש 90)

התחקיר מפורט ומשכנע, ומצביע גם על איש הביצוע של התהליך: המנכ"ל, פרנק מלול. "תקופת המפתח החלה לפני כשנתיים, והיא נפרסת על פני כמה חודשים", הם כותבים. "באחד מימי החורף הקרים נכנס מלול למשרדי הערוץ בניו-יורק וכינס את אנשיו לשיחה. על הפרק: חוק שעתיד לעבור בכנסת ושיאפשר לערוץ לשדר לישראלים. 'אנחנו צריכים להיות רכים יותר כלפי נתניהו', צוטט כאומר להם, 'פחות ביקורתיים'". בהמשך התחקיר, באופן שפעם היה מפתיע מישהו, צצים שמותיהם של יאיר ושרה נתניהו, שרי תקשורת לרגע – וגם של בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", ש"נראה יותר ויותר במסדרונות הערוץ, והפך מקורב למלול". הקריאה מומלצת.

תעמולה. "ממשלת ישראל ורשת CNN ישתפו פעולה בקמפיין שיציג פעילויות ישראליות למען תושבי אפריקה בשנים האחרונות", מדווח אריאל כהנא ב"ישראל היום". "הרשת הבינלאומית ידועה בקו הביקורתי שלה כלפי ישראל. אולם, במהלך ראשון מסוגו יוצגו בה סרטונים שהופקו על-ידה במימון ובסיוע ישראליים". לדברי כהנא, הקמפיין יעלה 4 מיליון שקל, ומי שיזם אותו הוא ירדן ותיקאי, ראש מערך ההסברה לשעבר, לצד משרד הכלכלה, המשרד לנושאים אסטרטגיים ולשכת הפרסום הממשלתית. המונחים "תעמולה" או "תוכן שיווקי" לא מוזכרים.

חברותא. בהמשך הגיליון מדווח "כתב 'ישראל היום'" על כך שעורך החינמון, בועז ביסמוט, זכה ב"פרס חיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות". לפי הדיווח, הפרס הוענק לו מידי "הקונגרס היהודי האוקראיני", אבל גם מידי "נשיא הקונגרס היהודי האירו-אסיאתי", מיכאל מירילשוילי. לקוראים לא נמסר כי מיכאל מירילשוילי הוא אביו של יצחק מירילשוילי, הבעלים של ערוץ 20, עוד שופר של נתניהו בענף התקשורת.

"ישראל היום", היום

עושים לביתם. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדישים שלוש כפולות שלמות ל"פרויקט סיכום מיוחד" של קמפיין התוכן השיווקי המתחלף של בנק הפועלים. את הכיבוש המסחרי, שכבר הפך לשגרה בעיתון של משפחת מוזס, מחזקת היום ידיעת תצלום ("מוכרחון") שנדפסת בעמודי החדשות.

רייטינג. "ב-1 בינואר תתרחש היסטוריה בכל הנוגע למדידת רייטינג בטלוויזיה, עם שינוי השיטה לכזו שכוללת גם את הצפייה בדיגיטל", מדווחת ב"גלובס" ענת ביין-לובוביץ'. "אבל המוצר שקשת ורשת מוכרות למפרסמים איננו צפייה בתוכן, אלא חשיפה לדקות פרסום, ומספרן של אלו, כך נראה, לא עומד להשתנות. המשמעות: הפסד של עשרות מיליוני שקלים למפרסמים כתוצאה מפרסום לא אפקטיבי".

שיפטינג. במוסף "G" מראיינת ליאת רון את זיו קורן על שלל מיזמי הצילום שבהם הוא עוסק. לאחרונה, היא מציינת, עזב את "ישראל היום" וחזר לצלם עבור "ידיעות אחרונות". עבורו, כך נראה, תפקידה של העבודה בעיתון הוא להאיץ אפיקי פרנסה אחרים. "הוא רואה בצילום העיתונות סוג של אוכל לנשמה, כי בקושי אפשר לקנות אוכל במשכורת שמשלמים לו", כותבת רון. וזיו מחדד: "אני רואה בעיתון לקוח אסטרטגי ולא כלכלי. הממון עשה שיפטינג".

מאכל תימני. בחטיבה האחרונה בטורו השבועי ב"מעריב", בן כספית מראיין קצרות את עורך-הדין גיל דחוח. או כפי שכספית מכנה אותו: גיל לחוח.