תעמולה

"העיתון נתן ונותן שני דברים, האחד מה שכותב, השני – מה שלא", כתב נתן אשל, איש אמונו של ראש ממשלת ישראל, בהודעת פקס שנחשפה על-ידי מערכת התוכנית "עובדה". הבוקר, 400 אלף עותקיו של העיתון מהפקס של אשל מספקים המחשה יפה לאופן שבו פועל המנגנון.

העילה חגיגית: השבוע שבר בנימין נתניהו את שיאו של דוד בן-גוריון והפך לראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד הרם. ב"ישראל היום" חוגגים את המאורע כבר יומיים בכותרת הראשית – בזכות ראיון בלעדי עם חתן השמחה, שהוא גם סיבת הקיום של החינמון.

כפי שניתן היה לצפות, המסגור מיטיב עם נתניהו ומתלבש באופן מושלם על מסע הבחירות האינסופי שלו. נתניהו מנהל כיום קמפיין דו-ראשי: מצד אחד הוא מציג את עצמו כמדינאי מליגת העל הבינלאומית, כזה שאמון על חישול ההיסטוריה, הודף איומי השמדה וזוכה לכבוד משועי עולם. מצד שני, איש של העם שלא מפחד להפשיל שרוולים וללכת מכות מטאפוריות עם האנשים הקטנים שמתעקשים להצביע על תחבולותיו ופגמיו, שאותם הוא מכחיש.

הראיון ב"ישראל היום" שייך לסוגה הראשונה: נתניהו מדבר בו על דיפלומטיה, צבא וביטחון, קצת על פוליטיקה, מתייחס לתחושת השליחות ובאופן כללי משדר עוצמה וביטחון עצמי. המראיינים, העורך בועז ביסמוט ובעל הטור אמנון לורד, לא שואלים אותו שאלה אחת על החקירות – ונתניהו לא מזכיר אותן ביוזמתו. העננה העכורה שמלווה את שנות כהונתו האחרונות, זאת שמאיימת לסיים את הקריירה של ראש הממשלה שניצח את בן-גוריון בקרב על השעון, נדחקת אל מחוץ לדפי העיתון.

העננה הזאת, אומרים ביסמוט ולורד בין השורות, אינה חשובה מספיק כדי שנטריח בה את המרואיין שלנו, שרוצה לדבר על פוטין ("יש בינינו כבוד הדדי") ואיראן ("הראשון לזהות") ולהשחיל משפטים כמו "הפכנו את ישראל לכוח עולמי עולה" ו"אתה צריך להעצים את הכוח".

למרות שמדובר בנושא אקוטי מבחינת נתניהו, שמתמודד עם ההשלכות בכל צעד והכרעה שהוא עושה בימים אלה, מבחינת "ישראל היום" אין לזה מקום בראיון שנועד לסכם את מורשתו והישגיו של האיש. התוצאה היא מרחב סטרילי המשדר לקוראים שמעשי השחיתות והמשפט הפלילי ההולך ומתקרב הם נון-אייטם, הפרעה זמנית שלא צפויה להיחקק בתולדות חייו של המרואיין.

נתניהו עצמו, ראוי לציין, דווקא לא חושש לעסוק בסוגיה. בפלטפורמות שבשליטתו באופן רשמי – בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם – הוא לא מפסיק לעסוק בחקירות. בחודשים האחרונים נתניהו מחרף ומגדף עיתונאים שמתעקשים לסקר את פרשיות השחיתות, מוסר גרסאות משל עצמו לפרסומים ובמקביל ממשיך לנהל מערכה משפטית ופוליטית מורכבת שתכליתה חילוצו מאימת הדין. נתניהו יודע שבריחה מעיסוק בחקירות מעידה על חולשה, ומשדרת שיש לו מה להסתיר. לכן הוא שוב ושוב מקדים רפואה למכה ותוקף את כל מי שמאיים עליו.

בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" (צילום: יונתן זינדל)

בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" (צילום: יונתן זינדל)

אם כך, ממה מפחדים ב"ישראל היום"? כפי שכתב נתן אשל בפקס שאת שליחתו הכחיש, העיתון נותן שני דברים: האחד מה שכותב, השני – מה שלא. נתניהו עצמו לא יכול להתעלם מההאשמות נגדו. אבל כדי לשכנע את הציבור שמדובר בהבלים הוא זקוק לצדדים שלישיים, במקרה זה "ישראל היום", שימחישו לאזרחים שאין ממה להתרגש. שיותר חשוב ומעניין לשאול את ראש הממשלה מה הסיכוי שיצרף לליכוד את איילת שקד מאשר לשאול אותו מדוע לקח טובות הנאה מארנון מילצ'ן, האם באמת התכוון לכרות עסקה מושחתת עם נוני מוזס והאם הפיכת אתר "וואלה" לשפחה החרופה שלו משקפת את היחס הרצוי בין פוליטיקאי לעיתונות במדינה דמוקרטית (וכמובן, מדוע טיפל בענייניו של הבעלים, שאול אלוביץ', חרף ניגוד העניינים).

על הדרך היה אפשר גם לשאול אותו על עסקת המיליונים שעשה עם בן דודו נתן מיליקובסקי, ומה בעצם היה הסיפור עם הכסף שקיבל מהנוכל הצרפתי ארנו מימרן, מדוע החזיק חשבון במקלט מס והאם נכונה הטענה שהיה לו קשר עסקי עם איש הצללים וולטר סוריאנו. למצער, ניתן היה להסתפק בשאלה חלבית, הרמה להנחתה בסגנון "ראש הממשלה, האם אתה עדיין בטוח בחפותך?". אבל ב"ישראל היום" לא עשו אפילו את זה. ואם עשו, התשובה היתה כה משעממת שהיא התפוגגה בדרך אל בית-הדפוס.

לשאלה "מדוע" אפשר למצוא תשובה אצל חיים שיין, הפרשן לענייני פאתוס חסר פרופורציה, שמפרסם היום טור שנושא את הכותרת "נתניהו – כהונה היסטורית". חוץ מלחזור בשם עצמו על מסרים שנתניהו משמיע במסגרת הראיון, שיין מספק גם רגע ארס-פואטי שמוגדר אצלו כ"גילוי נאות": "יש לי ביקורת על התנהלות נתניהו בכמה נושאים. אך מאחר שבישראל ישנם הרבה מאוד פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמתקפות על נתניהו ובני משפחתו מהוות את עיקר גאוות מקצועיותם, אינני רוצה להסיג את גבולם. הריני משאיר להם את סיפוקם המלא, במסע הציד הארוך נגדו בספארי הפוליטי הישראלי".

שיין, וגם ביסמוט ולורד, אפילו לא מתיימרים לספק לקוראיהם את התמונה המלאה. הם עובדים כדי לתת שירות לקורא אחד.

מוחות גדולים

  • "בנימין נתניהו ייזכר לעד כמי שתוך עשור הצליח להפוך מדינה קטנה בשולי המזרח התיכון למעצמה עולמית מוכרת ומוערכת" (חיים שיין, טור פרשנות, "ישראל היום")
  • "הוכחנו שאפשר להפוך את ישראל ממדינה קטנה שנמצאת בפינה של המזרח התיכון לכוח מרכזי בעולם" (בנימין נתניהו, ראיון, "ישראל היום")
"ישראל היום", כותרת ראשית, 18.9.2019 (לחצו להגדלה)

"ישראל היום", כותרת ראשית, אתמול (לחצו להגדלה)

עוד כותרות ראשיות

לכותרת הראשית שמקבל ראש הממשלה מ"ישראל היום" מצטרפת היום גם הכותרת הראשית של ה"ג'רוזלם פוסט". כמו זו של "ישראל היום" ("אני לא מתכוון לסגת"), גם היא מוקדשת להצהרה לוחמנית שאינה מחדשת דבר אך ממצבת את נתניהו כפוליטיקאי חזק – האנטיתזה לתדמית שאמורה היתה לדבוק במועמד שנכשל בהרכבת ממשלה, פיזר את הכנסת ועומד כעת בפני בחירות חוזרות והעמדה לדין בשלוש פרשיות שחיתות.

"ראש הממשלה: אין חסינות, אפילו באזורים צפופי אוכלוסין, לאלו שיורים עלינו טילים", נכתב בגדול בראש היומון בשפה האנגלית. הכתב, הרב קינון, מציין שנתניהו אמר את הדברים בנאום לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה. ב"מעריב", העיתון האח, מקדישים את הכותרת הראשית לפרשת האונס בקפריסין ול"מלחמת הגרסאות" בין 12 הצעירים הישראלים שנעצרו באי לבין החוקרים והמתלוננת.

פרשת האונס מגיעה גם לשער "ידיעות אחרונות", שהוא היום מעין מסך מפוצל – מצד אחד האונס, מצד שני עדכוני מירוץ סוסים על מערכת הבחירות (העבודה תרוץ עם אורלי לוי, איילת שקד ורפי פרץ מתווכחים על הובלת מפלגת הימין הדתית). ב"הארץ" מעלים לכותרת הראשית את ההתפתחות בשמאל, ומציינים שעמיר פרץ, יו"ר העבודה, "סירב להתחייב שלא לשבת עם נתניהו" במהלך המשא-ומתן שקיים עם מרצ, שכעת כבר אינו רלבנטי.

מהנעשה בשמאל

"שלי, שלי, שלי... ככה בורחים, בלי להגיד שלום? בואי נשב, נדבר, ונדיח אותך כמו שצריך" (דורון רוזנבלום, "הארץ").

צבא וביטחון

"ממרומי גבעה, ממרחק כמאה מטרים, ירה חייל בראשו של הילד עבד אל-רחמן שתיווי, שעמד בפתח בית בעת הפגנת יום שישי בכפר קדום", נמסר בכותרת המשנה של "אזור הדמדומים", מדורם של גדעון לוי ואלכס ליבק ב"הארץ". "הקליע הותיר עשרות רסיסים במוחו של הילד. עכשיו הוא בטיפול נמרץ ילדים, מורדם ומונשם".

"צה"ל לא ריסס חומרים מזיקים בגבול עזה לראשונה זה חמש שנים", מדווחת עמירה הס בעמוד הבא. "בשנים קודמות השמידו הריסוסים יבולים של חקלאים ברצועה וגרמו נזקים חקלאיים וכלכליים", נמסר בכותרת המשנה. "אחרי הריסוס האחרון הודה צה"ל כי הוא מנסה לצמצם את טווח השפעתם של חומרי ההדברה". לפי הצבא, מוסרת הס, הריסוס נועד למנוע התפתחות של צמחייה שתאפשר למחבלים להסתתר בתוכה.

מין וכסף

התמונה הראשית במדורו השבועי של מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", היא של אהוד ברק. "איבד את הקסם", נכתב לצדה בגדול, בכותרת. "דגל המלחמה בשחיתות הוא חרב פיפיות", מסביר טוכפלד. "במשך שלוש שנותיו כיו"ר האופוזיציה, שבהן תקף בנימין נתניהו את ראש הממשלה אהוד אולמרט על כל נושא שבעולם, המשפט היחיד שזוכרים לו הוא 'לראש ממשלה תחת חקירות אין מנדט ציבורי להכריע'.

"עכשיו אהוד ברק חש זאת על בשרו. אם היה תוקף את נתניהו על מדיניות, ימין-שמאל, דתיים-חילונים, יכול להיות שהיה לו קל יותר כעת להתגבר על המהמורה שנקרתה בדרכו. אבל הדגל היחיד שהוא הניף נגד נתניהו הוא דגל השחיתות והאדרת הדמוקרטיה. כנושא הבשורה מעל גלי הטוויטר וסרטוני הווטסאפ, תמונתו בניו-יורק כפי שפורסמה ב'דיילי מייל', עוטה על מחצית פניו צעיף בכניסה לביתו של ג'פרי אפשטיין, כמוה כמכת מוות לקמפיין ישראל-דמוקרטית".

ביום אחר, תיאור כזה מהדסק הפוליטי של "ישראל היום" היה יכול להתפרש כניסיון להטיח בוץ, ולא רק כתיאור עובדתי של אדם שכבר התלכלך מכף רגל ועד ראש. אבל מי שיעלעל בעיתונים אחרים יקבל רושם שהפעם טוכפלד צודק. כולם – למעט "מעריב" – עוסקים היום בפרשה בהרחבה ובהבלטה, כשגם מי שמצהיר כי אינו מאמין שברק אנס ילדות על אי פרטי עם החבר המיליארדר שלו מנצל את ההזדמנות כדי להצביע על פגמיו של המועמד.

אהוד ברק בהפגנה של הקהילה הגאה. תל-אביב, 14.7.2019 (צילום: תומר נויברג)

אהוד ברק בהפגנה של הקהילה הגאה, השבוע בתל-אביב (צילום: תומר נויברג)

"בחייו של זוג מגיע לעתים רגע, בדרך כלל אחרי מעידה או תגלית לא נעימה, שבו אחד מהצדדים מישיר את המבט ושואל חד-משמעית: 'יש עוד משהו שאני צריך לדעת עליו?'", כותבת רוית הכט ב"הארץ". "מצביעי המרכז-שמאל נמצאים ברגע כזה עם ברק".

חמי שלו, כמה עמודים אחר-כך, מרחיב את היריעה, ומציב את פרשת אפשטיין בהקשר היסטורי ובינלאומי. "הענף הראשון שעליו השתלטו המהגרים היהודים היה תעשיית הזנות", הוא פותח. "בין מיליון וחצי היהודים שהגיעו מרוסיה ושכנותיה לארצות-הברית בשנים 1881–1914 היו כמה עשרות סרסורים מדופלמים, מאות רבות של גברים שהותירו מאחוריהם את ערכיהם המוסריים יחד עם אמונתם הדתית, ובעיקר – אלפי נשים צעירות, בודדות ועניות, שנקטפו במרמה מיד עם רדתן מהאוניות, או כאלו שחיפשו מפלט בכל מחיר מהצפיפות והזוהמה של שכונות העוני שבהן חיו.

"מפקד רשמי שנעשה בסוף 1908 בניו-יורק גילה ש-75% מאלפיים הפרוצות הפעילות בעיר היו יהודיות. יותר ממחצית בתי-הבושת היו בידי יהודים. ברוני הזונות היהודים באמריקה שימשו ציר מרכזי ברשת הבינלאומית של 'עבדות לבנה': הם סיפקו נערות פתיות לחבריהם הסרסורים בשיקגו ובפילדלפיה ולעמיתיהם בדרום אמריקה, בעיקר ברזיל, שגם בה פרחה תעשיית הזנות היהודית".

בהמשך, כותב שלו, זוהו היהודים גם עם תעשיית הפורנוגרפיה. "יהודים הפיצו, הפיקו וביימו אחוז לא פרופורציונלי מסרטי התועבה, עמדו בחזית המאבק ללגליזציה של הפורנו בשם חופש הביטוי – לני ברוס, רלף גינצבורג ואל גולדסטין נמנים על האבות המייסדים – ועד סוף שנות השבעים היו גם כוכבי הפורנו, ובכללם הרמבו הוותיק והמוכר של התעשייה, רון ג'רמי", הוא מציין בפסקה שמשום מה מופיעה רק בגרסה המקוונת של המאמר.

"אצל חלקים בימין העמוק, המכונה אלט-רייט, הקשר של יהודים לזנות ופורנוגרפיה נחשב גם היום חזית נוספת שבה הם מנסים לפגוע בטוהר הגזע הלבן, להחלישו ולהשחית את מידותיו. פרשת ג'פרי אפשטיין, החשוד בהזניית מאות בחורות צעירות להנאתו ולהנאת חבריו, מתוארת באלט-רייט כהתגלמות הנכלוליות המינית המולדת של יהודים: הם מפתים נערות נוצריות תמימות כבימים ימימה, ומשתמשים בהן כדי לספק את סטיותיהם המיניות. אחר-כך הם משגרים את הנערות לטמון 'מלכודות דבש', כפי שהן מכונות, לאישים אמריקאים, לסחוט אותם ולכופף אותם כדי לקדם את הקונספירציה היהודית-ציונית הגלובלית".

ציפי שמילוביץ, בכתבה שמתפרסמת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מתעכבת על הקשר בין אפשטיין לדונלד טראמפ. "ב-1992 הוזמן אפשטיין למסיבה על-ידי בעליו של מועדון מאר א-לאגו בפלורידה. בווידיאו שנחשף השבוע ברשת NBC – שהפיקה עבור טראמפ את הסדרה 'המתמחה' ומחזיקה בכספת מאות שעות של צילומים מאחורי הקלעים שאיש כנראה לא יראה – רואים את טראמפ ואת אפשטיין מבלים באותה מסיבה, מוקפים בעשרות נשים צעירות", היא כותבת.

"בקליפ מהמסיבה שצולם לתוכנית שנקראה 'מבט קרוב יותר' ועקבה אחרי אורח החיים של טראמפ, הוא נראה מעניק לאפשטיין תשומת לב אישית מאוד וניגש לברך אותו כשהגיע למסיבה. השניים עומדים ומצביעים על נשים – נבחרת המעודדות של קבוצת הפוטבול באפלו-בילס – והנשיא העתידי אומר לאפשטיין: 'תראה אותה, היא חמה'. אפשטיין מגיב בחיוך ומהנהן. אחר-כך טראמפ לוחש משהו באוזנו, ואפשטיין פורץ בצחוק גדול".

גם חמי שלו נדרש לסרטון הזה. את הצעירות שנראות בו – לא ברור אם הכוונה למעודדות מהכתבה של שמילוביץ או לנשים אחרות – הוא מגדיר כזונות של טראמפ ואפשטיין. "לא הסרטים ולא ההתבטאויות מטרידות את טראמפ, אלא התצהירים בשבועה שמסרו המתלוננת שנודעה בשם 'קייטי ג'ונסון' והעדה המסייעת שכונתה 'ג'יין דו' לבית-משפט בקליפורניה באפריל 2016, שבהם גוללו מסכת התעללויות מצד טראמפ המאפילות בגועליותן על כל מה שסיפרו יותר מ-20 הנשים שהאשימו אותו עד כה בהטרדה או תקיפה מינית", כותב שלו.

"על-פי עדותה הגרפית של 'קייטי ג'ונסון', היא גויסה כ'מעסה' של אפשטיין בהיותה בת 13, ונמסרה לפחות ארבע פעמים לידיו של טראמפ. לדבריה, המגובים על-ידי התצהיר של 'ג'יין דו', טראמפ כפה עליה תחילה מין אוראלי, אחר-כך אנס אותה לעיני 'שפחת מין' אחרת של אפשטיין, שהיתה אז בת 12, ולבסוף קשר אותה למיטה ובעל אותה שוב ושוב, למרות תחנוניה שיחדול. לטענתה, מעשיו של טראמפ גרמו לקרע בינו לבין אפשטיין, שביקש את בתוליה לעצמו. טראמפ כינה את ידידו, לטענתה, 'בן זונה יהודי'.

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

"'ג'ונסון' מסרה עדות גם לגבי האיומים הבוטים של טראמפ ואפשטיין עליה ועל משפחתה שנועדו למנוע ממנה לספר על קורותיה עם שניהם. בנובמבר 2016 משכה את תביעתה בלי לספק הסבר. הסיפור היה מוכר לאמצעי התקשורת ממסמכי בית-המשפט ששוחררו לפרסום בטרם הוטל עליהם איפול, אך רובם נמנעו מלעסוק בו, גם בגלל הקושי להוכיח את מהימנות העדויות – וגם, כפי שסיפר לי עיתונאי אמריקאי שעובד באחד העיתונים המרכזיים, [כי] 'עם כל מה שאנו יודעים על טראמפ, הסיפור הזה הוא עדיין בגדר ה'לא יעלה על הדעת'. אפילו שונאיו של טראמפ מעדיפים להאמין שנשיא אמריקאי איננו מסוגל להתנהג בצורה כה ברוטלית וחייתית'.

"אחד הפרשנים תיאר את האווירה בקרב שועי הארץ בניו-יורק ובוושינגטון כ'המתנה לאסטרואיד הקטקליזמי שאו-טו-טו מגיע'. בביתו של אפשטיין נתפסו על-פי הדיווחים מאות תמונות של צעירות, ואולי גם צילומי וידיאו שלו ושל חבריו בשעת מעשה. במקביל, בימים הקרובים עשויים להתפרסם גם 2,000 דפי עדותה של וירג'יניה ג'ופרה, שגויסה להרמון של אפשטיין על-ידי בתו של איל העיתונות ובעלי 'מעריב' המנוח רוברט מקסוול ויד ימינו של אפשטיין ב-15 השנים האחרונות.

"ג'ופרה נודעה כאחת משתי נשים שטענו שנאלצו לקיים יחסי מין עם עורך-הדין הנודע אלן דרשוביץ, אך לדברי התביעה ובתי-המשפט, מסמכי התביעה כוללים גם עדויות על תקיפות מיניות מצד 'פוליטיקאים אמריקאים נודעים, אנשי עסקים רבי-עוצמה, נשיאים זרים, ראש ממשלה מפורסם ומנהיגי עולם אחרים'. למותר לציין שאנשי ימין מיד הסיקו ש'ראש הממשלה הידוע' הוא לא אחר מאשר ברק, אף שבלייר [טוני בלייר], גם הוא חבר של אפשטיין, הוא חשוד טבעי ממנו.

"וכדי שתישנו קצת פחות טוב בלילה, מן הראוי גם להזכיר את תיאוריית הקונספירציה שצוברת תאוצה לאחרונה בשמאל ובימין הרדיקלי כאחד: שאפשטיין הוא בכלל סוכן מוסד שסחט בכירים אמריקאים מטעמן של ממשלות ישראל. כך קושרים בין מוצאו לקשריו עם בכירים בישראל, ובהם ברק, תרומותיו למוסדות יהודיים, פעילותו בקרן וקסנר, הררי המזומנים והדרכון האוסטרי המזויף שנתגלה בכספתו – שבו נכתב שהוא מתגורר בכלל בסעודיה – ואפילו קשריו עם בתו של מקסוול, שגם הוא נחשד בסיוע למוסד ועל-פי תיאוריות שונות גם נרצח על-ידי סוכניו על גבי היאכטה שלו ליד האיים הקנריים".

בישראל, פרשת אפשטיין נתפסת כסופת חרא שמאיימת בעיקר על אהוד ברק, פוליטיקאי שמזוהה עם השמאל. אך כפי שניתן להבין ממאמרו של שלו – בארצות-הברית אפשטיין היה מקושר לפוליטיקאים בכירים משתי המפלגות הגדולות: טראמפ, בני הזוג קלינטון וג'ורג' בוש, בין היתר.

גיא רולניק, ב"דה-מרקר", מצביע על האלמנט המשחית שכנראה עומד מאחורי יחסי הקִרבה בין הפדופיל העשיר למדינאים החשובים: כסף. "אולי אני נאיבי, אבל אני מאמין לאהוד ברק", כותב רולניק. "הוא לא השתתף בצורה פעילה או פסיבית באורגיות עם ילדות שהודחו לזנות באי הפרטי של ג'פרי אפשטיין ובאחוזה שלו במנהטן. אני לא מאמין לרמיזות של 'הדיילי מייל', עיתון מפוקפק וצהוב, וגם לא מתרשם מהתעמולה ומהספינים של חבורת היחצנים והמשרתים של בנימין נתניהו, שמנסים להדביק לברק קשר לפדופיליה".

מה שמפריע לרולניק הוא תכונה משותפת שיש לברק עם ראשי הממשלה שבאו אחריו – שרון, אולמרט ונתניהו. "כמי שמבלה הרבה בארצות-הברית בשנים האחרונות, הוא בוודאי יודע שהדמוקרטיה המערבית לא מאוימת רק על-ידי גזענים ולאומנים, אלא במידה רבה גם על-ידי הכסף הגדול, שמשחית את רוב הפוליטיקאים והמפלגות", הוא כותב.

"למחנה הגדול שרוצה לשלוח הביתה את נתניהו המסית, המפלג, דורס שומרי הסף, המסובך בשלושה כתבי אישום על חיבורי הון ושלטון עם מיליארדרים ישראלים ואמריקאים, מגיע פוליטיקאים מסוג ישן: אלה שלא מרגישים צורך עז למלא את זמנם החופשי בהתחככות עם הפלוטוקרטים – בין אם הם פדופילים או סתם מושחתים. ברק בחר צד מזמן, ואל תטעו לחשוב שזה הצד שלכם רק מפני שהוא יודע לטנף על נתניהו יותר טוב מכולם".

תנו לו סוקולוב

"אנחנו חייבים להחיות את אהוד ברק, אמרו כמה מהמשתתפים בישיבה במצודה. הוא היחיד שמעורר אמוציות אצל בוחרינו. גנץ לא מעורר דבר מלבד רצון להתפרקד על חוף הים עם אבטיח ובירה, להימרח בקרם הגנה ולהתמסר לקרני השמש. נתניהו שמע וחייך חיוך רב-משמעות. למחרת פורסמו בצהובון בריטי, 'דיילי מייל', צילומי פפראצי שתיעדו את ברק נכנס לפני כשלוש שנים בשערי בית המידות של המיליארדר, עבריין המין והפדופיל ג'פרי אפשטיין בניו-יורק כשפניו מכוסות בספק-כובע ספק-צעיף (מפאת הקור, טוען ברק)".

רצף המשפטים הזה, שמופיע היום בטור השבועי של יוסי ורטר, מדגים את יכולתו של הפרשן זוכה פרס סוקולוב לספק לקוראי "הארץ" מנה משולבת של Wishful Thinking, ארומה קונספירטיבית והעמדת פנים של דקדוק בעובדות: מצד אחד הוא מבהיר שפיסת הבד שהסתירה את פניו של ברק עשויה להיות כובע. מצד שני, הוא מציין שהיא עלולה להיות גם צעיף. ורטר לא רוצה לטעות, ומדגיש שטיבו המדויק של פריט הלבוש אינו ידוע לו – ובכל מקרה, ברק טוען שפשוט היה לו קר.

בחסות סבך הדקדוקים הלא חשובים האלה משחיל ורטר את האפשרות שנתניהו אחראי לפרסום ב"דיילי מייל". נכון, הוא לא כותב שנתניהו הרים טלפון לעורך הצהובון ואמר לו "היי ג'ורג'י, זוכר את התמונות של החבר שלנו? כן, זה עם השיער על הפנים. תפרסם עכשיו ותכתוב שהיו גם בחורות. כן, הוא עדיין נשוי". עם זאת, זה בדיוק מה שהוא אומר: עמיתיו של נתניהו רצו לעשות משהו עם ברק, נתניהו חייך – וכבר למחרת סופקה הסחורה.

ורטר וגם העורכים שלו יודעים שאם היה להם מידע קשיח על כך שנתניהו אחראי לפרסום הסנסציוני – או לפחות מקורות יודעי דבר שמוכנים לטעון זאת לציטוט – הם היו עושים מזה כותרת עסיסית שהיתה מכה גלים. אבל לפי שעה נראה שאין להם את זה. הפתרון: לתפור יחד שתי התרחשויות שלא בהכרח קשורות זו לזו, לתת לקוראים להשלים את התמונה בראש, להתפלפל על כובעים וצעיפים ולהעמיד פנים שחשוב לדייק בעובדות.

המלך העירום רוכב שנית

"אתה עיתונאי או שליח חב"ד? אין כאן איזה קו גבול?", שואלת רבקי גולדפינגר מ"בשבע" את מתי טוכפלד בכתבת השער של מוסף "אתנחתא". "אין קו גבול", משיב לה המרואיין. "זה אני ואני מאמין שכאשר אתה מגיע לראיין פוליטיקאי ומניח איתו תפילין לפני הראיון, אתה בעצם גורם להצלחתו ולהצלחתך. בכל מערכת עיתון נותנים לעיתונאי תקציב לאירוח. הכתב מזמין את המרואיין למפגש אישי בבית-קפה. מדובר בכלי עבודה. כך שנתינה של כתב למרואיין היא לגיטימית. אז למה לא להמשיך את זה הלאה לנתינה יותר אמיתית מכוס קפה ולחבר אנשים ליהדותם?".

קרנף ישראלי (צילום: פלאש 90)

קרנף ישראלי (צילום: פלאש 90)

"ככל שאני חושב על זה", כותב אברי גלעד בטורו ב"ישראל היום", "עם ישראל משול לקרנף. אוכל עשב, לא טורף, שוכן לבדו, בעל עור עבה, עומד כמעט בכל מתקפה, אבל אם מופרת הטריטוריה שלו – מסתער בכל הכוח עם קרנו החזקה. אני יודע שאין מקום לעוד חיה באתוס הלאומי, אבל אם יתפנה, אני מבקש להעמיד את הקרנף במקום הראשון בתור. עוד מעט הוא ייכחד לגמרי, ויהיה נחמד אם ישרוד בניירת הרשמית של המדינה. שני ענפי זית, וקרנף שאוכל אותם".

אמנון לורד, כנראה בגלל הראיון המיוחד עם נתניהו, לא מפרסם היום את טורו השבועי. במקום זה הוא מפרסם הספד למאיר אריאל, שהלך לעולמו השבוע לפני עשרים שנה. ב-1992, מספר לורד, הוא היה עורך בעיתון "תל-אביב", המקומון של קבוצת "ידיעות אחרונות". הוא שלח את גדי טאוב (לורד מצרף סימן קריאה בתוך סוגריים) לקיבוצו של אריאל, משמרות, וקיבל ממנו שלל חומרי רקע, "בין השאר דמותו של איסר ופנה, שמאיר צמח בהשראתו".

את מושא ההשראה של אריאל מתמצת לורד כ"איש שנוסע לפרדס, יושב על פלטפורמה מחוברת לטרקטור עם הפנים אחורה וקורא עיתון 'דבר'". שנה קודם לכן, הוא מציין, פורסם בעיתון המנוח "חדשות" רב-שיח בהנחיית יואב קוטנר. "מאיר ראה את ההתפוצצות החברתית כתוצאה מתקשורת עוצמתית רב-ערוצית", כותב לורד. "הוא דיבר שם על צילומי מלחמות שבסוף סוגרים אותם במעדן חלב, ועל כך ששטיפת המוח היא כזו שאם יגידו לך לקחת את התת-מקלע שלך, לרדת לרחוב ולהתחיל לרסס, אתה תתחיל לירות".

צילומי הזוועה שמתגלגלים למעדן חלב הם רפרור ל"קוצים א'", שיר על ריקנותה של חוויית הצפייה בטלוויזיה. את השורה שמסתיימת ב"מעדן חלב" חורז אריאל עם "מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו". ערב השידורים מסתיים בנגינת ההימנון, שנענית באדישות מצד הצופה המובס, שבדיוק מקיץ על כורסתו.

לורד מנסה לשרטט את דמותו של אריאל כהוכחה לקיבעון ולצרות האופקים של האליטה הישנה, שבשנותיו האחרונות גירשה אותו מתל-אביב והוקיעה אותו בגלל התבטאות מכעיסה על הומואים. הקביעה הזאת אינה מוטעית בהכרח, אבל קשה להתייחס אליה ברצינות כשהיא מושמעת מפי מי שמשמש מכשיר בידיה של האליטה הפוליטית החדשה כדי לגנוב דעת, לטפטף תיאוריות קונספירציה ולהתייצב בפני הנציג הרם ביותר של השלטון ולאפשר לו לפלוט רצף של סיסמאות תעמולה בלי שום שאלות קשות.

"קוצים א'" נפתח ונסגר בשורה על המלך העירום שרוכב שנית, בלחץ ההמון (מבליט את הכתף הימנית, מוציא את הלשון). כמו במעשייה המפורסמת של הנס כריסטיאן אנדרסן, גם בשיר של מאיר אריאל ברור שהמלך לא יכול היה לרכוב לבד, בלי עזרה. הוא זקוק להמונים שיאמינו באשליה, ובימינו הוא זקוק גם לתקשורת כדי שתתחזק אותה. בסיפור הזה, אמנון לורד הוא לא הילד שמצביע על השליט וצועק שאין לו מכנסיים – אמנון לורד הוא הסוס. לצדו קל לדמיין את מתי טוכפלד, בצעדים מהירים, אוחז באוכף וכורך את המלך בעוד ועוד רצועות של תפילין בעודו מאחל לו, ולכולנו, הצלחה בכל.

להיעלב בהתנדבות

במוסף "G" של "גלובס" כותב שחר סמוחה על הידרדרות מעמדם של הקריקטוריסטים הפוליטיים בארץ ובעולם. "תראה, אני עבדתי ב'ידיעות' משהו כמו שלוש שנים, ונאמר לי לפעמים בצורה מרומזת ולפעמים בצורה פחות מרומזת שיש נושאים שכדאי להניח להם מאחר שלעיתון יש אינטרסים בעניין", אומר לו המאייר מושיק לין.

"אני זוכר למשל שבתחילת עבודתי בעיתון ציירתי קריקטורה על יאיר לפיד והתבקשתי להניח לאיש מאחר שלעיתון יש כלפיו סנטימנט", מוסיף המרואיין ("חיפוש בארכיון 'ידיעות אחרונות' מעלה שניתן למצוא קריקטורות של לין שבהן מופיע לפיד", מעיר סמוחה). "היה בזמנו סיפור על זה שבאל-על הכריחו דיילות לעבוד עם נעלי עקב, וזה נראה לי אבסורדי. ציירתי קריקטורה שבה כבש הירידה מהמטוס נראה כמו נעל עקב גדולה. היא לא פורסמה למרות שבעיני היא בכלל היתה די צמחונית, וכששאלתי את העורכת שלי מדוע, היא אמרה לי שיש לעיתון אינטרסים כלכליים באל-על.

"היו שלושה או ארבעה מקרים כאלה, שבהם עמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי שאני לא מצייר קריקטורה אחרת, ואז נאמר לי שאני מסכן את מעמדי בעיתון. מאחר שהייתי מוכן לשלם את המחיר הזה, כמה ימים אחרי הפעם הבאה שבה אמרתי 'לא' קיבלתי הודעה שאני אפסיק לעבוד בעיתון, כלומר שיפסיקו להזמין ממני קריקטורות".

סמוחה מציין כי ב"ידיעות אחרונות" בחרו שלא להתייחס לטענותיו של הקריקטוריסט. גיא מורד, הקריקטוריסט הראשי של "ידיעות אחרונות" כיום, אומר לסמוחה שב-12 שנותיו בעיתון לא נתקל בצנזורה מערכתית – אמירה שאפשר להאמין לה בלב שלם לנוכח סגנונו הבלתי מאיים של מורד, כנראה המאייר הכי פחות מרגיז מבין קומץ הקריקטוריסטים שעוד נותרו בעיתונות העברית.

עמוס בידרמן מ"הארץ", כותב סמוחה בהמשך הכתבה, טוען שהאיום הגדול ביותר על מעמדה של הקריקטורה הפוליטית נשקף מתרבות התקינות הפוליטית, ולא מגורמי כוח. "אומרים לי שאני מצייר יהודים בצורה אנטישמית כי אני מצייר יהודי עם פאות", אומר בידרמן. "כשאובמה נבחר, התלוננו נגדי במכתבים למערכת וקראו לי ולערן וולקובסקי (הקריקטוריסט השני של 'הארץ') גזענים כי ציירנו אותו כשחור, עם נחיריים רחבים ועור שחור. אבל מה רוצים מאיתנו? הבן אדם שחור! ויהודים חרדים מסתובבים עם פאות!

"כשהיה איזה סכסוך בין אייל גולן ואביב גפן, ציירתי אותם הולכים מכות. לאביב גפן שמתי בידיים כיסא ולאייל גולן היה בקבוק שבור. איזו עיתונאית מזרחית נזפה בי שאני גזעני. למה? כי בקבוק זה יותר מכיסא וכי מה ציירתי לו תלוי מהצוואר? תליון עם מגן דוד! עשיתי ממש לאחרונה קריקטורה שרואים בה אשה באיראן לוקחת את הבן שלה ל'קייטנת העשרת אורניום', ואז האשימו אותי שאני נטפל לנשים האיראניות. אנשים נעלבים בהתנדבות!".

"והמצב הזה מרתיע אותך מלהתעסק עם נושאים מסוימים?", שואל סמוחה. בידרמן עונה בחיוב. "חוץ מ'סאטרדיי נייט לייב', שיש להם ביצים, לאף גבר בעולם הסאטירה אין אומץ להתעסק למשל עם תנועת MeeToo. גם לי לא. הנה, אני אראה לך קריקטורה שציירתי ממש לפני איזה שבוע על הסיפור של ירון לונדון והשד ושבסוף גנזתי כי פחדתי מהתגובות (הקריקטורה הגנוזה שובצה בכתבה, להנאתם של קוראי המוסף; א"ב).

"וזה לא הדבר היחיד, יש גם פוליטיקלי קורקט של שמנים. אם אתה מצייר בן אדם עם איזו שונות גופנית, הורגים אותך. וזה דבר חדש מהשנים האחרונות. בזמנו, שתי הדמויות שהכי אהבתי לצייר היו אריק שרון ופואד. הם היו מתנה למאייר. כיף לא נורמלי. אני זוכר שפעם ציירתי אותם כאילו מרחוק עומדים על גבעה שמשקיפה על עזה. ממש שני עיגולים, אחד שחור, אחד לבן, וכולם ידעו מי זה מי.

"פוליטיקלי קורקט זה סירוס של האמת! אנשים כבר לא מתים מסרטן אלא מ'מחלה קשה'. הם גם לא מתים אלא 'הולכים לעולמם'. הכל מכובס! מה, אנחנו ילדים בגן? זו הסיבה שהסטנד-אפ פורח עכשיו! אנשים צמאים לשמוע את האמת! לשמוע אנשים מדברים כמו שאנשים מדברים!".

צמד הבהרות

הבהרות. מתוך "ישראל היום" (מימין) ו"ידיעות אחרונות", היום

מתוך "ישראל היום" (מימין) ו"ידיעות אחרונות", היום

ענייני תקשורת

בלי כוונות זדון. לכתבה על ג'פרי אפשטיין ב"ידיעות אחרונות" נלווית בוקסה של הכתב בלונדון, יניב חלילי, ששוחח עם ג'יי דונלי, הצלם שצילם את התמונות של ברק עבור ה"דיילי מייל". "כל התמונות של ברק ושל ארבע הנשים צולמו באותו יום", הוא מבהיר, ומאיים שאם ברק יגיש תביעה "זה יפתח קופת שרצים". מה"דיילי מייל" נמסר לחלילי כי "הטענה שלפיה הכתבה פורסמה בזדון על מנת להיטיב עם יריבו הפוליטי של ברק היא אבסורדית".

בלי הכתבות. מתי טוכפלד, בראיון ל"אתנחתא", מספר כי אביגדור ליברמן מחרים אותו. כשהמראיינת שואלת אותו האם מערכת "ישראל היום" מאפשרת לו להביע ביקורת על ראש הממשלה, הוא משיב: "בוודאי שאפשר להביע ביקורת, ועשיתי זאת בעבר לא פעם. מי שקורא לעיתון 'ביביתון' אלו הפוליטיקאים והברנז'ה. מי שקורא באמת את העיתון יודע שההפך הוא הנכון. היו לנו גם פרסומים נגדו, או כאלו שהוא רתח מהם. בשום פנים ואופן אף פעם לא הכתיבו לי מה לומר".

בלי שאלות על הומואים. עמנואל שילה, עורך "בשבע", מתייחס לסערה התקשורתית שחוללה התבטאותו של הרב רפי פרץ, שר החינוך, בנוגע לטיפולי המרה. טורו השבועי הוא רשימה של עצות לנציגי המגזר שמעוניינים להימנע מסערות כאלה. "מומלץ לפוליטיקאים שהולכים להתראיין אצל דנה ויס ודומיה להתנות את קיום הראיון בכך שלא יישאלו שאלות בנושא הזה", כותב שילה. "במקרה שהתנאי מופר והשאלה בכל זאת נשאלת, יש לסרב לענות על השאלה ולומר שיש אלף שאלות חשובות יותר על סדר היום, ולא ייתכן שהסוגיה הזאת תתפוס מקום מרכזי כל-כך".