בנו של מגוחך

בשנת 2010 הגיע פרופ' נועם חומסקי, בלשן בעל שם עולמי ואחד המבקרים החריפים של ממשלות ישראל וארצות-הברית, למעבר הגבול בין ירדן לישראל, בדרכו לשאת הרצאה באוניברסיטת ביר-זית. הוא תושאל על תוכניותיו ועמדותיו הפוליטיות עד שהוחלט לאסור עליו את הכניסה לישראל. במשרד הפנים מיהרו להבהיר אז שמדובר באי-הבנה של פקידה נמוכת דרג, אך מעניינת יותר התגובה שמסר אז מארק רגב, שכיהן באותה תקופה כדוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לתקשורת הזרה.

רגב דיבר עם ה"ניו-יורק טיימס", וכפי שהזכיר הבוקר סגן עורך ה-Times of Israel, אמר לעיתון כי "הרעיון שישראל מונעת כניסה מאנשים שמותחים עליה ביקורת הוא מגוחך. זה לא נכון. קרתה תקלה. מישהו במעבר הגבול חרג מסמכויותיו". תשע שנים בלבד חלפו מאז. נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה, רגב הפך לשגריר ישראל בבריטניה, והרעיון שישראל מונעת כניסה מאנשים שמותחים עליה ביקורת הפך לחוק רשמי ומדיניות מוצהרת.

"אין כניסה לשונאי ישראל" היא הכותרת הראשית הבוקר ב-400 אלף גליונות החינם של "ישראל היום", שמחולקים ברחבי המדינה. הפעם לא פקידה נמוכת דרג אלא ראש הממשלה נתניהו עצמו הוא שקיבל את ההחלטה, בהתייעצות עם שר הפנים אריה דרעי, לאסור על כניסתן של חברות הקונגרס האמריקאי אילהן עומאר ורשידה טליב (בינתיים אושרה כניסת טליב לביקור סבתה כמחווה הומניטרית, תוך התחייבות שלה לא לקדם חרמות נגד ישראל במהלך הביקור).

"החוק בישראל אוסר על כניסת אנשים הקוראים והפועלים להטלת חרם על ישראל, כפי שמקובל גם בדמוקרטיות אחרות", מצוטט ראש הממשלה נתניהו בידיעה המרכזית של "ישראל היום" (משפט זה מבליע בתוכו את הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, טענה שחשוב לחזור עליה במיוחד בימים כמו היום, כשהמדינה מסרבת להכניס לתוכה שתי חברות קונגרס בגלל התבטאויותיהן האנטי-ישראליות).

עוד מצוטט נתניהו ב"ישראל היום" כמי שהסביר את מניעת הכניסה של חברות הקונגרס בכך שהשתיים "תכננו מסע שכל תכליתו חיזוק החרם ושלילת הלגיטימיות של ישראל. כך, למשל, הן הגדירו את יעד הביקור שלהן כ'פלשתין' ולא 'ישראל'". המשך הציטוט של נתניהו, שלפיו "בניגוד לכל חברי הקונגרס הדמוקרטיים והרפובליקניים עד היום, הן נמנעו מלבקש פגישה כלשהי עם גורם ישראלי רשמי – הן בממשלה והן באופוזיציה", נשמט מהמהדורה המודפסת של "ישראל היום", אולי מפאת מחסור במקום ואולי מפני שהוא שגוי.

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, 23.5.2017 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, 23.5.2017 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

בכל העיתונים מתוארת ההחלטה של נתניהו כהיענות לדרישת נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ, שצייץ אתמול את עמדתו בבוטות אופיינית וטען כי הכנסת השתיים לישראל תהווה סימן לחולשה. ברוב העיתונים מוצגת דווקא ההיענות לדרישת טראמפ כחולשה של נתניהו.

"הארץ" מפנה משערו למאמר של חמי שלו, בעבר הרחוק יותר משנה לעורך "ישראל היום" ובשנים האחרונות אחד העיתונאים העקביים ביותר בהתנגדות לטראמפ ונתניהו. "אויבי ישראל בוודאי מתמוגגים מנחת על ביצועי ממשלתה", מעריך שלו, ומוסיף: "הפגיעה במעמדה של ישראל בדעת הקהל הליברלית באמריקה תהיה מיידית, אך עוצמתה תתברר רק בעתיד, הקרוב והרחוק גם יחד".

לפי שלו, לו היתה מסכימה ישראל לכניסת שתי חברות הקונגרס, היא "עלולה היתה לשבש את מסע ההסתה המתוכנן והמתוזמר של טראמפ נגד מיעוטים בכלל, וכהי עור כמו טאליב ועומאר בפרט, שנועד לסלול את דרכו חזרה לבית הלבן בנובמבר 2020", ועל כן חשוב היה כל-כך לטראמפ למנוע את כניסתן. "מעתה תצטייר ישראל כמי שמוכנה אפילו לפגוע בעצמה ובאינטרסים שלה כדי לשרת את האגו של הנשיא וכדי לקדם את קמפיין הבחירות המאוס שלו", כותב פרשן "הארץ".

ב"ידיעות אחרונות" מבליטים בשער מאמר מאת נחום ברנע, שטוען כי נתניהו גרם לנזק של ממש בטווח הקצר, ובטווח הארוך מקרב את ישראל לקטסטרופה. "נתניהו נכנע, וחתם סופית על הדימוי שלו כעבד נרצע של ממשל טראמפ", כותב ברנע בכפולה הפותחת של העיתון. באותו העמוד מוסיפה שמרית מאיר: "אחרי אינספור זגזוגים, בבחירה בין מה שנכון לישראל לבין מה שנכון לטראמפ, נתניהו בחר בטראמפ". בן-דרור ימיני מחרה מחזיק אחריה: "בין האינטרס של ישראל לאינטרס של טראמפ, החליט נתניהו לבחור בידיו הנשיא".

בשער "מעריב" טוען בן כספית כי החלטת נתניהו "שוברת שיאים קודמים של קוצר ראות ועליבות". במאמר המלא שבפנים העיתון מתאר כספית כיצד שגריר ישראל בארצות-הברית, רון דרמר, הודיע לפני שבועות אחדים שישראל תאשר לחברות הקונגרס להיכנס לתחומה – "אלא שאז הגיע הנשיא טראמפ".

אפילו ה"ג'רוזלם פוסט" השמרני מעדיף לשמור על קשר טוב עם יהדות ארצות-הברית הליברלית, ולא רק עם לשכת ראש הממשלה, ומפרסם שני טורי פרשנות: האחד נגד ההחלטה ("מדוע ישראל שוגה בחסימת חברות הקונגרס") והשני ניטרלי ("טליב ועומאר מערימות על ישראל").

יעקב אחימאיר, 5.5.2015 (צילום: הדס פרוש)

יעקב אחימאיר, מאי 2015 (צילום: הדס פרוש)

אבל לא ב"ישראל היום". העיתון שפועל כבר למעלה מעשור בשירותו של נתניהו, משרת גם היום את החלטת הראש. זהו העיתון היחיד שבשערו מתפרסמת הפניה למאמר התומך לחלוטין בהחלטת נתניהו. בשער "ישראל היום", מייסודם ומימונם של שלדון וד"ר מרים אדלסון, מופיעה תמצית מאמר מאת חתן פרס ישראל לתקשורת ופובליציסט העיתון יעקב אחימאיר. "החלטה דרמטית, היסטורית – ומתבקשת", מתומצת המאמר.

לפי אחימאיר, "יחסיו האישיים של נתניהו עם נשיא ארה"ב טראמפ הם אולי הנכס המדיני, הפוליטי, החשוב ביותר שבידי נתניהו למען ישראל. טראמפ, כידוע, הרעיף על ישראל מתנות בלתי צפויות: העברת השגרירות האמריקנית לירושלים והכרת ארה"ב בריבונות ישראל על רמת הגולן. המסקנה: נתניהו לא היה רשאי לנהוג אחרת, ואם היה נוהג אחרת, היה גורם לזעזוע קשה ביחסים עם ארה"ב ונשיאה".

כן, כותב אחימאיר, ייגרם נזק ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית, אך שיחות שקיים עם מנהיגי הסיעות בבית הנבחרים האמריקאי הובילו אותו למסקנה כי "השניים, בראש סיעותיהם, מאוחדים בתמיכה בישראל" (בהמשך הוא מתגולל על התקשורת שלא סיקרה כראוי את ביקוריהם של חברי קונגרס פרו-ישראליים).

אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום" ומי שמסקר דרך קבע את המאבק ב-BDS, הוא לכאורה סמכות עיתונאית מובהקת יותר לסיכום פרשני של החלטת נתניהו. אמנם גם הוא מפרסם מאמר שתמציתו מופיעה בשער העיתון, אך מקריאת התמצית קשה להבין מה דעתו של כהנא. אף שהוא מונה סיבה אחת להימנע מלהכניס את חברות הקונגרס ושתיים לאפשר זאת, בשורה התחתונה שלו שתיים אינן דווקא גדולות מאחד.

כהנא אינו נוקט עמדה חד-משמעית לגבי החלטת נתניהו, ומסכם את המאמר בטענה כי "בחיים יש דילמות שקשה לצאת מהן טוב". משפט זה נקרא כאילו הוא מתאר לא רק את הדילמה של נתניהו אל מול דרישת טראמפ, אלא גם את הדילמה של כהנא עצמו אל מול הדרישה (מפורשת או לא) לתמוך בהחלטה של נתניהו כשהוא מיישר קו עם טראמפ, שני הפוליטיקאים האהודים ביותר על העיתון שבו הוא עובד.

פספוס מוחלט

עורכת "כלכליסט" גלית חמי מקדישה כמה מלים במדור הפותח את המוסף השבועי של העיתון לתוכנית הכלכלית-חברתית שהציגה השבועה רשימת העבודה-גשר. "מקור המימון העיקרי [של התוכנית] הוא מה שבמפלגה קראו 'מס עושר'", כותבת חמי, ומדגישה כי "השם מטעה".

לפי חמי, "הם מדברים על העלאת המס השולי לבעלי הכנסה של 44 אלף שקל בחודש ויותר. זה לא מס עושר. מס עושר אמור למסות עושר, והעושר לא נמצא אצל השכירים. הוא נמצא בהון – בירושות שמנות, בנכסים מניבים, בחשבונות בחו"ל. לשם צריך לכוון. אבל שוב ושוב הפוליטיקאים לא עושים את זה. הם מעדיפים לירות במטרה קלה, השכירים, במקום לחפש איפה מסתתר הכסף הגדול, זה שבכל תוכנית כלכלית חומק מתחת לרדאר, בחסות לוביסטים ויועצים עם קשרים. הון-שלטון זה לא רק שחיתות, הון-שלטון זה גם 'מס עושר' שלא נוגע לעשירים".

ההון הגדול כמובן נמצא במקומות שחמי מכוונת אליהם, אולם הטענה כאילו בעלי הכנסה של מעל 44 אלף שקל בחודש אינם עשירים מוזרה. איך אפשר להגדיר אחרת את מי ששכרו פי שישה מהשכר החציוני בישראל? נכון, עשיר פחות מהעשירים מדי, ובכל זאת – עשיר. הכפילו את שכרכם פי שישה ושאלו את עצמכם האם מי שזו הכנסתו הוא עשיר. כך נראה עבור מחצית הישראלים מי שהכנסתו מעל 44 אלף שקל.

כדי לחשוב שמי שמרוויח מעל 44 אלף שקל בחודש אינו עשיר – ועוד יותר מכך, כדי לכתוב זאת במפורש בעיתון בעל תפוצה ארצית – צריך מידה גדולה של ניתוק מכמחצית הקוראים הפוטנציאליים שלך.

עמיר פרץ משיק את המצע הכלכלי של העבודה-גשר, 12.8.2019 (צילום: פלאש 90)

עמיר פרץ משיק את המצע הכלכלי של העבודה-גשר, השבוע (צילום: פלאש 90)

אגב, התוכנית הכלכלית של עמיר פרץ ואורלי לוי זוכה לביקורת שליליות גם בשאר כלי התקשורת הכלכליים. בפתח "דה-מרקר" כותב סמי פרץ: "הוגי התוכנית רואים בה סוג של מודל סקנדינבי. אלא שהיא מביאה לכאן רק חלק ממודל מדינת הרווחה. את החלק החשוב לא פחות – שוק עבודה משוכלל, גמיש ותחרותי – פרץ ויועציו לא מביאים לכאן. הם לא רוצים להסתבך עם ועדי עובדים, ההסתדרות והמגזר הציבורי, ולהכניס בו יעילות ותחרותיות. זה כמו להביא לכאן מדנמרק רק את הבלונד ואת הסיומת סון ולהגיד שאנחנו מאמצים את השיטה הדנית".

בכפולה הפותחת של מוסף "ממון" כותב רועי ברגמן כי "צריך להחמיא" למפלגת העבודה-גשר על עצם חשיפת מצע כלכלי, "רק חבל שהמפלגה בחרה להציג מצע שנראה מנותק מהמציאות". ברגמן כותב כי "בתקופה שבה הגירעון חורג מהמסגרת, יקשה על כל ממשלה להוציא אל הפועל תוכניות, על אחת כמה וכמה כאלה גרנדיוזיות וקיצוניות כפי שהציעה העבודה-גשר".

ב"מעריב" כותב יהודה שרוני כי המצע הכלכלי של העבודה-גשר "מתאים לבית היוצר של מרצ במקרה הטוב או של הרשימה-המשותפת במקרה הגרוע. מדובר במצע סוציאליסטי למהדרין, הכולל הכבדת מסים על עשירים ונטל המס על הבורסה, העלאת שכר המינימום והוצאה תקציבית נוספת של 30 מיליארד שקל".

ב"גלובס" מתייחסת לתוכנית העבודה-גשר סטלה קורין-ליבר (שהשבוע נודע על פרישתה): "ראשי העבודה-גשר, עמיר ואורלי, הציגו השבוע תוכנית כלכלית-חברתית נעימה ומתחשבת. לפי הערכתם, עלותה 30 מיליארד שקל. בפועל, כנראה תעלה 300 מיליארד, בשנה. מאיפה הכסף? מהטלת 'מס עושר' ועוד כמה זנבות מיסוי. הבעיה היא שלכל מי שצבר הכנסות ונכסים המצדיקים גביית 'מס עושר' יהיה כדאי לרוץ אל הררי עורכי-הדין ורואי-החשבון המדופלמים שיסדרו לו 'תכנון מס' ראוי ואף חוקי, והלכה התוכנית".

כך בעיתונות הקפיטליסטית על גווניה. כיצד קיבלו את המצע הכלכלי של פרץ-לוי בעיתונות הסוציאליסטית בישראל? ובכן, זו אינה קיימת. כלי התקשורת הלא-מסחרי המרכזי היחיד במדינה הוא תאגיד השידור הישראלי. ביום שני השבוע, היום שבו השיקו פרץ ולוי את המצע הכלכלי שלהם, תוכנית הרדיו הכלכלית "צבע הכסף", בהגשת יאיר ויינרב, נפתחה בדיווחים על עימותי סמוטריץ'-נתניהו, השביתה בנתב"ג ונושאים אחרים. רק אחרי כ-37 דקות הגיע תורו של עמיר פרץ, שעלה לראיון לא מחניף במיוחד על התוכנית הכלכלית.

מהדורות "חדשות הערב" של התאגיד באותו הערב (עורך: עילי לוין) נפתחה בלי כותרת אחת על ההצעה הסוציאליסטית למהדרין, כנוסח שרוני. הדיווח הפוליטי במהדורה עסק קודם כל בעדכונים על התככים האישיים האחרונים בגוש הימין, כמו מרבית הסיקור הפוליטי בישראל, ורק בהמשך הובאה התייחסות קצרה לתוכנית של פרץ ולוי, אף כי גם היא מוסגרה כעניין פוליטי-תככני ולא כלכלי, וכללה בסך הכל שני משפטים שאמר פרץ במסיבת העיתונאים שבה השיק את התוכנית, אחד מהם ביקורת ישירה על רשימת כחול-לבן.

הכותרות הראשיות (וכיצד לדאוג לטוהר הבחירות)

ההחלטה למנוע את כניסת שתי חברות הקונגרס האמריקאיות תופסת את הכותרת הראשית של "ישראל היום" ו"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים הבוקר שער מרובה הפניות, שבאוזן חמש מהן נכתב "בלעדי", מופע צבעוני שמזכיר את השערים הראשונים של "ישראל היום" אחרי כניסתו של בועז ביסמוט לתפקיד העורך הראשי. הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", מאת יוסי יהושוע, היא אחת הידיעות הבלעדיות: "קצין בכיר חדר במנהרה ללבנון על דעת עצמו".

ב"הארץ" הכותרת הראשית מתמצתת ממצאי תחקיר רחב היקף שערכו כתבי העיתון על הבחירות האחרונות לכנסת: "בלי פיקוח, עם טעויות של אלפי קולות וחשד לזיופים: כך נראה הליך הבחירות בישראל". כבר אתמול התפרסמו חלק מממצאי התחקיר, כיצד יהדות-התורה, רע"מ-בל"ד וחד"ש-תעל החליפו נציגים המפקחים על הקלפיות בניגוד לחוק.

הבוקר מתפרסמים כל יתר הממצאים, שנאספו על-ידי סיון קלינגבייל, חיים לוינסון, יותם ברגר, ניצן ליבנה, יהונתן ליס, מיכל אהרון והגר שיזף: "הפיקוח על הקלפיות רופף, ובעשרות קלפיות אותרו אי-סדרים וחריגות שאיש לא בודק; ועדת הבחירות המרכזית לא הצליחה לעמוד בתקנות שלה עצמה, והתקשתה להתייחס לאירועים חריגים בזמן אמת; נציגי הקלפי מילאו מאות רבות של טפסים בניגוד להוראות, מה שעשוי להסתיר זיופים; בשל העומס, שופטים חתמו על פרוטוקולים כמו סרט נע; הקלדנים של התוצאות החסירו או הוסיפו אלפי קולות, והנטל לזיהוי הטעויות הונח לפתחן של המפלגות. ובנוסף לכל אלה, בוועדת הבחירות המרכזית מודים שהשיטות שלהם למציאת זיופים אינן טובות מספיק".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה מצביעים לכנסת, 9.4.2019 (צילום: חיים צח, לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה מצביעים לכנסת, 9.4.2019 (צילום: חיים צח, לע"מ)

פרסומים קודמים על זיופים ואי-סדרים בבחירות האחרונות, בעיקר מאת קלמן ליבסקינד ב"מעריב", הסתמכו על דו"ח שהכין הליכוד על בסיס דיווחי משקיפים מצוידים במצלמות שנכחו בזמן אמת בקלפיות ביישובים ערבים. בעקבות מבצע הליכוד לתיעוד הקלפיות, שמפיקיו התגאו בכך ש"בזכות זה שהוצבו משקיפים מטעמנו בכל קלפי, אחוז ההצבעה ירד מ-50%, הנמוך ביותר שנראה בשנים האחרונות!", החל דיון על האפשרות להציב גם הפעם מצלמות מטעם הליכוד בקלפיות שונות.

הבוקר, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מביע הפרשן הפוליטי של חדשות 12 עמית סגל תמיהה על עצם ההתנגדות למהלך. "בבחירות הקודמות תיעדו אנשי המפלגה חשדות לעיוות התוצאות ב-407 אתרי הצבעה. בתגובה לתמונה הלא מחמיאה, ועדת הבחירות והיועץ המשפטי לממשלה שוקלים לשבור את המראה", כותב סגל. "היועץ שחילץ מאישומים פליליים חמורים שלושה עדי מדינה בזכות עדות נגד פוליטיקאי בכיר שוקל עכשיו ברצינות לחקור באזהרה מי שהביא לו עדויות ממוסמכות על 407 חשדות לזיופים".

בהמשך מבקר סגל את המתנגדים להצבת המצלמות, ובהם "שני גופים פוליטיים במסווה אובייקטיבי: התנועה לאיכות השלטון והמכון הישראלי לדמוקרטיה" (גילוי נאות: מייסד "העין השביעית" והמו"ל עד שנת 2015). לפי סגל, ראש "האגף לגלגול עיניים במכון, תהילה שוורץ-אלטשולר, תהתה 'ממתי מפלגה פוליטית יוצרת צבא אכיפה פרטי של לוחמי שחיתות? מדוע לא יצרו במקום זאת לחץ ציבורי על המשטרה או רשויות אכיפת החוק כדי שיטפלו בתופעה?'. השאלה החשובה יותר היא: סליחה, מדוע גבירתי והמכון שלה לא לחצו על הרשויות לטפל בכך? אתם כבר יודעים למה". סגל לא מסגיר את הסיבה.

גם תחקיר "הארץ", שנפרש הבוקר מהכותרת הראשית ועד עמוד 6, החל בדו"ח. אך לא בזה של הליכוד, אלא בדו"ח של "משמר הבחירות האזרחי", שחיפש אי-סדרים בתוצאות הקלפיות. לפי "הארץ", ב"משמר הבחירות האזרחי" נעזרו בשירותיהם של שלל ארגונים חברתיים כדי לאסוף ולנתח את כל הנתונים, ובהם גם התנועה לאיכות השלטון והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שסגל מזכיר בטורו, לצד אנו – עושים שינוי, הברית הישראלית, הסדנה לידע ציבורי והתנועה לטוהר המידות.

בשונה מבדיקת הליכוד, שהתמקדה בנעשה בקלפיות ביישובים הערבים בלבד ("אתם כבר יודעים למה", אם לצטט את סגל), בבדיקה של "משמר הבחירות האזרחי" חיפשו אי-סדרים בתוצאות כלל הקלפיות, בלי קשר לזהות המצביעים ומקום מושבם. ב"הארץ" מתייחסים לפער זה.

"עיסוק בטוהר הבחירות הוא גם מלכודת סטריאוטיפית", נכתב לקראת סיום התחקיר. "הליכוד והימין מאשימים תדיר את החברה הערבית בזיופים. עם זאת, ההצבעות ביישובים הערביים אינן תמיד לטובת מפלגות ערביות או מגוש השמאל. החריגות הסטטיסטיות בולטות במגזר הערבי מאחר שקל למצוא אחוז הצבעה גבוה בחברה שבה אחוז ההצבעה עומד על פחות מ-50%.

"מצד שני, איש אינו מתייחס לאחוזי הצבעה גבוהים מ-90% בקלפיות בחברה החרדית כתופעה חריגה. זאת, אף שאחוז ההצבעה הממוצע בקרב חרדים עומד על 73.8% (לעומת 68.5% של כלל האוכלוסייה). הסיבה לכך היא שישנה תמימות דעים כי החרדים יוצאים להצביע בהמוניהם – אך ייתכן שהאחוזים הגבוהים עשויים להחביא זיופים.

"לנוכח החשד לזיופים בקלפיות הערביות, בבחירות האחרונות שלח הליכוד כ-1,200 מנציגיו לצלם בקלפיות ביישובים ערביים. לרוב המוחלט של הקלפיות בחברה הדרוזית הליכוד לא שלח בכוונה נציגים עם מצלמות – וכך למשל לא תועדו הזיופים לכאורה בכסרא-סמיע או אחוזי ההצבעה החריגים בירכא.

"לידי 'הארץ' הגיע קובץ הדיווח שהעביר הליכוד למשטרה. למרות טענות המפלגה על 'מאות זיופים ואי-סדרים', ברוב הקלפיות לא נמצאו זיופים. בחלקן היו נסיונות שסוכלו להצביע עם תעודות זהות של אחרים, ובחלקן היו הצעות לזיוף שנדחו. זיופים של ממש דווחו בעשרות בודדות של קלפיות, ובחלקן מדובר בזיופים של קולות ספורים".

הבוקר, בעקבות פרסום טורו של סגל, צייצה כתבת "הארץ" סיון קלינגבייל, ששמה מתנוסס ראשון על תחקיר העיתון, את הציוץ הבא: "מחכה בסבלנות לרגע בו [עמית סגל] יבקש להציב מצלמות בכל הקלפיות ולא רק במגזר הערבי. התחקיר שלנו חושף כי סימני שאלה גדולים מרחפים מעל טוהר הבחירות והחגיגה הזאת היא ממש לא רק החגיגה של המגזר הערבי. וכל זה מבלי להתייחס להפצת הפייק ניוז לגבי 407 התלונות של הליכוד. יש הרבה בעיות, אבל המספר נמוך בהרבה. באקסל שהעביר הליכוד גם שורות רבות של דיווחים כי הכל תקין".

"ישראל היום", כי "שופר תעמולה בשירות בנימין נתניהו" היה ארוך מדי

"מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעורר השראה?", נשאלת טל גלבוע במוסף "שישיבת" של "ישראל היום". "כשפגשתי לראשונה את ראש הממשלה, ביבי נתניהו. נפגשנו כדי לדבר על המינוי שלי כיועצת ראש הממשלה לענייני בעלי חיים, שהוא תפקיד היסטורי וייחודי שלא היה כמוהו בארץ ולא בעולם", היא משיבה.

"כשנתניהו מדבר ושומעים אותו אחד על אחד, בלי מצלמות, בלי יח"צ, את קולטת שהבנאדם מבריק, חד ומפוקס. לא צריך להרבות במלים. הוא קולט בשניות והוא כריזמטי בטירוף. הוא מעורר השראה בשל היכולת שלו לעמוד איתן ולפעול מתוך שליחות אמיתית. אנשים שאלו 'איך את עושה את זה?'. זו שאלה דבילית. רק מי שלא נאמן לבעלי חיים היה מהסס. ראש הממשלה קורא לי, וזה יותר חשוב מהכל.

"ברמת הביקורת שיש נגדו אני מרגישה שהוא מקביל אלי, אבל אני בווליום נמוך מאוד לעומתו. אני מרגישה שיש רדיפה בלתי פוסקת נגדו, שלא משנה מה הוא יעשה, הוא לא יקבל קרדיט על הדברים הטובים, ואם כן – זה תמיד יבוא עם ביקורת, ואני מזדהה איתו".

"מה נתניהו עשה נכון?", נכתב בכותרת טור אישי מאת מוריה קור שמתפרסם במוסף "ישראל השבוע". התשובה: חינוך ילדיו יאיר ואבנר. "הבנים של נתניהו עושים את הבלתי צפוי", כותרת קור, "במקום לבעוט בהורים שלהם כי דפקו להם את הילדות, גזלו מהם את הפרטיות וחשפו אותם לתקשורת ולפוליטיקה, הם מוקירים את הדרך הייחודית שבה גדלו, משתמשים בחלון הראווה לטובתם במקום רק להיפגע ממנו, ומחזירים מלחמה במגרשים שבהם הובסו בעבר. קל יותר לצקצק על בחור שגר עם ההורים והולך נגד הזרם מאשר לומר: וואללה, הזוג שנוא-התקשורת שיחק אותה במגרש הקשה ביותר".

ובטור הפוליטי המוביל במוסף השבועי מזהיר הפרשן הבכיר אמנון לורד כי "משבר ירושה שבו עולה ראש ממשלה חדש במקום נתניהו יגרום לקריסה מהירה יותר של המערכת המדינית ומעבר לפעולות צבאיות".

אלימות בחברה הערבית

"צעיר נורה למוות ברמלה במסע הלוויה של צעיר שנורה למוות ברמלה", קראה הכותרת האפקטיבית שניתנה אתמול באתר "הארץ" לידיעה מאת יהושוע (ג'וש) בריינר. הבוקר אין בעמודי החדשות של "הארץ" ידיעה על האירוע הפלילי. גם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" לא מדווח עליו. ב"ישראל היום" ו"מעריב", לעומת זאת, נמצא מקום לדיווח על האירוע.

סימנייה

במוסף "G" של "גלובס" מנסות הדס מגן וחן שליטא לפענח מיהם "הליברמנים החדשים".

טיפ מאדורנו

תיאודור אדורנו, 1964 (צילום: Jeremy J. Shapiro, רישיון CC BY-SA 3.0)

תיאודור אדורנו, 1964 (צילום: Jeremy J. Shapiro, רישיון CC BY-SA 3.0)

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמים קטעים מתוך הראיון האחרון שהעניק הפילוסוף הגרמני היהודי תיאודור אדורנו לפני מותו ב-1969 לעורכי השבועון "דר שפיגל" (בתרגום נווה פרומר). חלק נכבד מהנוסח הערוך שמתפרסם ב"הארץ" עוסק בהתעקשות של אדורנו להתמקד בביקורת, ולא להציע דרך פעולה חלופית לשינוי המציאות אותה הוא מבקר.

"על השאלה 'מה צריך אדם לעשות' אני יכול בעצם לענות כמעט אך ורק 'איני יודע'", הוא אומר למראייניו. "אני יכול רק לנסות ולנתח בלי רחם את מה שישנו. ועל זה מטיחים בי: אם אתה כבר עוסק בביקורת חובה עליך לומר איך אנחנו יכולים לשנות דברים לטובה. וזאת מבחינתי בפירוש דעה קדומה בורגנית. פעמים רבות לאורך ההיסטוריה קרה שבדיוק אותם מחקרים שהלכו בעקבות כוונות תיאורטיות לחלוטין שינו את התודעה, ואיתה גם את המציאות החברתית...".

בשולי החדשות

דודו והאקסטות. כתבתה של תחיה ברק ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על חייו של דודו טופז, במלאות עשור למותו, כוללת הרבה מאוד פרטים, בעיקר מפי גורמים שהעדיפו להישאר בעילום שם. אפשר היה לערוך אותה טוב יותר, ובכל זאת, היא ראויה לקריאה.

הנה, למשל, אחת העדויות: "דודו היה עולה לתוכנית דלוק על אקסטזי. הייתי איתו פעם לפני התוכנית. בחדר שלו, מתחת לראי, על השולחן או המדף, איך שתקראי לזה, היו מונחים מגבת, מסרק ודאודורנט. הוא פותח את המגבת ויש שם שני כדורי אקסטזי. אני שואל אותו, 'זה לאחרי התוכנית?'. הוא אומר לי שהוא עולה עם הכדור, ושהשני מחכה לו לאחרי התוכנית. הוא אומר לי, 'תישאר לראות את התוכנית של החיים שלך'.

"מתחילה התוכנית. יוצאים להפסקת פרסומות, אני קולט שהוא דלוק. הוא צועק למישהי מהצוות, 'איך את נראית היום!'. חוזרים מהפרסומות, ודודו סוטה מהליין-אפ ואומר, 'בואו נדבר על אהבה'. חיה (גרנובסקי, מצוות ההפקה; ת"ב) עומדת עם הבריסטול שעליו כתוב מה יש באייטם הבא ולא מבינה לאן זה הולך. באותה תוכנית הוא שכח להעלות את שלומי שבת. שלומי היה בפרומואים אך לא השתתף בתוכנית".

לבני מוריס יש רעיון. במדור הדעות של "הארץ" מציע ההיסטוריון בני מוריס למדינת ישראל "להכריז מחר, מיד, בפומבי, בצורה חדה ובלתי משתמעת לשתי פנים: אם השליחים של טהראן (חיזבאללה, חמאס וכוחות איראניים בסוריה; א"פ) יאסרו מלחמה רבתי על ישראל, מכל סיבה שהיא, דרך שילוח מסיבי של טילים, ישראל תגיב מיד ובחוזקה נגד טהראן, איספהאן, שיראז, בושהר, נתנז, קום ושאר מרכזי אוכלוסייה ומטרות אסטרטגיות של איראן".

האב, הבן וניר חפץ

בן כספית מקדיש את פתח טורו השבועי ב"מעריב" ליאיר נתניהו ופעילותו הענפה ברשתות החברתיות. כאן באתר "העין השביעית" עוקב מקרוב איתמר ב"ז אחר נתניהו הבן והאופן שבו פרסומיו בטוויטר ופייסבוק מתואמים עם אביו ומשרתים היטב את מטרותיו הפוליטיות.

כספית מסכם אירוע טוויטר מהשבוע האחרון בכיכובו של יאיר נתניהו, ובהמשך מסביר כי בניגוד למי שחושב אחרת – יש גם יש טעם להיטפל לציוצים של הבן. "אין לנו הפריבילגיה לא להתייחס ליאיר נתניהו, האיש והתופעה", כותב כספית. "מדובר באדם המשפיע ביותר על ראש ממשלת ישראל. [...] מדובר במי שבוחש בכל עניין הניתן לבחישה, מכתיב את הקצב, מעלה את הרף, משפיע על קבלת ההחלטות במדינה בדרך שבה אף אחד שאינו ראש הממשלה בפועל לא השפיע לפניו. כל מי שלא מאמין, שימתין לעדויות המפורטות של ניר חפץ, שהיה בתוך החדר, או שסתם יעקוב אחר מהלך העניינים".

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" משיקים הבוקר מיזם פרסומי חדש הנחזה לתוכן מערכתי, הפעם במימון התאחדות התעשיינים בישראל, שגם רוכשת שלושה עמודי פרסום גדולים ("סדינים") בקונטרס החדשות. המיזם הפרסומי, "מייצרים עתיד לישראל" שמו, יציג בפני הקוראים "שורה של מפעלים מקומיים שמצליחים מאוד בעולם, מספקים תעסוקה ומסבים הרבה גאווה", מבטיח יובל גמליאל, שחתום על הידיעה.

השקת מיזם פרסומי של התאחדות התעשיינים, "ידיעות אחרונות", 16.8.2019

השקת מיזם פרסומי של התאחדות התעשיינים, "ידיעות אחרונות", 16.8.2019

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש עמוד שלם למיזם פרסומי אחר הנחזה לתוכן מערכתי, הפעם במימון בנק הפועלים, שגם מחזיק בכשליש ממניות העיתון.

מדור במימון בנק הפועלים, "ידיעות אחרונות", 16.8.2019

מדור במימון בנק הפועלים, "ידיעות אחרונות", 16.8.2019

בכפולה השנייה של "הארץ" מסבירים איתי שטרן ונתי טוקר מדוע יש פגם בכך שסרטונים של חברי כחול-לבן הופיעו במדור הדעות של mako (אצלנו דיווח על כך איתמר ב"ז), אך במוסף "דה-מרקר" שוב מופיעה כפולת עמודים הנחזית לחלק ממדור הנדל"ן של העיתון, עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

מדור "תוכן שיווקי" ב"דה-מרקר", 16.8.2019

מדור "תוכן שיווקי" ב"דה-מרקר", 16.8.2019

וב"גלריה" שוב מכרו את השער.

שער "גלריה", 16.8.2019

שער "גלריה", 16.8.2019

ענייני תקשורת

דה-לגיטימציה. יוסי ורטר מדווח ב"הארץ" כי בנימין נתניהו ביקש מנציגי הליכוד לא להשתתף בוועידה מסחרית גדולה שעורכת חברת חדשות 12, וזאת "כדי לא לתת להם לגיטימציה".

מפוקסלים. טל לב-רם מדווח ב"מעריב" כי צה"ל החליט להחמיר את נהלי החשיפה של חיילים עד דרגת סגן-אלוף שהשתתפו באירועים מבצעיים, וזאת במטרה להגן עליהם מפני התנכלות של פעילים אנטי-ישראליים.

שוב נתניהו מקליט. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מגיעה סימה קדמון למסקנה כי מי שהדליף לחדשות 12 את ההקלטה שבה נשמע גדעון סער מייעץ איך להתמודד עם מפלגת ימינה היה נתניהו עצמו, או אחד ממקורביו. "כל המשתתפים בדיון נדרשו להפקיד את הפלאפונים בחוץ", כותבת קדמון, "רק אנשי הצוות של נתניהו היו עם טלפונים, כך שמי הדליף את דבריו של סער היו אנשי נתניהו".

מה עם דוגמה אישית? יובל קרני מדווח ב"ידיעות אחרונות" על תוכן מכתב ההתפטרות שצפוי להגיש השר חיים כץ, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין. הידיעה מתפרסמת בעיתון שנגד המו"ל שלו הוגש כתב אישום (בכפוף לשימוע) בגין מתן שוחד.

הומור. במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מראיינת רבקי גולדפינגר את העיתונאית יפעת ארליך. על "ידיעות אחרונות" היא אומרת: "חמש שנים אני שם. יש לי ב'ידיעות' חופש מוחלט ואמון מלא. הרבה פעמים אני אומרת שאני כתבת לענייני מתנחלים מתים – זה כמובן בהומור. אני עושה שם המון דברים משמעותיים".