איש השעה

"זה גבר אמיתי", אומר מאבטח מאשקלון לכתב "הארץ" יהושע בריינר. "אני לא יודע מה הסיבה האמיתית שבגללה הוא פירק את הכנסת, אבל בטוח שיש לו סיבות משלו". המרואיין של בריינר, עולה מרוסיה בן 70 שמזהה את עצמו כתומך של ליברמן, מפגין שכל ישר יותר מרוב הפרשנים – שכל אחד מהם מוצא סיבות אחרות למהלך הבלתי צפוי של הפוליטיקאי האניגמטי. לפרשנים אולי יש תיאוריות, אבל כל אחד מהם סותר את רעהו, והמסקנה המתבקשת היא שרובם טועים, ולא מן הנמנע שכולם. במצב כזה, הודאה באי-ידיעה היא המהלך הנבון.

הפרשנים יודעים כמובן להגיד ש"כל הסימנים" הצביעו על כך שליברמן ונתניהו מתקדמים אל עבר פיצוץ. חלקם מקבלים את הגרסה של ליברמן עצמו, שלפיה לא היה מוכן להתפשר בסוגיית גיוס החרדים. אחרים טוענים שרצה לנקום בנתניהו על ההשפלה שכביכול ספג בעת כהונתו כשר ביטחון. אחדים טוענים שמדובר בזיהוי גאוני של מאוויי המצביעים – שעומדים לתגמל אותו בקלפי בבחירות הקרובות. אבל הפרשנות המשכנעת ביותר מתפרסמת היום דווקא במדור סאטירי: "ככל הנראה מדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים", מסכמים מחברי "ועדת המדרוג" ב"מוסף הארץ".

במונחים של עולם הפלילים, נפילת הממשלה שעוד לא קמה היא תקרית יוצאת דופן: כשעבריינים בכירים נלחמים זה בזה, הם לא נוטים לעמוד אחד מול השני ברחוב הראשי, לחגור את האקדחים ולהכריז על דו-קרב. זה מסוכן מדי. בדרך כלל, הם יעדיפו להלום זה בזה באמצעים עקיפים.

במקרה של ליברמן ונתניהו, לשניהם יש אמצעים כאלה: רשת של עורכים ועיתונאים נאמנים שמוברגים לאורכה ולרוחבה של התקשורת. לליברמן יש כמה נכסים אסטרטגיים, אבל הרשת של נתניהו רחבה ועמוקה הרבה יותר – וכוללת עיתון שלם שנוסד כדי לשרת אותו.

בהתאם לקמפיין הנוכחי של נתניהו, מערכת "ישראל היום" מגייסת את כל משאביה כדי להלום במי שהוכרז כבוגד שמאלני. בשבוע רגיל החינמון מוציא שישה גליונות. השבוע, ארבעה מהם טיווחו את ליברמן בכותרת הראשית. אחרי "ליברמן מנסה להפיל בכוח ממשלת ימין" (מתריעים גורמים ביהדות-התורה), "הונאה ושמה ליברמן" (מאבחן הפרשן מתי טוכפלד), ו"ליברמן מפיל ממשלת ימין" (קביעה עובדתית), הבוקר מגיע – חכו לזה – "ליברמן תיכנן מראש הפלת ממשלת ימין" ו"המפיל הלאומי של ממשלות ימין". הפעם הציטוט נלקח מנתניהו עצמו, ללא מתווכים.

"ישראל היום", כותרת ראשית, 27.5.2019

המסר, כפי שניתן לראות, חוזר על עצמו: ניסיון לתאר את ליברמן כמי שבגד בימין, מהלך שב"ישראל היום" ובלשכת ראש הממשלה מקווים שיזיק לו בקרב קהל מצביעיו. נתניהו, כפוליטיקאי, רוצה את הקהל הזה לעצמו, ו"ישראל היום", כפי שניתן לצפות מביטאון תעמולה, חותר אל היעד בהתלהבות יתרה. ככה זה בתקופת בחירות. אם בימים רגילים המערכת עוד איכשהו מנסה להעמיד פנים שמדובר בעיתון ככל העיתונים – עם בוא הבחירות נושרות העכבות, ומכשיר התעמולה מבעיר את המנועים. אם לא יספק את הסחורה עכשיו, ממילא אין בו צורך.

ליברמן (או יועץ התקשורת שלו) התכונן לקמפיין הזה מראש. כל העיתונים מצטטים את החידוד שהשמיע אתמול על עצמו ועל נתניהו: "איש מקיסריה מאשים איש מנוקדים שהוא שמאלני". אפילו "ישראל היום" מדביק אותו בשער, אם כי דואג לרכך את הרושם באמצעות הפניות כמו "ליברמן צועד במסלול ציפי לבני" ו"מי שגרם לתסבוכת ישלם בקלפי".

"מעריב", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

מי שיקרא היום "מעריב" יקבל את הרושם שהסיבה לתסבוכת היא דווקא מפלגת העבודה. העיתון של אלי עזור הוא הבוקר זה שמעניק לליברמן את הרוח הגבית החזקה ביותר. תוצאות של סקר דעת קהל שנדפסות בשער גורסות שאם הבחירות היו נערכות היום, מפלגתו של ליברמן היתה כמעט מכפילה את כוחה (ואילו מפלגת העבודה לא היתה עוברת את אחוז החסימה). "48% – לא רוצים את נתניהו כראש הממשלה", מודיעה אחת ההפניות. 40% דווקא כן רוצים, אבל בשביל לדעת את זה צריך לדפדף לעמוד 4.

עורכי עמוד השער עשו חסד עם ליברמן. הכותרת הראשית, "מלחמת נתניהו-ליברמן", מציגה אותו ואת נתניהו כיריבים שווי כוח. תמונתו נדפסת בגדול מול תמונה של ראש הממשלה בגודל זהה. ליברמן מוצג בפנים חתומות. הוא לא מתרגש. נתניהו מוצג בפה פעור, מצחו מקומט, עיניו מנצנצות וחדי העין גם יזהו כמה קשקשים – או שמא מדובר באבק? – על דש החליפה. כך או כך, כך לא נראה פוליטיקאי חזק שעתידו לפניו. כך נראה אדם במצוקה.

כנגד ההאשמות של נתניהו ו"ישראל היום", ליברמן שולף את בן כספית: אני שמאלני? אני אראה לכם מי שמאלני. "כשנתניהו הלך לוואי-פלנטיישן, חתם על העברת 13% מיו"ש לפלסטינים, התחבק עם ערפאת והחזיר את חברון, ליברמן היה נגד", כותב כספית. "כשנתניהו התנצל בפני הטורקים ושילם להם פיצויים, ליברמן היה נגד. כשנתניהו השתפן מול חמאס פעם, ועוד פעם, ושוב, ליברמן אחז בדעה הפוכה. כשנתניהו שחרר מאות רוצחים תמורת גלעד שליט, ליברמן היה נגד. כשנתניהו הצביע בעד ההתנתקות, ליברמן היה נגד. כשנתניהו לא פינה את חאן אל-אחמר, ליברמן דרש לפנות. וכו' וכו'. בכל צומת שבו צריך היה לבחור בין דרך ימין לדרך פחות ימין (או שמאל), נתניהו בחר בשמאל, ליברמן בימין. אז איך מעז נתניהו להפוך את ליברמן לשמאל?".

בן כספית לוחץ את ידו של אביגדור ליברמן באירוע שבתרבות שהתקיים במסגרת מערכת הבחירות האחרונה (צילום: תומר נויברג)

אבל עם כל הכבוד לנאמנות של בן כספית ו"מעריב", בארסנל של ליברמן יש נכסים יותר חשובים ומשפיעים. ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", הוא הבכיר שבהם. ואולם, מוזס של השנים האחרונות אינו מוזס של פעם. חקירות פליליות, משבר כלכלי ואאוטינג ציבורי הפכו אותו לפגיע מאי פעם. גם היכולת שלו להתגייס בכל מאודו לקמפיין ספגה מכה אנושה. אחרי חקירת "תיק 2000", הציבור הישראלי כולו יודע שכש"ידיעות אחרונות" יוצא לקמפיין צריך לחפש את האינטרס.

וכעת, לנוכח הפרשנות החדשה והפלילית שהעניקו החוקרים והפרקליטים ליחסי התן-וקח של מוזס ובכירי הפוליטיקאים, עליו להקפיד על זהירות יתרה. מה גם שהוא עומד בפני אישום פלילי חמור (לצד נתניהו) ב"תיק 2000", מצב שכופה על השניים אינטרס משותף שכבר משתקף היטב בסיקור השוטף של העיתון.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר – משהו על האספירציות הפוליטיות המתחדשות של נפתלי בנט – היא פרפראה סתמית שנראית כאילו שובצה היכן ששובצה רק כדי לא לנקוט עמדה בנושא המרכזי שעל סדר היום. כנהוג בעיתון בעת האחרונה, בעיתון של מוזס מוותרים על ההזדמנות להלום בנתניהו. ראש הממשלה נקלע לרגע מובהק של חולשה, הפרשנים כבר מסמנים את סוף הקריירה שלו, אבל אצל מוזס נזהרים לא לחגוג. ברגע שנתניהו יאבד את כוחו ויישאר חשוף בפני כתב האישום, הנתיב המרכזי למסמוס ההליך המשפטי ייסגר גם בפני מוזס.

בדומה ל"מעריב", אם כי באופן הרבה פחות בוטה, ב"ידיעות אחרונות" מספקים הבוקר סיקור דו-ראשי של מלחמת נתניהו-ליברמן. גם כאן הם מתוארים כיריבים שווי ערך: ידיעה על המתקפה של נתניהו, ומתחתיה ידיעה זהה בגודלה על מתקפת הנגד של ליברמן. לצד הדיווחים החדשותיים נדפסים שני טורים חלביים (שי פירון, שלמה פיוטרקובסקי) שמקוננים על הבלגן ועל הקושי לסמוך על פוליטיקאים. בהמשך הגיליון נדפסת ידיעה על כך ש"ראש הממשלה ממשיך לקבל גב מוושינגטון".

ובכל זאת, במבט כולל, הסיקור של "ידיעות אחרונות" נוטה במובהק לכיוונו של ליברמן. במעלה עמוד 3 נדפס טור מגויס של שמעון שיפר, שנושא את הכותרת "מלה של ליברמן". כפי שאפשר להבין, שיפר בוחר בצד של ליברמן. הוא משגר לנתניהו אזהרה: ליברמן מכיר את "הסודות הכמוסים" שלך, יש כאן מאזן אימה הדדי, כדאי שיועצי התקשורת לא יתפרעו.

בדומה לבן כספית, שיפר כבר מריץ את קמפיין הנגד של ליברמן – זה שישכנע את הבוחרים שלמרות מה שאומר ראש הממשלה, מדובר עדיין באיש ימין, ואפילו עם טוויסט דתי. הוא כותב שמשפחת ליברמן "מכבדת את ערכי היהדות", ושאשתו של ליברמן ובתה "מקפידות על אורח חיים דתי". פוליטיקאי הבית של מוזס מקבל גם כפולה במוסף הפוליטי, שם מראיין יובל קרני מקורבים אנונימיים שמספקים לו ולעיתון תירוץ לשכפל את המסר שלפיו ליברמן, חשוד סדרתי בפלילים, הוא איש עקרונות.

סיכום פרשנויות סוף השבוע

נתניהו: "חבול", "מוכה", "מושפל", "פגיע יותר", "חיה נרדפת", "רועד מזעם", "הקסם פג", "שכיב מרע פוליטי", "מאבד את הקסם", "משקולת כבדה על צוואר מפלגתו", "נטל על הימין", "נכה פוליטית", "כועס", "חלש יותר", "לוזר", "מפחד מהכלא", "זמנו כראש ממשלה הולך ואוזל, וזמנו כנאשם במשפט פלילי הולך ומתקרב", "הסיפור נגמר".

ליברמן: "גיבור הבחירות", "האיש שהכתיר את נתניהו", "בעל החושים הפוליטיים החדים", "עשה שרירים", "איש עם כבוד עצמי", "לא אותרו אצלו סימני שבירה", "אבי אבות הסחטנים הפוליטיים", "תחכום פוליטי עמוק".

(לקט הגיגים ותובנות מתוך רשימותיהם של זהבה גלאון, רוית הכט, יוסי ורטר, בן כספית, חן מענית, אנשיל פפר, סימה קדמון, יובל קרני, יואב קרקובסקי, גיא רולניק, עמנואל שילה, שמעון שיפר, חמי שלו ויאיר שרקי).

עולם הפוך

כפי שניתן להתרשם מלקט המיקרו-פרשנויות דלעיל, בכל העיתונים שאינם "ישראל היום" המוטיב החוזר בנוגע לראש הממשלה הוא שמעמדו נחלש באופן ניכר – מסקנה מתבקשת, ממש בנאלית, לנוכח הכישלון להרכיב ממשלה חרף תנאי הפתיחה המבטיחים.

ב"ישראל היום" המציאות הפוכה: כאן נתניהו עדיין חזק. ימין חזק. "נתניהו תמיד טעון אנרגיה לקראת כל אתגר", טוען אמנון לורד במוסף הפוליטי. "הוא אופטימי, כי הוא פסימי. הוא אף פעם לא מופתע. הליכוד שהוא מכין לקראת הבחירות הבאות ייראה טוב יותר, ובמסגרת המחוזקת לקראת סבב בחירות נוסף מעמדו של נתניהו יהיה חזק יותר". עבור הקוראים שפספסו את המונח "חזק" מזכיר לורד את התוכניות לצרף למפלגה את איילת שקד ("חיזוק משמעותי") ומשה כחלון ("מכפיל כוח"). היריב גדעון סער, לעומת זאת, "נחלש".

מוחות גדולים

• "כמנהיג של כת הסוגדת לאישיותו, נתניהו שכנע את מעריציו כי כוחות האופל והדיפ-סטייט שרודפים אותו יחסלו בסופו של דבר גם אותם. [...] הוא הורה להם לשתות מכוס התרעלה, והבטיח שיֵצאו מגיא צלמוות גדולים וחזקים פי כמה – והם, למרבה התדהמה, לגמו עד הטיפה האחרונה" (חמי שלו, "הארץ").
• "מפלגת השלטון הפכה מזמן לכת פנאטית, שחסידיה הולכים כשוטים אחרי המנהיג לעבר האפוקליפסה. הם שותים את כוס התרעלה בזה אחר זה, בעיניים חלולות, נטולי רצון עצמאי או תובנה אישית כלשהי" (בן כספית, "מעריב").

נקודת העיוורון של התקשורת

כמו בדרך כלל כשעוסקים בליברמן, רוב הסיקור הפוליטי היום לוקה בחסר. הכתבים והפרשנים אוהבים לצטט מקורבים, לשער האם מהלך כלשהו הוא "ימני" או "שמאלני", לרקום ספקולציות על בריתות פוליטיות ומה לא. כמעט אף אחד מהם לא נדרש ליסוד מהותי בפרופיל של ליברמן: העובדה שמדובר בפוליטיקאי מושחת (אף כי מעולם לא הורשע) שאפילו לא חש צורך לספק לציבור הסברים על הממצאים החמורים שהתגלו בחקירות שעסקו בו ובמפלגה שלו, ישראל-ביתנו, שנחשפה כגוף שאימץ לעצמו מאפיינים של ארגון פשע.

פוליטיקאי נקי שהיה מגלה לתדהמתו מה שהתגלה בחקירת "פרשת ישראל-ביתנו" היה מפרק את המפלגה, או למצער יוצא למסע לסילוק התפוחים הרקובים. אבל ליברמן לא גילה לתדהמתו שום דבר. בהאזנות הסתר שביצעה המשטרה עלה שמו שוב ושוב, בשמות קוד כמו "הבוס" ו"המנהל", כאילו לא היה יו"ר מפלגה אלא בוס במאפיה. הנאשמת הבכירה בפרשה, במונולוג מפתיע רגע לפני שסיימה להיחקר בפני בית-המשפט, יצאה להגנתו – למרות שהוא בכלל לא נחקר בפרשה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מוסר הודעה לתקשורת בתום ההצבעה על פיזור הכנסת (צילום: יונתן זינדל)

הציר המרכזי של "פרשת ישראל-ביתנו" היה שימוש פלילי (חלק מהנאשמים כבר הורשעו) ב"כספים קואליציוניים" שהעמידה הממשלה לרשות מפלגתו של ליברמן. חלקם התגלגלו לעסקאות שוחד. מתי טוכפלד, בטורו השבועי ב"ישראל היום", מציין שאחד התנאים שליברמן הציב לנתניהו במהלך המשא-ומתן ביניהם היה הקצאה של למעלה מ-2 מיליארד לצורכי המפלגה. סכום אדיר בכל קנה מידה, ואדיר פי כמה עבור סיעה של חמישה חברי-כנסת.

כמובן, ייתכן שהנתון האמיתי אחר לחלוטין; ייתכן שמדובר בעוד ספין במסגרת מסע התעמולה העכשווי של נתניהו. טוכפלד אינו טירון בהפצת חדשות כזב כשיש בכך תועלת לראש הממשלה. אבל זה לא חשוב. אפילו טוכפלד לא מנצל את הנתון השערורייתי הזה כדי להזכיר את השימוש המושחת שנעשה רק לא מזמן בכספים הקואליציוניים של ישראל-ביתנו. במאבק הציבורי הזה, השחיתות אינה אישיו. היא עולה על סדר היום רק בעקיפין, בעקבות התבטאות של מחולל פרובוקציות.

"יאיר נתניהו: ליברמן דרש למנות את וינשטיין ליועמ"ש ב-2009", מודיעה כותרת צנועה שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ". כל העיתונים, כולל "ישראל היום", מזכירים את ההתבטאות המפתיעה, שמשמעותה היא שליברמן בחר את היועץ המשפטי שסגר את תיקי החקירה שלו (יהודה וינשטיין עצמו הכחיש, וכך גם ישראל-ביתנו ודובר משפחת נתניהו). ב"ישראל היום" הדברים נדחקים לידיעת טור צד בעמוד 5. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים את הידיעה בעמוד 7, ומכנים את ההתבטאות "סקופ", במרכאות, וכך משדרים לקוראים שמדובר בשטויות.

בעל הטור היחיד שמבליט את העיסוק בטוהר המידות של שני הניצים הוא גיא רולניק ב"דה-מרקר", בעוד טור תוכחה שגורס שגם אם הנבלים יישלחו לכלא – שום דבר לא ישתנה, כי החברה הישראלית כולה עברה תהליך של השחתה. "נתניהו נראה ברביעי בלילה מוכה וכועס לאחר שליברמן גרר אותו לבחירות חוזרות", כותב רולניק. "איש לא יכול לנבא מי יפסיד ומי ירוויח מנדטים בסיבוב המיותר הזה. אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בוודאות כי בזירה אחת ירשום נתניהו ניצחון ענק: המחנה שמבקש להחליפו עובד עבורו יומם וליל בנרמול השחיתות ובצריבתה בתודעת הציבור כחלק אינטגרלי והכרחי בזירה הציבורית".

מחוזות הדמיון

"הטעות הגדולה ביותר של כולנו – פרשנים וכתבים ואפילו מגה-פוליטיקאים כאריה דרעי [...] – היא שאנו שופטים אותו על-פי הכללים המקובלים והתבניות המוכרות. משננים שהאיש אינו צפוי ועדיין צופים", כותב יוסי ורטר על ליברמן בטורו השבועי ב"הארץ". "מן המנהג הזה כדאי להיגמל. לעתים הוא אינו אומר מה שהוא מתכוון לו ואינו מתכוון למה שהוא אומר, ולעתים הוא אומר בדיוק מה שהוא מתכוון אליו, ואף [פעם] אי-אפשר לדעת אצלו מה זה מה ומתי".

שליט רוסיה, ולדימיר פוטין (צילום: חיים צח, לע"מ)

העצה של ורטר מצוינת, אבל מיד בפסקה שלאחר מכן הוא מרשה לעצמו להפר אותה וחולק עם קוראיו תיאוריית קשר: "מסתתר כאן משהו גדול בהרבה מהגיוס או מהשנאה של איווט לביבי, נשמע אחד מאנשי ראש הממשלה אומר ביממה המותחת בכנסת. מיני השערות פרועות נזרקו לחלל הדחוס, על אינטרסים סבוכים ומניעים זרים. הפנטסטית שבהן היא העסקה הרוסית או הקשר הרוסי. תחזיקו חזק: ליברמן פועל בשליחות נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שמעוניין לפגוע בנשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ על-ידי סילוקו של נתניהו מהשלטון(!)".

חובבי קונספירציות יכולים לבוא על סיפוקם גם במאמרה של קרולינה לנדסמן, שנדפס בעמוד שמימין לוורטר. "יצא לי לשמוע שנתניהו וליברמן הם איש אחד, המשבר הוא הצגה, ויחד עם פוטין וטראמפ הם מצילים את העולם מהשתלטות האסלאם על הציביליזציה המערבית, ומהשתלטות סין על הכלכלה המערבית. מצד שני היו שהסבירו שהמלחמה הקרה בעיצומה, ושאף על פי שפוטין מעריך את ביבי, הוא מעוניין בסוף שלטונו: ביבי עצמאי מדי, חזק מדי, פועל ישירות מול טראמפ, זה לא בא טוב לרוסים", היא כותבת.

ללנדסמן יש גם תיאוריה מקומית: "נתניהו כבר ריסס אותו באדום: 'אביגדור ליברמן הוא חלק מהשמאל'. אם ב'שמאל' יקנו את זה, הם עוד עשויים להגדיל את גוש הימין – שליברמן הוא בשר מבשרו – ל-70 מנדטים. עם 70 מנדטים אין צורך בחוק חסינות חדש, הם בקלות מעניקים לו אותה בהצבעה. עם 70 מנדטים אפשר לאמץ את פסקת ההתגברות [...] ואין צורך במהפכה שיפוטית. היום נתניהו וליברמן הם אויבים מרים, נכון. אך לא חייבים להאמין לקונספירציות כדי לדעת שלמחרת הבחירות הם יכולים לעשות שולם-שולם לעולם".

אם להאמין לוורטר, סיפורים מהסוג הזה ילכו ויצוצו עוד ועוד ככל שתתקדם מערכת הבחירות שבפתח. הוא עצמו מבהיר שהתיאוריה שמוזכרת בטורו היא "הזיה מוחלטת", אך מציין ש"תמיד יימצא מי שישמע, יאמין וישתף". למשל יוסי ורטר, חתן פרס סוקולוב לשנת 2019.

עוד כותרת

"אופטיקה הלפרין ביקשו, וליצמן אישר להעסיק אופטומטריסטים ללא רישיון בניגוד לחוק", מדווח עידו אפרתי בשער "הארץ". "משרד הבריאות לא השיב לשאלת 'הארץ' בדבר מקור הסמכות החוקית של סגן שר לקבל החלטה המנוגדת לכאורה לקבוע בחוק".

השר יעקב ליצמן, בני-ברק 2016 (צילום: פלאש 90)

הפטרון של הצפון

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", אורן רוזנשטיין מבשר לקוראים על "פרויקט חדש של בז"ן, 'ידיעות אחרונות' ו-ynet" בשם "מחזקים את הצפון". הפרויקט הושק כבר לפני כמה שבועות, אך לא עורר הדים רבים – וכעת המערכת מתגייסת כדי לתת לו עוד פוש. חברת ייצור הדלק של עידן עופר משלמת לקבוצת התקשורת של משפחת מוזס כדי לקדם תכלית שאפתנית: לגרום לקוראים לעבור להתגורר בצפון, האזור שבו פועלת תשלובת המפעלים של בז"ן, שאחראים לזיהום חמור ולתחלואה ומוות המוניים.

רוזנשטיין עושה זאת תוך השחרת חבל ארץ אחר: "המצב במרכז רק עומד להחמיר", הוא מתריע, "בעוד כמה עשורים ייגמר המקום. מחירי הדיור, שהינם די נוראים גם ככה, יהיו בכלל מחוץ להישג ידם של כולנו (העילגות במקור; א"ב). הנסיעה לעבודה, שגם ככה לוקחת יותר משעה ברוב המקרים, תהפוך לסיוט של שעתיים-שלוש. מדרכות צפופות, ערפיח, לא מספיק בתי-ספר וגנים להכיל את כולם – זו תהיה המציאות של מיליונים שיידחסו באזור".

עידן עופר (צילום: משה שי)

בהמשך הידיעה הפרסומית רוזנשטיין מוסר לקוראים שאלו מהם שיבחרו לעבור לצפון יוכלו לפנות לעיתון, והעיתון יתגייס לסיקור המעבר. ידיעות פרסומיות מהשבועות האחרונים כוללות המלצות על מסעדות, "הזדמנויות תעסוקה" ותשבחות כלליות על רמת החינוך והתרבות בחיפה והצפון. ומה עם איכות החיים? לקמפיין התוכן השיווקי מתלווה קמפיין מודעות ותשדירים שגורס כי בז"ן אינה מזהמת את האוויר כפי שנטען כנגדה (כפי שמסבירים חסידה ושקנאי מונפשים שעוצרים לנוח על פסגת אחת הלבניות המפורסמות של מתחם בתי-הזיקוק).

מדוע חברת בז"ן מוצאת לנכון לשלם לכלי תקשורת כדי "לחזק את הצפון"? לפי המנכ"ל ישר בן-מרדכי, שמצוטט בידיעה, הם עושים את זה "מתוך אהבה והבנה של חשיבות הצפון למדינת ישראל". אבל אפשר להניח שכדי לשפוך כספים אל תוך מכונת הנקניקיות של משפחת מוזס צריך סיבה קצת יותר קונקרטית מאהבה.

הנה ניחוש: במשך שנים ארוכות, ראש עיריית חיפה היה אחד מבעלי בריתם של המפעלים המזהמים (לקראת סוף הקדנציה האחרונה שלו שינה כיוון). בשנה שעברה ראש העיר הזה, יונה יהב, פינה את מקומו לעינת קליש-רותם, שמנסה לקדם תוכנית לפינוי המפעלים מהמפרץ והפיכת אסם הפיח של ישראל לאזור של מגורים ופארקים. בז"ן, מצדה, מעוניינת דווקא להתרחב. כדי להצליח בכך, או לפחות לא להפסיד במערכה, החברה המזהמת מעוניינת להציג את עצמה כפטרון של הצפון. במערכת "ידיעות אחרונות", העיתון שתמורת סכום ראוי יהיה מוכן גם להריץ סוס לראשות העירייה, שמחים גם הפעם לסייע.

פה ושם בארץ ישראל

"מבוא-מודיעים הוא המושב הראשון מאז קום המדינה שנמחק לגמרי. 40 מתוך 50 הבתים נשרפו לגמרי, וגם השאר לא כשירים למגורים", כותב דרור פויר במוסף "G" של "גלובס". פויר התלווה למוזיקאי אריה נפתלי, תושב המקום, שאיבד את ביתו ואת כל רכושו. "'הנה 300 התקליטים שלי', הוא מצביע על ערימה שחורה משחור, לידה נח מה שפעם היה מגבר. לפטיפון ולרמקולים לא נשאר זכר מלבד פיסות מתכת וכתמים שחורים על התקרה".

פויר תורם השבוע שתי כתבות למוסף: הכתבה השנייה נפתחת בסיור מערות עם משוגעים לדבר ואנשי מקצוע, ומסתיימת בשיחת טלפון ארוכה עם רופא שנודע במומחיותו בתחום קדחת המערות והקרציות שגורמות לה.

"הקרצייה מסוגלת לחוש שינויים זעירים בריכוזי הפחמן הדו-חמצני שבאוויר באמצעות איבר שממוקם ברגליה הקדמיות. כשהיא מרגישה אותך, היא עולה אל פני השטח, מזריקה לך אלחוש, יונקת דם, מתחפרת חזרה ומטילה ביצים", אומר לו הרופא, יואב ביננבאום. "ספר לי משהו מצחיק לסיום, עשה טובה, אני בהתקף חרדה", אומר לו פויר. הרופא מספק את הסחורה: "לפני כמה שנים היתה קבוצה שעשתה אורגיה במערה ביער קנדה וכולם קיבלו קדחת מערות".

ענייני תקשורת

מייקל דאגלס כגורדון גקו, מתוך הסרט "וול סטריט" (צילום יח"צ)

התיקונים. שלומית לן והדס מגן ממוסף "G", בכתבה על עתידה של חברת בזק, מתארות את אחד המסוקרים כמעין "באד גקו" – "גיבור הסרט 'וול סטריט', שגולם על-ידי מייקל דאגלס". אלא שדאגלס גילם בסרט את אשף הפיננסים גורדון גקו. מחברות הכתבה הכליאו את דמותו עם זו של באד פוקס, ברוקר צעיר שגולם על-ידי צ'רלי שין.

אוריינות. בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" טור תגובה לטור שעסק בפרשת ילדי תימן. נטען בו שהמסמכים השמורים בארכיון המדינה אינם מגלים דבר על חטיפות שבוצעו בחסות הממסד: "הם לעולם לא יגלו", נכתב שם, "משום שהארכיון, במהותו, איננו נייטרלי. כל תפקידו להנציח את האג'נדה של הממסד". הכותבת, אופיר חובב, הדגימה את הטענה באמצעות סיפור אישי: ילד קטן ממשפחתה שהממסד הרפואי טען שמת, אך בלי להציג גופה או קבר. "ניגשתי לחפש את שמו של אהרון בארכיון המדינה. חיפשתי גם את תעודת הזהות שלו ואת מספר התיק שלו בארכיון המדינה ובארכיון הציוני. לא מצאתי דבר. לא התקיים אדם כזה מעולם", כתבה.

שלשום פורסם באתר "הארץ" טור מאת אבשלום בן-צבי, שערך בדיקה משלו בארכיון המקוון ודווקא מצא שלל אזכורים לקיומו של הילד. המסמכים צורפו למאמר, שנושא את הכותרת "צריך רק לדעת לחפש".

זילברשלג. ב"7 לילות" מראיין יהודה נוריאל את מלך זילברשלג, שמגדיר את עצמו כדמות שהכי מזוהה עם תאגיד השידור הציבורי. "אם אני אעשה סדרה על חרדים, משפט הפתיחה יהיה: 'אני מרשה לצפות בזה, בתנאי שאתה לא מאמין לאף מלה של אבישי בן-חיים ואמנון לוי'", הוא אומר. "שים אותם בצד. שניהם צריכים להתפרנס ממשהו. בונים תיאוריות ומפמפמים אותן. אבל הדור הצעיר צריך להאמין לי, ולא להם".