כעת, כשנראה שהמאבק נגד מכל האמוניה הענק בחיפה מגיע לניצחון היסטורי, חשוב להסתכל לאחור ולשאול מדוע הוא היה צריך להימשך שנים רבות כל-כך, ומה הביא לכך שהמודעות הציבורית לסכנת נוכחותו בתוך ריכוז אוכלוסייה צפוף ידעה עליות אבל בעיקר מורדות. לצד אחריותה של התקשורת, אסור לשכוח את הרשויות המקומיות, שלאורך הדרך נלחמו בנסיונות התושבים להיאבק כנגד מה שהושלך אל המפרץ היפה של חיפה, והפך אותה לחצר אחורית, קשה, מזוהמת ומסוכנת עבור מאות אלפי ישראלים.

היו שנים שעלתה התחושה כי המפגעים והזיהום הם חלק בלתי נפרד מחיפה, וטיפשי בכלל לנסות להיאבק בהם. עמרם מצנע לא ממש התאמץ, יהב עוד פחות. עד לאחרונה, משהמאבק הפך נוכח וברור, לא יצאה קריאה בהיקף גדול או חומר הסברה מטעם ראש העירייה, שיגייס את כלל התושבים לשלב כוחות מתוך הבנה עמוקה של המתרחש בתחום הרשות.

לנוכח המשאבים והאמצעים העומדים לרשות ראש עירייה – חוסר המעש והחידלון היו זועמים ומקוממים. בעירייה היו יכולים לפעול כבר לפני שנים בעד הכרזתה של חיפה כעיר מוכת זיהום, מה שהיה מאפשר את הטיפול בפגעי המפרץ בלי להתיש את הפעילות והפעילים שהניחו את חייהם בצד ורצו להפגנות ולכנסת.

במקום זאת, המאמץ הושקע דווקא בהתנפלויות על מי שהעזו לפתוח את הפה, להפר את השקט התעשייתי ולדבר נגד פטרוני האיצטדיון ע"ש משפחת עופר. קומץ האכפתיים הפעיל בנחישות את גלגלי המודעות החיפאית והצליח לרסק את הזחיחות של יהב, את האמירות הבוטות בישיבות מועצת העיר שבהן כינה את מי שדיברו על הזיהום אינטרסנטים המפיצים שקרים.

בשבוע שעבר נערכה הפגנה מול בית-המשפט המחוזי בחיפה כנגד נסיונה של חיפה-כימיקלים לערער על החלטת השופטת ג'אדה בסול לסגור את מכל האמוניה ולרוקן אותו לתמיד – מה שיכריח את המפעל לחפש אלטרנטיבות לאספקת אמוניה לפס הייצור שלו, ואת צרכני האמוניה האחרים ברחבי הארץ למצוא גם הם אלטרנטיבות שלא יאיימו על מאות אלפי תושבים במפרץ חיפה. גם נסראללה יצטרך למצוא אלטרנטיבה אחרת להפגזת המכל כיעד אסטרטגי המסוגל לייצר אסון רחב היקף, כמו שהוא מאיים כבר תקופה ארוכה.

בניגוד להפגנות אחרות, ההפגנה האחרונה נתמכה בפעילות פרסומית ותקשורתית רחבת היקף ומושקעת של עיריית חיפה, תופעה שטרם נחשפנו אליה במימדים כאלו. במשך כל השנים נשאלנו: היכן החיפאים ומדוע הם אינם יוצאים בהמוניהם לרחובות? התשובה היא: זוהי התוצאה של ההשתקה שנקטה דוברות עיריית חיפה, בהתאם למדיניותו של יונה יהב.

העירייה מקפידה להציג שלטי רהב במקום לספר לתושבים את האמת. לו חלק קטן מתקציב היח"צ והפרסום היה מושקע במהלך השנים הללו בבניית תודעה אקטיביסטית בקרב תושבי חיפה, התושבים היו יוצאים לרחובות ומצטרפים להפגנות מקיר לקיר. אבל כשהם משוכנעים שמדובר בעיר נקייה, עטורת פרסי תרבות, יופי וניהול תקין, החיים מתנהלים ממסיבת רחוב אחת לאחרת וחלקי העיר מתחדשים ומשגשגים – מי רוצה לשמוע על סכנות?

היה קשה לפצח את ההשתקה ואת המציאות הכוזבת שמכרה עיריית חיפה לתושבים, ואפשר בהחלט לומר שהקמפיין העירוני להפגנה נגד המכל הוא הניצחון הגדול של הפעילות והפעילים שיצרו מציאות למרות הכל. יהב, שהוא מומחה בזיהוי מגמות אופנתיות, הבין שהשטח חזק ממנו ושעדיף להצטרף אליו מאשר להמשיך לצאת נלעג וצעקני, במיוחד כשהבחירות בפתח.

בין הפעילות והפעילים שאי-אפשר למכור להם אשליות מסתובבת הסברה שההצטרפות של יהב אינה תמימה, וכי הצורך בשטחים לצורכי הנמל הפרטי הוא המניע לתמיכה הפתאומית במאבק לסילוק מכל האמוניה. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, מעולם לא עוטרו קירות האודיטוריום ודפי הפייסבוק של עיריית חיפה במודעות כה לוחמניות נגד מכל האמוניה והזיהום, וכל זה לא היה קורה לולא האנשים בשטח שהכתיבו מציאות שריסקה את עמדתו המתעלמת של יהב.

מול תכתיבי בעלי הכוח וההון ישנה נטייה לומר בייאוש ש"אי-אפשר" ו"הם חזקים מאיתנו". הקמפיין העירוני הקורא להגיע לההפגנה האחרונה הוא הניצחון הגדול של הפעילות והפעילים שיצרו מציאות למרות הכל. בתוכניתה "שיחת היום" אמרה זאת לוסי אהריש באופן שלא יכול היה להיות מדויק יותר. ציבור הפעילות והפעילים החיפאי הוכיח שהעקשנות וההתמדה משתלמות וההגמוניה נכנעה לשטח והצטרפה אליו. כעת השטח צריך להמשיך לאחוז במושכות ולנווט את התהליכים ובשום אופן לא להשאיר את הניווט למנהיגים הפוליטיים המקומיים, שהוכיחו זה מכבר שטובת הציבור ושלומו אינה בראש מעייניהם.