פלילים

"הקרב על החסינות מגיע לנקודת רתיחה", מודיעה הכותרת הראשית של "גלובס", שמוקדשת להתפתחויות האחרונות בנסיונותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחמוק ממשפט פלילי. "עכשיו זה כבר גלוי: בניגוד להבטחתו לפני הבחירות, ראש הממשלה נתניהו החליט לקדם את חוק החסינות", מדווח יובל קרני לקוראי "ידיעות אחרונות". מתי טוכפלד, ב"ישראל היום", כותב שנתניהו החליט "ללכת על חוק החסינות בכל הכוח".

ב"הארץ" בוחרים מסגור שנע בין האמורפי ללוחמני: בראש הגיליון נדפס תצלום גדול (אמיל סלמן) של נתניהו יושב בתוך קהל ומביט למעלה – את מי הוא רואה שם, את אלוהים? את שר ההיסטוריה? – ומעליו נדפסות המלים "ישראל, לפני ואחרי". הקוראים שמעוניינים לדעת מה פשר הסיסמה מופנים לשלל טורים עם הפניות כמו "להימנע ממאסר ושהמדינה תישרף" ו"מושחתים נמאסתם".

ב"מעריב", כמו בדרך כלל, עוסקים באותו נושא כמו כולם – אבל מזווית צרה. הכותרת הראשית מוקדשת ל"סערה" שעורר גדעון סער משום שמתח ביקורת לא חריפה במיוחד על המהלך של נתניהו. ב"ידיעות אחרונות" מגישים לקוראים שער סכיזופרני: חצי ממנו מוקדש לאירוויזיון, לרגל שלב הגמר שיתקיים מחר. החצי השני מוקדש למה שבעלת הטור הבכירה של העיתון, סימה קדמון, מגדירה כ"פי תהום" ו"פעולות שהורסות את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית".

הדברים של קדמון חריפים (אם כי לא חריפים כמו אלו שמתפרסמים ב"הארץ") וחלקם גם מתנוססים על השער, אך ההחלטה ללכת על מסך חצוי שבו מובלטת תחרות הזמר מעידה מה חושבים על כך עורכיה – שהבכיר והנחבא אל הכלים מביניהם, נוני מוזס, הוא כזכור חשוד בפלילים שגורלו כרוך בזה של נתניהו.

קדמון היא היום הסמן השמאלי בטבלואיד של משפחת מוזס. במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" עדיין לא מניפים דגל שחור. יובל קרני, בדיווח שצוטט לעיל, מוסר לקוראים ש"ח"כים מהליכוד כבר תודרכו כיצד להציג את המהלך השנוי במחלוקת, ואתמול התייצבו חלקם מול התקשורת וחזרו על אותם המסרים". אלא אם כלו כל הקצין, דיווח חדשותי שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות" לא יקבע כעובדה שמהלך כלשהו הוא "לא מוסרי", "גזעני" או "אנטי-דמוקרטי", גם אם על המצח שלו כתוב "נתן אשל", "כהנא" או "ארדואן". זוהי חלק מהתחפושת האובייקטיבית של העיתון, שמוכן להתגייס למאבקים ותככים פוליטיים רק כשהם נעשים במחשכים.

במקום להשתמש במושגים מוחלטים כמו אלו שמופיעים בטור של קדמון, כתבי החדשות יעדיפו את הנוסחה שבה משתמש היום יובל קרני – למסור לקוראים שמדובר במהלך "שנוי במחלוקת", כאילו מדובר בידוען פרוע עם יחצן טוב או עישון מריחואנה. דברי הביקורת יובאו מפי דמויות ציבוריות, עדיף כאלה שמאכלסות את הרשימה הלבנה של העיתון. היום מי שמגויסים למשימה הם חברי-הכנסת יאיר לפיד, איציק שמולי וגדעון סער, שגם מקבל תמונה.

ב"מוסף לשבת" מוסר עמית סגל לקוראים כי לאחרונה נתניהו מסביר למי שפונה אליו ש"חסינות היא לא בריחה מאימת הדין, אלא דחייה שלו עד סוף הכהונה". ב"גלובס", המסר הזה של ראש הממשלה בוקע מפי בעל הטור אלי ציפורי, שכותב: "האופציה הזאת רק דוחה את התמודדותו עם אימת הדין ולא מבטלת אותה".

"תקופת הדחייה תלויה בהמשך כהונתו כראש ממשלה", מוסיף ציפורי, ומשחרר בלון ניסוי: "ויש אף שמלחשים כנשיא". מי בדיוק מלחש שנתניהו שוקל להתמנות לתפקיד הנשיא, שיעניק לו אוטומטית חסינות מוגברת? לפי מיכאל האוזר-טוב, הכתב הפוליטי של גלי-צה"ל, מי שמלחשים הם "גורמים במערכת הפוליטית". לדבריו, נתניהו עצמו נשאל על כך והשיב במלה אחת: "שטויות". כפי שמזכירים היום בתיאום לא מפתיע סימה קדמון, יוסי ורטר ובן כספית – גם כשנשאל נתניהו על מהלך החסינות, בראיון שנתן לקרן מרציאנו לפני הבחירות, הוא השיב בהכחשה רבתי.

בכל אופן, כותב ציפורי, "גם אם יממש נתניהו את אופציית החסינות, לא מדובר בסוף הדמוקרטיה" (בגרסה המקוונת של הטור, משום מה, נמחק משפט זה). "אם זה רצון הרוב, וזה אכן רצונו, כמה משפטנים וכמה עיתונאים לא יכולים לבשר על קצה של הדמוקרטיה רק כי הבחירה הזאת איננה מתאימה להם", מוסיף הפובליציסט.

חלק מהעיתונאים שלהם לועג ציפורי הם עמיתיו ל"גלובס". אחד מהם, חן מענית, קובע בטור סוף השבוע שלו כי "אם ראש הממשלה אכן פועל ויפעל לשינויי חקיקה שכל תכליתם האמיתית היא למנוע את העמדתו לדין פלילי, הרי שמדובר בחציה של קו אדום מוסרי וציבורי שאסור להשלים איתה. הציבור הישראלי יהיה חייב לקום ולהתקומם נוכח היריקה הזאת בפניו ובפניה של הדמוקרטיה".

המסר הזה, שקורא (בזהירות) למרי אזרחי, חוזר על עצמו באופן בוטה יותר ב"הארץ": הטור המרכזי של מדור הדעות, שעליו חתומה רוית הכט, נושא את הכותרת החד-משמעית "מרי אזרחי". הכט אמנם מפקפקת באפשרות שנתניהו יצליח במלאכת הריסוק, אך בכל זאת מכינה פקודה למקרה שהתרחיש ייצא לפועל: "אם כך הדבר, הרי שנדרשים כאן יותר ממאמרי קינה. נדרש מרי אזרחי, נרחב יותר מההפגנות (המוצדקות) נגד יוקר המחיה. במקרה כזה, המדינה פשוט מפירה את החוזה הדמוקרטי בינה לבין אזרחיה. למה שהאזרחים ימשיכו למלא את חובותיהם האזרחיות כשהצד השני עושה מהם צחוק?".

מרדכי קרמניצר, בטור מלפני כמה ימים, השמיע מסר דומה, אם כי בגרסה פחות חריפה: "קשה להאמין שאזרחי ישראל ייתנו יד למהלכים של החלפת הדמוקרטיה בשלטון בלתי מוגבל. קשה להאמין שיילכו שבי אחרי התעתוע של מי שכביכול מדבר בשמם, אך רוצה להפוך את זכויותיהם להפקר, לרסק את שלטון החוק ולאפשר למושחתים חגיגה בלתי פוסקת". בטור מהיום הוא פונה לחברי-הכנסת מהימין וקורא להם להתנגד מבפנים. מאמר המערכת של העיתון חוזר על המסר.

בן כספית, בטורו השבועי ב"מעריב", מציע פתרון קיצוני יותר. "אילו זה היה תלוי בי, שבירת הכלים של הקואליציה, בפקודת נתניהו, צריכה להיענות בשבירת כלים נגדית של האופוזיציה. בלי אלימות, בלי דיבורים על 'מלחמה', בלי הסתה, אבל עם מעשים. כל חברי האופוזיציה, מהראשון עד האחרון, צריכים להתפטר מהכנסת. לא רק הם, אלא כל מי שנמצא ברשימות המועמדים של כחול-לבן, העבודה, מרצ והמפלגות הערביות. כל ה-120. במצב הזה, הכנסת תתרוקן ותמנה 65 ח"כים בלבד. רציתם את עריצות הרוב? קיבלתם. רציתם לפרק את מוסדותיה של הדמוקרטיה? קיבלתם".

בהמשך הגיליון יוסי מלמן פורש בפני קוראיו מה שהוא מכנה "הזיית ליל קיץ": "תרחיש מופרך" על היום שבו "שוטרים עם צו מבית-המשפט יישלחו לבית ראש הממשלה או למשרדו כדי להורות לו להתייצב למשפטו. נתניהו יסרב. השוטרים יתעקשו, ואז ייכנסו לפעולה מאבטחיו".

המאבטחים, מסביר מלמן, הם אנשי יחידת מגן שכפופים להוראותיו של קצין הביטחון הראשי של משרד ראש הממשלה. לנתניהו יש עוד חגורת אבטחה, הוא כותב, שמורכבת מעובדי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. "יש להם תפקיד אחד ויחיד: להגן על ראש הממשלה בכל מחיר ולסוכך עליו בגופם". וכידוע, גם שירות הביטחון הכללי פועל תחת משרד ראש הממשלה.

"וכך בהזייתי אנו מגיעים לרגע שבו השוטרים דורשים מנתניהו להתלוות אליהם לבית-המשפט, ומאבטחיו, בעיקר מהיחידה לאבטחת אישים, מקיפים אותו בחגורת הגנה צמודה וצפופה ומקיימים את הוראת הסירוב שלו. השוטרים והמאבטחים דוחפים אלה את אלה, וכמה מהם מחליפים מהלומות. צעקות קולניות נשמעות עד שמפקדיהם מרגיעים את הרוחות". מלמן לא כותב כיצד נמשך התרחיש, אך מציין בפני הקוראים שתרחישים אחרים שבעבר נתפסו כהזיות דווקא התממשו.

יש כל מיני דרכים להבהיר לקוראים שהמדינה עומדת בפני שינויים מרחיקים לכת. הדרך הפופולרית היא שרטוט תרחישי אימים – פרקטיקה אהובה במיוחד שלעתים קרובות מתנפצת אל קרקע המציאות. עיתונאים אוהבים לזעוק "זאב". כפי שיודע כל מי שערך עמוד שער של אתר חדשות או טבלואיד, פאניקה היא רוטב שתמיד עושה את העבודה. אלא שחשיפה קבועה לפאניקה שוחקת את סף הרגש של הקהל ומאלצת את העורכים להגביר את הווליום עוד ועוד, עד כדי התחרשות.

אפשר גם להזהיר מפני העתיד בצורה יותר אינטליגנטית. ב"הארץ", גדול מפיצי הפאניקה (והדיפרסיה) בעיתונות הישראלית, מתפרסמת היום כתבה של אנשיל פפר שנמנעת במוצהר מהשוואה בין ישראל של עידן נתניהו לטורקיה של ארדואן. ההשוואה הנפוצה בין ישראל לגרמניה שלפני מלחמת העולם כלל אינה מוזכרת. במקום ללכת למקומות הללו, שנוטים להרגיז פלח מהקוראים ולגרום להם לסתום את האוזניים, פפר משווה בין התהליכים הישראליים לאלו המתרחשים בשלוש מדינות מהאיחוד האירופי: איטליה, הונגריה ופולין.

"בישראל, בניגוד לפולין למשל, הממשלה טרם החליפה שליש משופטי בית-המשפט העליון באמצעות הורדה שרירותית של גיל הפרישה", הוא כותב. "שלא כמו בהונגריה, עוד לא אילצו את כל בעלי העיתונים וערוצי הטלוויזיה העצמאיים למכור את אחזקותיהם לאנשי הון המקורבים לשלטון. ואף על-פי שבאיטליה בוצעו שינויי חקיקה לפני עשור כדי להעניק חסינות לראש הממשלה סילביו ברלוסקוני, איך אפשר להשוות בין העבירות המיוחסות לו, הנעות בין קיום מסיבות חשק וקשרים עם המאפיה, לחשדות נגד נתניהו?

"אבל צריך להשוות. מכיוון שבכל מדינה שכורסמה בה הדמוקרטיה בשנים האחרונות חוזר על עצמו תהליך דומה, המתרחש כעת גם בישראל. החצים מופנים אל עבר אותן המטרות – בתי-המשפט העצמאיים המציבים גבולות חוקתיים לשלטון הנבחר, התקשורת החופשית וזרועות שלטון החוק שבכוחן להעמיד לדין גם את ראשי המדינה. לכל מדינה ומשטר מאפיינים ייחודיים, אבל הדמוקרטיה נפגעת תמיד באופן דומה מאוד".

בהמשך הכתבה מפרט פפר לגבי התהליכים שחלו בשלוש המדינות האירופיות והאופן שבו הביאו להתפוררות המערכת הדמוקרטית שלהן. הקריאה מומלצת.

תחזית

"לוח הזמנים צפוף", כותב בן כספית בהמשך טורו. "הממשלה (אם תקום) תושבע סביב 3 ביוני, ב-18 ביוני יסתיים מושב הקיץ. נתניהו ינסה במרווח הזמנים הצפוף הזה גם לבטל את התיקון לחוק יסוד הממשלה, שמגביל את מספר השרים, וגם להעביר את החסינות וההתגברות. ככה זה גם ייראה. שורה של חוקי יסוד ישונו מעכשיו לעכשיו במהירות שיא, תוך התעלמות מהצחנה האופפת את הכל".

האם אנו אכן עומדים בפתחו של החודש האחרון של הדמוקרטיה הישראלית, או שמא כספית שוב מגזים? התשובה בעוד חודש.

עסקים כרגיל

בזמן ש"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לפרשות נתניהו ויוזמת החסינות, שני עיתוניו של שלדון אדלסון מתרכזים בעניינים פרוזאיים יותר: המשא-ומתן הקואליציוני. לפי הכותרת הראשית של "ישראל היום", נקודת המחלוקת היא הפערים בין אביגדור ליברמן ליהדות-התורה. לפי "מקור ראשון", "אבן הנגף בדרך להרכבת הממשלה" היא "הגדרת הסמכויות של שר הביטחון".

עוד כותרת ראשית

ב"הארץ", היחיד מבין ארבעת היומונים שמנסה לחשוף באופן רציף מידע חדש על פרשיות השחיתות של ראש הממשלה, מספק היום גידי וייץ עוד מבט אל תוך חומרי החקירה. הפעם מדובר בפרטים מתוך עדותו של השר יריב לוין.

"זמן קצר לאחר שלוין נבחר לראשונה לכנסת, הזמין אותו מוזס לפגישת היכרות במשרדו בבית 'ידיעות אחרונות' בתל-אביב", כותב וייץ. "כמו רבים מחבריו בליכוד, גם לוין – חרף הקרבה והנאמנות שלו לנתניהו – שמר על ערוץ תקשורת פתוח עם מוזס ועם בכירים בעיתונו. נתניהו ידע על הקשרים הללו, ולא פעם קִנטר את לוין ואת חבריו ואמר להם שהם רועדים מפחד המו"ל. חבר-הכנסת ומוזס חשו שניהם אנטגוניזם כלפי הקו האקטיביסטי של בג"ץ; 'ידיעות אחרונות' ניהל אז מאבק חריף נגד נשיאת העליון דורית ביניש.

"בפגישה הזו, וכן באלו שבאו אחריה, קבל מוזס באוזני לוין על כך שהחינמון שהקים המיליארדר שלדון אדלסון מחסל את 'ידיעות אחרונות'. לוין חשב שיש צדק בטענת המו"ל, שהתחרות בשוק העיתונות נפגעת אנושות כשאחד השחקנים הוא איל הון עם כיסים עמוקים, שמחלק עיתון חינם ולא ממש מתעניין בשורת הרווח.

"הוא חש גם שהעימות בין מוזס לבין נתניהו מכניס אותו לסיטואציה מסוכנת, שבה הוא עלול לחטוף אש רק בשל קרבתו לראש הממשלה. הוא ייחל להפסקת אש בין הצדדים, אולי בעקבות הסכמה על הגבלת התפוצה של 'ישראל היום' בסוף השבוע, שתיתן ל'ידיעות אחרונות' מעט חמצן. בהזדמנות אחת, ב-2014, בא לוין לביתו של ראש לשכת ראש הממשלה, ארי הרו, כדי לדון עמו בדרכים אפשריות לפשר בין הנצים. 'הוא חשב שבמלחמה הזו כולם מפסידים', הסביר אדם המכיר את לוין היטב".

בהמשך הכתבה מספק וייץ פרטים על עוד פגישה. "ב-12.12 [בשנת 2014] ב-12 בצהריים באו לוין ואלקין לפגישה במעון ראש הממשלה, שבה נכח גם ראש הלשכה הרו. בכתב החשדות נטען כי נתניהו ביקש לקיים את הבטחתו למוזס ולברר עם שני המוציאים והמביאים מה הסיכוי להעביר את החוק. 'לוין ואלקין הביעו עמדתם שלא ניתן לעשות כן בתקופת בחירות', סיכם מנדלבליט.

"למחרת, במוצאי שבת, בא מוזס לפגישה חשאית נוספת במעון ראש הממשלה. נתניהו מסר לו את התשובה שקיבל מלוין ואלקין, והמו"ל הבין שגם העסקה הזו עומדת להתפוצץ. 'אתה מביך אותי', אמר לנתניהו בזעם. נתניהו ניסה לצנן את הבערה, והתחייב בפני המו"ל להעביר את החוק אחרי הבחירות. מוזס לא האמין לו, והפעיל לאורך מערכת הבחירות את כל הארטילריה התקשורתית שלו כדי להפיל את נתניהו מכסאו – ללא הועיל".

השר לוין, כך עולה מהכתבה, לא הצליח לספק גרסה עקבית למעשיו. "לפי אנשים הבקיאים בפרשות האלפים, השר נתקף אמנזיה בעת עדותו", כותב וייץ. "תחילה אמר שהוא כלל לא זוכר פגישה עם נתניהו ואלקין בנוגע ל'ישראל היום', ואחר-כך אף הצהיר כי אין סיכוי שפגישה כזו התקיימה. הוא הכחיש שוב ושוב שנתניהו שוחח איתו על אפשרות לקדם הצעת חוק מרוככת להחלשת 'ישראל היום' בתקופת הבחירות.

"גם כשהתברר כי הפגישה נרשמה ביומן שהביא עמו לבקשת החוקרים, הוא התקשה להיזכר בקיומה. הוא זכר רק שנתניהו אמר לו לקבור את ההצעה כשתגיע לוועדת הכנסת. לוין לא חזר בו גם כשנאמר לו שגרסתו מביכה, שאו שהוא משקר או שנתניהו משקר, שיש כוונה לערוך עימות בינו לבין ראש הממשלה. החוקרים נכנסו ויצאו מהחדר, המטירו על לוין אותן שאלות פעם אחר פעם; דבר לא הועיל. 'הוא אמר לחוקרים שהוא לא ימציא גרסה רק כדי שתתאים לזו של נתניהו', אמר ל'הארץ' אדם שמכיר היטב את השר. 'הוא אף הסכים להתעמת עם ראש הממשלה'".

תעשיית השקרים

"ענקית האינטרנט פייסבוק הודיעה אתמול כי חשפה רשת של חשבונות פיקטיביים בפייסבוק ובאינסטגרם שהופעלה על-ידי חברה ישראלית מרמת-גן בשם 'קבוצת ארכימדס'", מדווח ישראל וולמן בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "הרשת פעלה להפצת מידע שקרי וכוזב במכוון, ככל הנראה בשירות פוליטיקאים, במטרה להשפיע על דעת הקהל במדינות שונות באפריקה, בדרום אמריקה ובמזרח אסיה".

וולמן מציין כי את תגובת "קבוצת ארכימדס" מרמת-גן, תהא אשר תהא, "לא ניתן היה להשיג". בידיעה שפורסמה אתמול באתר "כלכליסט" סיפק עומר כביר מעט פרטים על הגוף הבלתי מוכר: "בראש ארכימדס עומד אלינדב היימן, ששימש בעבר כעוזר פרלמנטרי לשני חברי-כנסת. ב-2009 מונה היימן ליועץ לענייני חוץ בפרלמנט האיחוד האירופי ושימש כיועץ בכיר בחברת הייעוץ האסטרטגי TARA. ב-2012 החל היימן לכהן כמנכ"ל חברת הלובינג European Friends of Israel, שפעלה לקידום האינטרסים של ישראל באיחוד האירופי".

במוסף "G" של "גלובס" (שמאז השבוע שעבר נושא קרדיט לעורכת החדשה, חגית מהלא בן-משה), מתחקים הכתבים חן מענית ונעה ברק אחר "גלגולו של פייק ניוז": "סיפור שבו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מתאר כיצד שכניו היהודים סייעו לו כשהיה ילד קטן ורעב, עם תמונה שבה הוא מזיל דמעות". מתברר שהסיפור הופץ באינטנסיביות במדיה חברתית ובאתרים חרדיים – שלמרבה הפלא לקחו אותו מאתר שמוגדר בכתבה כ"בעל נטיות אנטישמיות ואנטי-ציוניות מובהקות" (שגם הוא נטל אותו ממקור אחר).

"איך מתפתח וצומח פייק ניוז? בקלות", כותבים מענית וברק. "כל מה שצריך זה גורם שמספר סיפור שנשמע טוב, קורטוב של אמת, פרסום בגופי תקשורת שמצטטים בלי לבצע בדיקה, העתקה באתרים שמוסיפים לסיפור נופך משלהם ופרטים נוספים כיד הדמיון הטובה, ולבסוף, לא מעט אנשים תמימים, שלחיצה על בלוטות הרגש שלהם תגרום להם ללחוץ 'share' ברשתות החברתיות".

כדי למצוא דוגמאות לחדשות כזב לא צריך להרחיק עד תעשיית הכזבים של משטר פוטין, ואפילו לא עד מחוזות אקזוטיים כמו אפריקה, דרום אמריקה ומזרח אסיה. במוסף השבועי של "ישראל היום", למשל, חלק ניכר מטורו של מתי טוכפלד מוקדש לפוסט שעלה השבוע באתר "טלקום ניוז" של הבלוגר אבי וייס.

טוכפלד משדרג את וייס לתפקיד "מנכ"ל" האתר (שהוא למעשה בלוג), כותב שהוא "תנ"צ בדימוס", ומספר כי לפני ימים אחדים הוא "חשף כי מסמכים רבים שיצאו מפרקליטות המדינה הודלפו לתקשורת על-ידי גורמים בפרקליטות ולא על-ידי עורכי-הדין של הנאשמים", כהגדרתו. "וייס הצליח להוכיח, באמצעות חפירה במאפיינים הצפונים של המסמכים, מאיזה מחשבים יצאו המסמכים. היכן הפכו ממסמכי Word רגילים למסמכי PDF, ובאיזו שעה בדיוק נסגרו ויצאו לאוויר העולם".

את המסמכים מצא וייס באמצעות גוגל. הוא הסתכל במידע ששמור במאפייני המסמך – פעולה שיכול לעשות כל אדם שבעכבר שלו מותקן כפתור ימני תקין – והסיק מסקנות. משרד המשפטים כבר הוציא הודעה שלפיה המסקנות הללו שגויות ומבוססות על הנחות מופרכות. טוכפלד מצטט את התגובה הזאת בטורו, אבל ניכר שהוא לא השתכנע. נתוני הקבצים הם גרעין האמת שמסביבו הוא מלפף את פרשנות השקר.

"וייס לא קובע מי האדם שהדליף, את זה הוא לא יכול לדעת", מכסת"ח הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", אך מיד ניגש למלאכת רקימת הרמיזות: "הוא כן קובע מאיזה מחשב יצאה ההדלפה. בין השאר, מדובר במחשביהם של פרקליטות מיסוי וכלכלה תל-אביב בראשות עו"ד ליאת בן-ארי; מחשבו של היועץ לענייני פלילים של היועמ"ש, עו"ד חגי הרוש; מחשבו של יועץ נוסף ליועמ"ש, עו"ד רותם ארנריך; עוזרה של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר ועוד". אמנם מדובר באנשים שתפקידם הוא לכתוב את המסמכים המדוברים – ולכן הגיוני שהמסמכים הללו ייווצרו במחשביהם – אבל למה להרוס סיפור טוב עם ביורוקרטיה משעממת?

הדלפה של חומרים כאלה "היא עבירה פלילית שדינה מאסר שלוש שנים", מבהיר טוכפלד. במחי קונספירציה הופך העיתונאי את נציגי מערכת אכיפת החוק שמאיימים על מושא קיומו של "ישראל היום", בנימין נתניהו, לעדת עבריינים שבעצמה צריכה להישלח אל מאחורי סורג ובריח. בדרך מתעלם טוכפלד מאמת אחת ברורה וחד-משמעית: מבין כל המסמכים שמוזכרים ב"תחקיר" של וייס, רק אחד (כתב החשדות) הודלף. כפי שמציין דובר משרד המשפטים, משה כהן, שאר המסמכים הופצו בגלוי ובתפוצה רחבה.

אגב, טוכפלד לא היה צריך להחליט אם הוא מאמין לגרסת משרד המשפטים. הוא אפילו לא היה צריך לגשת לדסק ולשאול את רכז הכתבים מאיפה הגיעו המסמכים האלה, שתוכנם פורסם גם ב"ישראל היום" בזמן אמת. הוא היה יכול פשוט להקליד בגוגל "החלטת היועץ המשפטי לממשלה לשקול את העמדת ראש הממשלה לדין בכפוף לשימוע בתיקי החקירה הנוגעים לעניינו", ולמצוא את המסמכים באתר משרד המשפטים. אלא שאם הוא היה עושה זאת, הוא היה מאבד את הקולב שעליו נתלה הפעם דף המסרים התקופתי.

בפוסט שעליו מתבסס הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" מוזכר שחלק מהמסמכים שנבדקו אותרו באתר "העין השביעית". נכתב שם גם שפענוח הגורמים שהכינו את הקבצים לפני הדלפתם התבצע דרך זיהוי גרסת תוכנת ה-PDF שבה נעשה שימוש. הנה סקופ: דוברות משרד המשפטים בכלל הפיצה את הקבצים בפורמט Word, מעבד התמלילים הפופולרי. לפחות בכל הנוגע לקבצים שפורסמו באתר "העין השביעית" – הח"מ הוא זה שהפך אותם לקבצי PDF, לשם העלאתם לאתר.

הפרסומים של וייס אינם חשובים כשלעצמם. מי שינסה לקרוא אותם בגרסת המקור יגלה שלעתים קרובות קשה בכלל להבין למה הוא מתכוון. החשיבות שלהם היא השימוש שכתבי החצר של נתניהו עושים בהם כדי לייצר פרשנויות כזב: וייס מפרסם ערימה של מיקרו-עובדות, שחלקן כאמור שגויות. הוא מסיק מהן מסקנות שגויות, ומצהיר שהעובדות מדברות בעד עצמן. עיתונאים כמו טוכפלד או אלי ציפורי – וגם נתניהו עצמו – נוטלים את המסקנות הללו כדי להסביר לקוראים מדוע ראש הממשלה הוא קורבן של קנוניה מרושעת.

תרבות

ב"גלריה" מראיין בן שלו את בועז גולדברג, שיצר סרט תיעודי על גיבור הגיטרה המנוח צ'רלי מגירה. "לקראת סוף 'מחר כבר עבר'", כותב שלו, "שומעים הקלטה מראיון איתו בפודקאסט אמריקאי. המראיין, הקומיקאי ג'וני פמברטון, שואל את מגירה על בובת אלביס ערופת ראש שהיתה ברשותו.

"פמברטון משרה אווירה משועשעת, בבחינת 'תשמעו קטע, יושב מולי רוקר שמסתובב עם בובות'. מגירה זורם איתו, אבל אז אומר: 'נכון שאפשר לזהות שזה אלביס למרות שאין לו ראש? אני תוהה – אם אני אמשיך להחסיר מהבובה פרטים, באיזה שלב אתה כבר לא תזהה שזה אלביס?'".

ב"ידיעות אחרונות", מנגד, מבקר מוזיקה לשעבר מביע געגועים לתוכנית ריאליטי. "ללא נאמבר פתיחה – וחבל – ארבעת המנחים צעדו לתוך האולם, ואחרי מספר ברכות הכריזה לוסי איוב על הופעתה של מדונה בשבת", כותב עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה שלו, שנדפס היום בכפולת האירוויזיון של העיתון, שהיא גם כפולת העמודים הפותחת. "הטקסט היה קצת פחות מנג'ס – אבל לא בהרבה – מהסאגה המתישה שקדמה להגעתה של כוכבת הפופ. גם חילופי ה'עקיצות' בין ארז טל לאסי עזר עוררו געגועים לדיאלוגים שלהם ב'אח הגדול'".

סימנייה

"ד"ר איל (עם י' אחת) יהוה (כן, בדיוק כמו ששומעים) גרוס (עם שורוק) הוא ראש כנופיית פינוי החניות, ששמה לה למטרה לפנות חניות לתושבי העיר. הוא מודע לכך שהוא עלול להצטייר כתמהוני, ולא רק מפני שבגיל 22 הוסיף רשמית את השם המפורש לשמו, 'כדי להראות שאפשר'" (דני בר-און, "מוסף הארץ").

ענייני תקשורת

צנזורה עצמית. "נתניהו חצה קווים אדומים בפרשות 2000 ו-4000?", שואל רז שכניק את גאולה אבן בכתבת השער של "7 לילות". "אני באמת חושבת שלא מתפקידי לענות על שאלות כאלה, כשאתה שואל אותי על ראש המפלגה שבה חבר בעלי", משיבה העיתונאית.

שת"פ. למרגלות הסיפור של "גלובס" על מעשיית הדמעות של פוטין מופיעה הערה מערכתית ("גילוי מלא") שלפיה הכתבה מבוססת על "בדיקת 'המשרוקית' של 'גלובס' שבוצעה במקור במסגרת שת"פ של 'המשרוקית' ופייסבוק". מה כולל שיתוף הפעולה? ב"גלובס" לא מרחיבים, אך מהכתבה עולה שהממצאים הועברו מראש לפייסבוק, שהשתמשה בהם כדי לקבוע שאכן מדובר במידע כוזב.

הבהרה. "לפני שבועיים הזכרתי כאן את אבי בניהו, בהקשר של הבעיה במינוי דובר צה"ל שהגיע מהמערכת הפוליטית", כותב עמית סגל בשולי טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "בקריאה שנייה, היה מקום לציין שבניהו שימש בתפקידים שונים במשך שנים רבות במערכת הביטחון, ואין לתלות בו את האשמה בהתנעתה של פרשת הרפז".

בקטע שבגללו מתפרסמת ההבהרה קשר סגל בין הרקע של בניהו לפרשת הרפז, שבה "הדרג לובש המדים התבלבל והכפיש בניגוד לכללים את הדרג הפוליטי לובש החליפות". ליתר דיוק, כך אפשר להתרשם מקריאה מהירה. מי שיעיין שוב בטקסט יגלה שסגל לא קבע שכך קרה במישרין, אלא רק התייחס ל"טענה" שלפיה לובשי המדים התבלבלו והכפישו (וכו') – ואפילו לא כתב שהרקע של בניהו קשור לכך. הוא רק כתב ש"במקרה או שלא", בניהו הגיע "מהעולם הפוליטי". נראה שלבניהו זה בכל זאת הפריע.

כתיבה. במדורה של איילת שני ב"מוסף הארץ" מתראיין היום תם אהרון, מגיש "פעם בשבוע" בכאן 11. הוא מספר לה על תהליך כתיבת המונולוג השבועי: "אנחנו מתחילים מישיבת נושאים. פשוט זורקים כיוונים – נגיד, חיסונים. אנחנו חושבים איזו ביקורת יש לנו על הנושא הזה, בלי שנהיה מומחים גדולים לעניין. בשלב הבא התחקירנים יושבים וקוראים כל בדל מידע שיש בנושא, מתקשרים לעיתונאים, מומחים, אקדמאים – ואז הם מציגים בפנינו את התמונה ואומרים לנו אם לא היינו בכיוון בכלל, או להפך – שמה שחשבנו נכון, ויש עוד טיעונים שאפשר להוסיף.

"בשלב הזה אני מנסה להפיל אותם. שעות. בכל דרך. אני לא יושב לכתוב עד שאני לא בטוח שהרעיון הבסיסי עבר את כל מבחני הריסוק. אחרי שאני כותב אנחנו מייצרים גרסה נטולת בדיחות של המונולוג ואנחנו שולחים את זה למה שנקרא רד טים ובלו טים, אנשים שאנחנו יודעים איפה הדעות שלהם נמצאות, שיסכימו או לא יסכימו, ואחרי שהם מחזירים לנו ריג'קטים אנחנו רואים אם ואיפה טעינו. או לא".

בלווטניק. ב"גלובס" כותבת ענת ביין-לובוביץ' על הניסיון להדיח את מנכ"ל חדשות 13, גולן יוכפז. היא מציינת שאת המהלך מקדם נדב טופולסקי, מנציגיו של בעל השליטה בערוץ, לן בלווטניק. "בינתיים", היא מציינת, "כל עוד נציגות הציבור בדירקטוריון תומכות ביוכפז, הרי שעל-פי חוק אין לבעלים את הרוב הדרוש בדירקטוריון (75%) כדי להדיחו". במאמר שפורסם כאן אתמול הרחיב שוקי טאוסיג על התנהלותו מעוררת החשד של בלווטניק.