לא חשוב כמה שנים אדם עוסק בעריכת עיתונים: החוויה של קבלת העיתון המודפס־טרי בבוקר ופרישתו בלב דופק אינה מתקהה עם השנים. העונג במישוש מוצר ממשי, מלוטש פחות או יותר, שעד אמש בחצות היה מהומה לחוצה, הוא אחד התגמולים המעטים שעורך זוכה להם לאחר יממה של חבלי לידה, עצבנות, תקלות, בעיות והתנהלות כאוטית. תחושת הסיפוק היא־בדרך כלל רגעית והיא הולכת ומתכרסמת ככל שנמשך העיון ומתגלים הפגמים בעבודת האתמול: חלקם גלויים לכל עין ואחרים (גרועים למדי) ידועים רק לעורך עצמו. פגמים הם טבעו של עיתון – מוצר שהוא עבד ללוח הזמנים ולקוצר ידם של עושיו. גם אם עיתון הוא פרי עבודתם של דקדקנים, שואפי שלמות, כל גיליון תמיד נמצא במרחק ניכר ממנה. כמות החומר הטעון עריכה ביחס לזמן המוגבל, לתהפוכות האירועים ולעורכים המעטים, יוצרת תמיד תערובת נפיצה.

אפשר לראות בפועלו של העורך את הגיליון שביד ואפשר לראות זאת מן הצד ההפוך – בגליונות שלעולם לא יגיעו לדוכן. בכל בוקר מקבל הקורא לידיו עיתון שהוא רק גרסה אחת מרבות אפשריות. העורך אחראי לה כמובן, אבל אחריותו העיקרית היא למנוע מן הקורא גרסאות גרועות יותר. העורך הוא סוכן הידע המשרת את הקורא, ובחירותיו, בהנחה שהן נכונות, משאירות בחוץ אינספור חומרים לא מתאימים, קלוקלים או טעוני תיקון ושיפוץ. במושגים של תחרות זמר, צוות העורכים עוסק בעיקר בניפוי ההכרחי, האכזרי תמיד, שמבטיח שרק הראוי יגיע אל קדמת הבימה. גאוותו של עורך אמיתי היא על כל העיתונים שמנע מהם לראות אור ולאו דווקא על אלה שתויקו בארכיון. אפשר לראות את סיסמת ה"ניו־יורק טיימס" בת 110 השנים, "כל החדשות הראויות להידפס", מן הזווית ההפוכה, משהו כמו: אנחנו, עורכי העיתון, מונעים בעבורך אינספור סיפורים טפלים, מפוקפקים, לא בשלים, שקריים אולי, שאינם ראויים לך.

איור: עירית אדר

הקורא לא חייב להיות מודע לנוכחותו המתמדת של העורך בעיתון שלפניו, אבל התוכן שמספק לו עיתון במיטבו הוא תוצר סינרגי של השניים, העורך והכותב. בדרך־כלל נמדדת איכות עיתון על־פי היחס בין מספר הכותבים המועסקים בו למספר העורכים. עיתון ערוך היטב הוא זה שכתביו מופעלים כראוי ותוצרתם נשקלת בביקורתיות על־ידי עורכיהם. עיתון ערוך היטב הוא זה שלעורכיו תפיסה ברורה בדבר הגדרת זהותו, סגנונו, שפתו, ומשנתם מונחלת בהתמדה לכותבים ומחלחלת בהתמדה אל תודעת הקוראים.

כאשר עיתון נקלע לקשיים כלכליים, נוטות הנהלות לקצץ תחילה בהוצאות העריכה. אפילו למערכת העיתון עצמה קל יותר לוותר בעת קיצוצים על משרות עריכה מאשר על משרות כתיבה. לעורכי העיתון קשה יותר להיפרד מן הכתב האזורי בשרון, נניח, מאשר מהעורך התשיעי היושב במשמרת הלילה בדסק החדשות. הראשון יגרום לחור גלוי לעין בפריסת העיתון בשטח, ואילו על העדרו של השני אפשר לכאורה לחפות בעבודה מאומצת יותר של חבריו. למעשה, נחשול המלים הזורמות לשולחן העורכים המצטמצם ימשיך לשטוף את העמודים המתהווים ואלה יתמלאו מאליהם תחת פחות עיניים משגיחות וידיים מתקינות. על תשומת לבו של העורך המנסה לעמוד בפרץ תתחרינה יותר בעיות הדורשות טיפול בו־בזמן.

הקורא לא צריך להיות מודע לכך, אבל כשעיתונו בקשיים, הוא מקבל עיתון דל־עריכה. לכאורה הוא מקבל לידיו אותו עיתון באותו מחיר, אבל קורא ערני יכול להבחין בקלות בנסיגה באיכות הגיליון שבידיו. יותר שגיאות דפוס, יותר כותרות מרושלות, ידיעות כפולות, עריכת טקסט רפויה, קצרת רוח, החלטות שגויות בבחירת נושאים, בהקצאת השטח, בהצגת הסיפור וכן ליקויי סגנון ולשון, שפוגעים תמיד באושיות זהותו של העיתון. הקטנת מצבת העורכים מגדילה את כמות הליקויים הקטנים, המטרידים, וגרוע מכך, את הסיכוי לכשל משמעותי, הרה נזק. עיתון דל־עריכה הוא עיתון שכתבותיו ארוכות מדי, דלילות תוכן, ערוכות ברפרוף; שעֲזַרֵי התצוגה החזותיים (כותרות משנה, תיבות מבארות, תצלומים, מצגות גרפיות) חסרים בו או לקויים. מגיע רגע שבו הנִרפות הסגנונית הזו עוברת לקורא, ומתבטאת אצלו בתחושה עמומה שמשהו לא בסדר. ש"העיתון מתדרדר".

ועדיין, הלחץ התקציבי על מצבת העורכים הוא מן הצרות הטובות שמעיקות על העולם הישן – עולם העיתונות המאורגנת, המודפסת. בעולם החדש, האינטרנטי, מקום העורך בשרשרת הייצור כלל איננו מובן מאליו. חלק מאתרי החדשות אינם מעסיקים כלל צוות עיתונאי אלא מושכים חומר מסוכנויות הידיעות או מאתרים אחרים. העורך האינטרנטי במקרה כזה הוא המאבטח הניצב בפתח המועדון, המפקח על יציקת התוכן לתוך תבניות האתר. הוא גלגול של הסִיס־אוֹפּ, הסיסטם אופרייטור, השמרטף של הפורומים והטוֹקבֶּקים. הוא מונע ניבולי פה, התחזויות והשמצות, משגיח על התעבורה ועוצר חומר הנראה לו חשוד.

בעריכת אינטרנט משוכללת יותר – עדיין בצוותים קטנים, זוטרים, מעוטי ניסיון – מתקינים העורכים את המידע בעיקר מצד הסגנון, וספק אם בכוחם לעסוק במהות, בתכנים עצמם. כשעיתון יומי "מספק תוכן" לפורטל אינטרנטי, עבודת העריכה שנעשית בפורטל היא מה שמכונה "פֶּקֶג'ינג", אריזה מחדש. פס הייצור מתנהל בפשטות כך: העתק, מחק כותרת, החלף אותה בדאחקה מושכת עין, הדבֵּק, שַגֵר ושכח.

אתר החדשות המצוי שעל הרשת הוא במקרים רבים נגזרת אינטרנטית של עיתון מודפס, ועדיין רחוק מלהבשיל להיות לעיתון־ללא־נייר של ממש. גם אם שמו של אתר החדשות אחֵר וזהותו עצמאית למראית עין וסגנונו שונה מזה של עיתון האֵם, המודפס, עיתון האינטרנט עדיין גר אצל ההורים. לא נמצאה עד כה הנוסחה הכלכלית שתאפשר עיתון אינטרנטי העומד בסטנדרד כתיבה, עריכה ופרישה של עיתון מודפס, שהחומר העיתונאי המוגש בו הוא מתוצרת עצמית ושבכוחו לממן את אנשיו. הפורמט האינטרנטי לא מצליח לספק שטחי פרסום במיקום ובכמות שיניבו הכנסות משמעותיות, ואיננו יכול לגבות כסף מן המשתמשים: מי הגולש הטמבל שישלם בעד עיתון ברשת?

התבנית לעיתון האינטרנט עדיין איננה פתורה. בפורמט הנפוץ היום מוקדש מאמץ ליידד את ראש הכתבה העיתונאית עם הקורא: כותרת, כותרת משנה, צילומים ועזרים אחרים. אבל יחידת הטקסט האינטרנטית היא עדיין מגילה ללא תחתית, עד כי נדמה שאפשר לגלול את הטקסט המתארך עד אינסוף ולבקר במצולות־תוכן שלא שזפה עין אדם. החירות הזאת, לכתוב כמה שרוצים כי רק ראש הכתבה חשוב באמת וגופה יוכל לתפוח כרצון הכותב וזנבה יוכל להשתלשל למעמקים, דוכאה בחריפות בעיתון המודפס בגלל מצוקת המקום. לכותבי האינטרנט אין הגבלת מלים אמיתית, וכתיבה ללא הגבלה היא כתיבה לא ממושמעת ולעתים קרובות מרושלת, ספגטי ארוך של אמירות בזבזניות. מבלי להסתכן בניחוש איזה שבריר מאלה שמתחילים לקרוא כתבה גם מגיעים אל סופה בתהומות הגלילה, ברור כי ההגבלה ההכרחית בעיתון המודפס כפתה על הכותב משמעת ועל עורכיו הקצאת מסגרת מלים שהעיתון והקורא יוכלו לעמוד בה.

▪ ▪ ▪

אינספור דרגי ניהול עצבניים, יועצים ארגוניים יצירתיים, אנשי שיווק רעבים, מנהלי תוכן עצבנים, חשבים דקדקנים, מתכנתים ומפרמטים עוסקים בשנים האחרונות בשאלה האלכימית הגדולה: כיצד לייצר עיתון ללא עורכים. איך לגרום לחומר הכתוב להיכנס מאליו לתבניות הנכונות, ולהימנע, ככל שניתן, מכל מגע יד אדם בדרך לכך וממגע יד עיתונאי בפרט.

בימים כאלה הופכים הגעגועים לעורך לנוסטלגיה. בעודי גולל את הטקסט האינטרנטי במאמץ לאמוד את אורך המסע אל קצהו, צצה בראשי מאליה השורה בת האלמוות מן הפיליטון הנודע של אפרים קישון, שבו עורכים נמרצים וטרחנים כותבים הספד נרגש על דמות שלא נבראה והכל בגלל הערת אגב עניינית של המתקין לדפוס: "יצחק הסוף איננו". ואכן, כמעט חצי מאה אחרֵי, הסוף עדיין איננו.

חנוך מרמרי הוא העורך לשעבר של"הארץ"

גיליון 57, יולי 2005