"זיהום האוויר בחיפה עולה בשל המחסור באמוניה", מודיעה לנו כותרת באתר nrg. "בדיקות זיהום אוויר שנערכו בחיפה מראות על עלייה חדה בפליטת תחמוצות החנקן, שנוצר בשל המחסור באמוניה במפעלים הזקוקים לה להפחתת הזיהום", התריעה כותרת המשנה. "נתונים שמפרסמים איגוד ערים לאיכות סביבה במפרץ חיפה והמשרד להגנת הסביבה מראים כי נרשמה עלייה חדה בפליטות של תחמוצות חנקן כתוצאה משריפת דלקים", מובהר בכתבה עצמה.

במשרד להגנת הסביבה, יודעים לספר לנו ב-nrg, יודעים גם להפנות אצבע מאשימה: "במשרד טוענים כי החלטת בית-המשפט המחוזי על סגירת מכל האמוניה, חודשיים לפני המועד שנקבע בתחילה הובילה למחסור באמוניה במפעלים הזקוקים לה להפחתת פליטות תחמוצות חנקן. בבתי-הזיקוק בחיפה, למשל, עלו ריכוזי הזיהום מעל הערך המותר בשתי ארובות". רק "בהמשך לפנייתנו", כותב יאיר קראוס, הכתב ב-nrg, נדרש מהמפעלים "להסדיר את הנושא".

כמה טוב שיש עיתונות, וישנם גופים ממשלתיים ועירוניים שמתאחדים כולם בהרמוניה מופלאה כדי לשמור על הציבור מזיהום אוויר מסוכן. המשרד להגנת הסביבה ואיגוד ערים מפרץ חיפה (גוף משותף לשלטון המקומי ולמשרד להגנת הסביבה) מנטרים את האוויר המזוהם בנאמנות ובמהירות, ומעבירים את הנתונים לפרסום בזריזות וביעילות. והעיתונות ממהרת לפרסם את הנתונים הממשלתיים. בחיפה-כימיקלים ובבז"ן יכולים לנשום לרווחה (אם הם רחוקים מהמפעל): הספין עבר.

תזכורת תמציתית לסאגת האמוניה: את החומר הזה, שהתעשיינים מצווחים עכשיו על חשיבותו העצומה, ייצרו פעם בישראל. אבל מישהו חשב שנכון יהיה להפסיק את הייצור, ובמקומו לייצר כאן מונופול שישתלט על אספקת המוצר התעשייתי. במקום לייצר כחול-לבן, אפשר לקנות בזול (בחו"ל) ולמכור ביוקר (בארץ). האמוניה, לא מהחומרים התעשייתיים הכי מזהמים ומסוכנים, הפכה בגלל הריכוזיות לאיום בקנה מידה לאומי. ריכוזיות ממש: המכל הענק, בקרבה לאזור עירוני צפוף, מהווה פצצה מתקתקת (במקרה של חבלה מכוונת או תקלה), והספינה המייבאת אליו את החומר היא פצצה דומה – שמשייטת לאורך חופי ישראל.

המפעל, חיפה-כימיקלים, עבר מיד ליד עד שהגיע לבעלותם של זוג אמריקאים, האחים טראמפ (אין קשר לנשיא). במשך שנים, ובמיוחד מאז מלחמת לבנון השנייה, אז איים מנהיג ארגון המחבלים חיזבאללה באופן מפורש כי ינסה להפציץ את המתחם, יש מי שמנסים להתריע ולדרוש את הסרת האיום הזה ממפרץ חיפה. דו"ח מדעי שעליו חתומים עשרה מומחים (בהם חתן פרס נובל דן שכטמן) בראשות פרופ' אהוד קינן מפרט את האיום וקובע נחרצות כי המכל חייב לזוז.

לאחרונה נס קרה לנו, ואל אזהרות המומחים חברה עיריית חיפה. בית-המשפט הלך בעקבותיהם, והמשרד להגנת הסביבה החליט שהוא לא רק המשרד להגנת התעשייה ושלל את ההיתר ("היתר רעלים") של המפעל. אבל זה לא נגמר עד שזה נגמר – המכל עדיין כאן והתעשייניים עדיין מקווים להזיז את השעון לאחור ולאפשר את המשך קיומו של האיום האסטרטגי בלב המפרץ. מה עושים מול החלטת בית-משפט, מול עירייה ששינתה את טעמה, מול מומחים שמטיחים האשמות כבדות? מגייסים את נתניהו, את המועצה לביטחון לאומי, מחזירים את המשרד להגנת הסביבה לתלם, וכמובן – משתמשים בעיתונות.

ג'ולס טראמפ, מבעלי חיפה-כימיקלים (צילום מסך)

אז לטובת קוראי "אמוניה להמונים", הנה קריאה מודרכת בספין האחרון מבית-מדרשה של התעשייה המזהמת. ראשית, יש לשים לב לאופן שבו הגופים הרשמיים הופכים פתאום לאבירי השקיפות ומספקים מידע על הזיהום הגובר – לא פחות.

המשרד להגנת הסביבה מסתיר באופן שיטתי מידע חיוני מהציבור – אפילו בהקשר של מכל האמוניה, כשהעלים את תוצאות השימוע שנערך לחיפה-כימיקלים (וכבר נכתב כאן על חוסר האמון של הציבור במשרד, וגם על המניפולציות השונות של בכיריו). והנה השבוע, בפרץ של שקיפות חריגה, ממהר המשרד להודיע שזיהום האוויר בחיפה עולה בשל המחסור באמוניה שגרמה החלטת בתי-המשפט (אגב, מעניין שבעת השריפה הגדולה שהשתוללה בחנוכה האחרון במתחם בתי-הזיקוק, שנראתה והורגשה בכל האזור, לא נמצאו חריגות בזיהום האוויר).

מדובר בהצהרה שהיא לא פחות ממדהימה. אל מול הנרטיב הזה, עיתונות ביקורתית היתה יכולה וצריכה לשאול את השאלות הפשוטות: הגופים הממשלתיים והעירוניים האמונים על ניטור האוויר בשם הציבור מבחינים בעלייה בזיהום. במקום לברר מה בדיוק היו הפעולות מול המזהמים (במקרה זה, בתי-הזיקוק במפרץ חיפה, בשליטת עידן עופר) ומדוע לא נערכו כראוי (הרי ידוע כבר זמן ארוך על ההחלטה לרוקן את המכל), כותבים שבית-המשפט – לא פחות – הוא האשם.

בואו נדמיין מקרה דומה: בית-המשפט קובע כי בעיר מסוימת יש לסגור את גני הילדים העירוניים משום שיש בהם אסבסט מסוכן. העירייה מתמהמהת באיתור מקומות חלופיים ולא מקימה גנים חדשים. כשההורים מתלוננים, העירייה מפעילה את העיתון המקומי כדי שיתקוף את החלטת בית-המשפט. זה בדיוק מה שקורה כאן כעת, עם המשרד להגנת הסביבה, חיפה-כימיקלים וגם (במקרה הזה) אתר nrg.

את ההתגייסות של המשרד להגנת הסביבה כדי לשרת את הנרטיב שישאיר את מכל האמוניה במפרץ אפשר לפרש על רקע הלחצים הכבדים שהופעלו על השר זאב אלקין מצד חיפה-כימיקלים, התאחדות התעשיינים – וגם משרד ראש הממשלה, בשבתו כלוביסט של התעשייה המזהמת.

הזזת האצבע המאשימה בזיהום הלאה ממי שמזהם בפועל והפנייתה לכל עבר – אל בתי-המשפט (כמו בידיעה הנוכחית ב-nrg) או אל הציבור (כמו שעשתה מירב ארלוזורוב) – היא פרקטיקה ידועה של תעשיות חזקות, בכל התחומים, שמתמרנות כך את הציבור באמצעות התקשורת.

אל מול ספינים כאלה חשוב להזכיר: מי שאשם כעת במחסור באמוניה הם המשרד להגנת הסביבה וחיפה-כימיקלים. שני הגופים, למרות שידעו במשך שנים על הסכנה האיומה שבהמשך הפעלת המכל, העדיפו למרוח את הזמן ואת האזרחים. במתן היתר רעלים על-ידי המשרד להגנת הסביבה למכל שנבנה באופן לא חוקי, בוויתור של המשרד על פיקוח הולם על תקינותו של המכל, בהזנחה פושעת של הקמת חלופות והסרת חסמים כדי שמונופול האמוניה יפורק.

אבל התקשורת שומרת על שקט תעשייתי, וכשהיא מפרה אותו זה כדי לשרת את הספין.