לא בכל יום מתקבלת החלטה בבית-משפט במחיאות כפיים, בהתרגשות גדולה. לא יהיה מוגזם לומר שכולנו חשנו את משק כנפי ההיסטוריה באולם בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה כשהשופטת ג'אדה בסול קיבלה החלטה אמיצה: להורות על ריקון מיכל האמוניה במפרץ בתוך עשרה ימים. בכך עשתה את מה שאף שר, אף ראש עיר ואף פקיד ממשלתי לא העז לעשות לפניה.

"התמונה העולה ממנו מדירה שינה מעיני כל המתבונן בו", אמרה השופטת על דו"ח המומחים בראשותו של פרופ' אהוד קינן, שהזהיר באופן חד, חלק ומנומק מפני הסכנה העצומה שבמיכל הישן ובחומר שמשונע אליו ומאוכסן בו. סכנה של עשרות ומאות אלפי נפגעים במקרה של תאונה או חבלה מכוונת.

"עסקינן במצב שנמשך שנים, כאשר הרגולטור איננו פועל בשקידה הראויה למציאת פתרונות, בה בעת שאוכלוסייה אזרחית גדולה חשופה לסכנות מהמשך ניהול העסק דנן", מתחה השופטת ביקורת ללא כחל ושרק על הרשויות הרופסות.

במקביל היה מרשים לגלות איך אוניית האמוניה טובעת כמעט תחת משקל הדמויות הפוליטיות והארגונים שקפצו עליה כדי להעמיס קצת מההון הציבורי שיצרה החלטת השופטת. כבר בשבוע שעבר, עם ההחלטה הקודמת של אותה שופטת, עשרות גורמים מיהרו לשלוח תגובות דחופות לתקשורת על החיוניות של סגירת המיכל. כל אחד רצה לקחת חלק בהתרחשות ההיסטורית. אם אין זמן כעת לנסוע עד לחיפה ולהצטלם עם המיכל, לפחות אפשר לשלוח הודעה לתקשורת. אחרי שנים רבות של התעלמות, האמוניה הפכה להיות להיט.

השיא, ללא ספק, היה אתמול (א') בצהריים: מיד לאחר שסיימה השופטת בסול לקרוא את החלטתה מיהרו בכל מערכות התקשורת להודיע את הבשורה: בתחנות הרדיו של גלי-צה"ל וקול-ישראל, באתרי "הארץ", "וואלה", ynet, "כלכליסט", "דה-מרקר", "מעריב", "ישראל היום", nrg ו"גלובס" (רק בשני האחרונים לא הגיעה הידיעה לכותרת הראשית). בערב הופיעו דיווחים גם במהדורות החדשות בשלושת ערוצי הטלוויזיה.

ואחרי הבליץ התקשורתי הזה – סוף-סוף! – הפתיע אותי אדם קרוב ששאל אם מדובר בלבניות של בז"ן. כאילו כדי להמחיש שלא משנה כמה דיברנו וכתבנו, הציבור טרם הבין את המצב לאשורו, הקרקע עוד רחוקה מלהיות חרושה ונראה שעוד ייכתבו פה בעתיד פרקים נוספים של "אמוניה להמונים". אמנם נפל דבר, אבל הסיפור עוד לא נגמר.

כעת מה שחשוב הוא שההתעניינות התקשורתית לא תחזור להיות אקראית ודלילה. שהתקשורת לא תחזור להיות אותה תקשורת שלא הבינה את הפצצה הטמונה בדו"ח קינן, אותה תקשורת שרק לאחרונה התעלמה מהגילוי המדהים שלפיו חיפה-כימיקלים היא מי שמימנה את דו"ח המועצה לביטחון לאומי שניסה לסכל את הוצאת המיכל מחיפה.

חשוב להבין שהסוגייה עוד שרירה וקיימת, המיכל אותו מיכל והאמוניה אותה אמוניה. אבל מעתה ואילך השיח התקשורתי חייב להיות מובל ולא נגרר, להיאחז בעובדות ולא בספינים שמספקים בעלי ההון ועוזריהם. הבאז-וורד הנוכחית היא "תחליפים", כלומר תחליפים לאמוניה, המשמשת בעיקר את תעשיית הדשנים.

התחליפים היו פה קודם, לפני מיכל האמוניה של חיפה-כימיקלים. לפני 31 שנים הקימה חיפה-כימיקלים את המיכל כדי להפוך למונופול בתחום. מהלך שהתרחש תחת איפול צנזוריאלי שמנע מהציבור להגיב ולנסות למנוע את הרעה הנפיצה הזאת בקרבת אזור מגוריו. אבל עוד לפני הקמת המיכל, מפעל דשנים ייצר אמוניה מאוריאה. גם היום חברת החשמל מייצרת את כל תצרוכת האמוניה השוטפת שלה מאוריאה. האמוניה נכנסת ישר לתהליך, לא נאגרת כלל ואינה מהווה סיכון.

האגירה של כמות עצומה של אמוניה במקום אחד, אם זה במיכל או בספינה הממלאת אותו, נועדה אך ורק לטובת שורת הרווח של חיפה-כימיקלים ואינה הכרחית כלל. הצרכנים הגדולים של האמוניה יכלו מזמן לחזור לייצר אמוניה מאוריאה, ממתאן או מגז טבעי. אלא שעד היום מי שהכתיב את הכללים היו שיקוליה הכלכליים של חיפה-כימיקלים שבעליה, האחים ג'וליוס ואדי טראמפ, חיים מעבר לים.

עד היום, השיקולים האלו היו אלה שהכתיבו את סדר היום גם לעיתונאים ולכלי התקשורת. בחודשים האחרונים, ובמיוחד מאז מסיבת העיתונאים של עיריית חיפה שחשפה את דו"ח קינן, המצב הזה משתנה. החלטת השופטת מסמנת לכולם את הכיוון.

ליאורה אמיתי מלמדת במרכז להנהגת הבריאות, לשעבר מנהלת הקואליציה לבריאות הציבור ועמותת אזרחים למען הסביבה, המובילה קמפיין להצלת מפרץ חיפה