לאחרונה נחשפנו לשני טורים בנושאי סביבה של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר", שפעילי סביבה ומי שדואגים לאוויר שהם נושמים הוצגו בהם כטיפוסים בעייתיים שיש להם, למרבה הצער, "דרישות רבות ומגוונות", העסוקים בפסילת נתוני המשרד להגנת הסביבה וגם בפסילת "המשרד עצמו" ואשמים ב"ביקורתיות הרסנית" ובהפצת שיח של "פייק ניוז". לסיכום קבעה ארלוזורוב כי לחוסר האמון בנתוני המשרד להגנת הסביבה "אין תימוכין". את הקביעה הזו קבעה ארלוזורוב אחרי שהצהירה כי אין לה "כלים מקצועיים של ממש לבחון את דיוקם" של הנתונים.

להבדיל מעיתונאית ש"גילתה" את הנושא הסביבתי לפני חודשיים, אני מחזיקה בתואר ראשון במדעי הקרקע והמים, תואר שני בהנדסת סביבה ומעל 20 שנות ניסיון באיתור, איפיון וטיפול בקרקעות מזוהמות וסיכונים סביבתיים, ניסיון הכולל כמעט שנתיים של עבודה במשרד להגנת הסביבה (שבזמנו עוד היה המשרד לאיכות הסביבה). עם כל הידע והניסיון האלה אני מבקשת להדגים לארלוזורוב מדוע "הציבור" – בין אם אלה אזרחים תמימים, יזמים או אנשי שוק ההון, כמו גם "פעילים סביבתיים" ואפילו אנשי מקצוע – לא תמיד מאמין לרגולטור ולא סומך על כל המידע שהוא מספק. יכול להיות שאם ארלוזורוב היתה נענית להצעות הרבות שקיבלה לשיחות, להסברים ולהעמקה, היתה רואה שהמציאות הרבה יותר מורכבת והרבה פחות ורודה ממה שהוצג לה, באופן חד-צדדי, ללא שמות וללא ייחוס, על-ידי אנשי המשרד להגנת הסביבה.

ארלוזורוב קובעת כי "המשרד נתפס כשנוא נפשם של התעשיינים, לאחר שהשית עליהם בעשור האחרון דרישות מחמירות שחייבו אותם בהשקעות עתק לשם הפחתת הזיהום שלהם", ולכן לא יכול להיות שהוא אשם ב"שבי רגולטורי", שאותו היא מגדירה כהזדהות של המשרד עם האינטרסים של מפעלים שעליהם הוא מפקח "מפני שהוא מקיים איתם קשרי עבודה הדוקים ושומע באופן תדיר רק את ההסברים שלהם".

אולי הכותבת תופסת כך את יחסי הכוח בין התעשייה לבין המשרד להגנת הסביבה, אולם מדובר בטעות אופטית. המשרד להגנת הסביבה אכן עושה מאמצי אכיפה ומאיים על מפעלים ובעלי עסקים. ואולם, הנפגעים העיקריים, מי שכורעים תחת הנטל ולעתים רבות מאבדים את מקור פרנסתם ושמם הטוב, הם התעשיינים הקטנים, בעלי החברות הקטנות והיצרנים המקומיים, ולעתים קרובות מדי נהגי משאית ופועלים זוטרים. התעשייה הכבדה והמקושרת סופגת ללא קושי את הקנסות, ובאיומים חריפים יותר היא מטפלת בכך שהיא נכנסת למשאים-ומתנים וסוגרת עסקאות ולוחות זמנים מקלים באמצעות סוללות של משפטנים ומומחים.

אדמה מזוהמת

טענה אחרת של ארלוזורוב בטורה היתה בקשר לכך שאחותה היא בעלת תפקיד בכיר בחברת אדמה (מכתשים-אגן). לאדמה אין מפעלים באזור חיפה, כתבה ארלוזורוב, ולכן אין ניגוד עניינים או צורך בגילוי נאות בטורים שכתבה. בהקשר הזה אספר סיפור אישי: כשהייתי ילדה התארחתי רבות אצל סבי וסבתי בבאר-שבע. לחופשות שם היה ריח של סוכריות מנטה שסבתא תמיד החזיקה בתיק, של ארטישוק ואספרגוס שסבא שלי קנה מחקלאים שהכיר ושל סירחון אופייני ממפעלי התעשייה מכתשים וברום, שסיפקו פרנסה וצחנה.

במשך השנים עברו המפעלים לרמת-חובב, אך עיון בדו"חות כספיים של חברת מכתשים יכול לגלות משהו על יחס המשרד להגנת הסביבה לתעשייה. בעוד שמפעלים קטנים ובעלי קרקעות, בעיקר במרכז הארץ, נקראים לבצע סקרי קרקע ולשקם את הקרקע בעלויות גבוהות, מכתשים וברום השאירו אחריהם בבאר-שבע קרקע מזוהמת – למעשה, אחד מ-20 אתרי התעשייה המזוהמים ביותר בישראל – ואיש לא דורש מהם לנקות אותה.

על-פי דו"ח המשרד להגנת הסביבה, הזיהום ידוע עוד משנת 1993 ומורכב מחומרי הדברה, מתכות, ברומידים, כלורידים ועוד. השטח החשוד כמזוהם משתרע על פני כ-22 דונם. בשנת 1998 סוכם על עריכת סקר קרקע באתר במימון המשרד להגנת הסביבה והמפעלים, אך עד מועד כתיבת הדו"ח הסקר "לא יצא לפועל". עיון באתר המשרד להגנת הסביבה כיום, 25 שנה לאחר היוודע דבר הזיהום, לא מעלה פרסום של סקר קרקע במקום.

עיון בדו"ח הכספי של מכתשים לשנת 2012 (שלוש שנים לאחר הכרזת האתר כאחד המזוהמים בישראל וכעשרים שנה לאחר גילוי הזיהום) מראה כי המשרד להגנת הסביבה דרש מהחברה לבצע סקר היסטורי. ממצאי הסקר, ככל שנעשה, מעולם לא פורסמו לציבור.

בשנת 2014 מציין הדו"ח הכספי כי החברה נדרשה לבצע "בדיקת דיגום גז קרקע". גם במקרה זה לא פורסמו הממצאים, למרות החובה החלה על המשרד להגנת הסביבה לפרסמם, מכוח חוק חופש המידע. בדו"ח משנת 2014 ובדו"חות הבאים נכתב כי "עד כה טרם נדרש המפעל על-ידי מי מהרשויות לנקוט בפעולות נוספות בהקשר זה". יקום בעל הקרקע או המפעל שהמשרד להגנת הסביבה דרש ממנו לבצע סקרים ובדיקות – ולא דרש השלמות, שיקום או טיפול במשך יותר משלוש שנים.

גם חברת כימיקלים-לישראל מדווחת, בדו"חות הכספיים באנגלית מ-2014, כי "לאורך השנים ביצעו מוסדות שונים בדיקות לחקירת קרקע מזוהמת בבאר-שבע". מה היו ממצאי הבדיקות, למי הן הוגשו ומי הם אותם "מוסדות" הפועלים בשטח החברה – לא ניתן ללמוד מהדו"חות. בשנת 2016 נכתב בדו"ח החברה בעברית כי "כל המפעלים של החברה בארץ ביצעו סקרי קרקע היסטוריים, הגישו אותם למשרד להגנת הסביבה וממתינים להנחיות המשרד". סקרים כאלה, לרבות באתר המזוהם בבאר-שבע, לא הובאו לידיעת הציבור.

מהדיווח עולה כי המשרד להגנת הסביבה לא נחפז לאכוף על המפעל את מדיניותו בנושא קרקעות מזוהמות, ולא את לוחות הזמנים שהוא דורש ממפעלים אחרים אשר בשטחם נמצא זיהום קרקע או אפילו חשד לזיהום כזה. כדאי לציין כי פעולות החקירה וניקוי הקרקע המזוהמת עשויות להיות כרוכות בהוצאה גדולה מאוד ולחשוף את המפעלים להליכים פליליים (למשל בגין עבירות על חוק המים).

האם ההתנהלות המתוארת כאן, בנוגע לקרקע הידועה כאחת המזוהמות בישראל מזה למעלה מ-20 שנה, היא הוכחה לכך שה"משרד נתפס כשנוא נפשם של התעשיינים, לאחר שהשית עליהם בעשור האחרון דרישות מחמירות", כדברי הכותבת? האם התנהלות כזו מגבירה את אמון הציבור, הפעילים ואנשי המקצוע ברצינות המשרד להגנת הסביבה, בכל הקשור להצהרותיו בדבר הצורך בשיקום קרקעות?

כתם צהוב

ארלוזורוב כותבת כי "אנחנו מסרבים לבטוח בשומרים", כלומר במשרדי הממשלה, "הגם שאין לנו עדויות תומכות לחוסר האמון הזה". לפני כ-20 שנה התגלה "כתם צהוב" במי הים ליד הגן הלאומי אפולניה. בסמיכות לגן פעל עד אמצע שנות ה-90 מפעל של התעשייה הצבאית (תע"ש), ולכן "פעילי סביבה", מתרחצים ואזרחים חשבו שיש קשר בין הפעילות באתר לבין הכתם המסתורי שהופיע ונעלם במי הים. במשרד להגנת הסביבה התעלמו מהתופעה, דחו את המתלוננים במשך שנים ולבסוף הודיעו כי יוציאו מכרז לבדיקת התופעה. אלא שהמכרז נדחה שוב ושוב "מחוסר תקציב".

לבסוף, בשנת 2004, פרסם המשרד להגנת הסביבה הודעה כי על-פי תוצאות הבדיקה שנערכה עבורו מדובר בחומר שיוצר על-ידי תע"ש אולם הוא אינו רעיל ואינו מסוכן. והנה, לאחרונה התברר כי החומרים שמרכיבים את ה"כתם הצהוב" אינם כלל ועיקר אותו חומר לא רעיל, אלא חומרי הדברה רעילים מאוד שקיומם באתר תע"ש כלל לא היה ידוע, ושהמשרד להגנת הסביבה כלל לא חיפש אחריהם.

זאת ועוד, אותו חומר שאליו יוחס "הכתם הצהוב" כלל אינו צהוב בריכוזים שבהם הוא נמצא במי הים, ובטח שלא בעל אפקט כה חזק. בעקבות הממצאים, שנחשפו על-ידי רשות המים במעבדתם המחקרית, הוציא משרד הבריאות אזהרה לרוחצים במקום וכיום מבוצעות בדיקות נוספות לחומרים שנמצאו במי התהום באתר תע"ש ובמי הים.

אולי במקרה זה תמצא הכותבת רמז ל"חפיפניקיות" שהיא קובעת שלא קיימת בעבודת המשרד להגנת הסביבה? או אולי עדות תומכת לחוסר האמון של תושבים, פעילים ואנשי מקצוע בהכרזות המשרד?

אם סיפור "הכתם הצהוב" נראה לארלוזורוב נקודתי מדי, אציע לה זווית אחרת שתסביר מדוע אין לי אמון בנתוני הרגולטור. נושא זיהום הקרקע הינו חדש יחסית בתוך פעילויות המשרד. בשנת 2002, יותר מ-20 שנה אחרי ארצות-הברית, הבין המשרד להגנת הסביבה שזיהום קרקע הינו תחום מקצועי ומשמעותי ואף הגדיר "אויב מסוכן": תחנות דלק.

מספר תחנות דלק נסגרו בקול תרועה רמה בצווים מינהליים ובכותרות העיתונים (ארלוזורוב הזכירה שלמשרד "אין סמכות לסגור מפעלים", אבל הנזק הכלכלי שנגרם מהשבתת תחנות דלק או מפעלים קטנים ובינוניים, גם אם רק לכמה ימים, לא מוזכר בטוריה). "מאות תחנות דלק מסכנות את מי התהום", התפרסם ב-2002. וב-2009 נטען כי "92% מתחנות הדלק בארץ מזהמות את הקרקע". המשרד להגנת הסביבה נקט מאמצי אכיפה קדחתניים, עד שהגיע בשנת 2007 להסדרים עם חברות הדלק אשר התחייבו לבצע סקרים ושיקום בתחנות שנבנו לפני 1997.

אולם למרות הכותרות המרשימות והמאמצים הכבירים, מסקר של המשרד להגנת הסביבה לאיתור אזורים חשודים בזיהום קרקע משנת 2014 עולה כי תחנות הדלק מהוות רק 9% מכלל המוקדים המזוהמים (2,043 מוקדים מתוך 23,103 מוקדים), והטיפול בזיהום שקיים בהן מהווה רק 6% מכלל העלות לטיפול בזיהום קרקע בישראל. האם המשרד להגנת הסביבה והעיתונות הוליכו שולל את הציבור במשך השנים? האם אתרים משמעותיים ומזוהמים בהרבה מתחנות הדלק נשארו ללא בדיקה ואכיפה בשעה שאנשי המקצוע במשרד להגנת הסביבה, יחד עם מנכ"לים ושרים, הצטלמו על רקע התחנות והאשימו את בעליהן בזיהום מי התהום?

מתחת לפנס

זאת ועוד, אחרי כל המאמץ הזה ושכנוע הציבור כי חברות הדלק הן מזהמות מי תהום ועברייניות סביבתיות (כולל הופעה בלתי נשכחת של נציגי המשרד להגנת הסביבה בתוכנית "בולדוג" ב-31 ביולי 2004 והטענה כי חברות הדלק מסרבות להתקין "מכשיר" לגילוי דליפות בתחנות) ניתן לצפות כי הציבור יוכל בקלות למצוא מידע על הנזקים העצומים לקרקע ולמי התהום שגרמו תחנות הדלק בקרבת מקום מגוריו.

ואולם, המשרד להגנת הסביבה, המחויב על-פי חוק חופש המידע לפרסם נתונים על זיהום קרקע, אינו עומד בהתחייבות זו. עיון באתר חופש המידע מעלה כי כיום מפורסמים בו 606 סקרים. מתוך סקרים אלה 66% הם סקרים בתחנות דלק. כלומר, שני שלישים מהסקרים שהמשרד להגנת הסביבה מפרסם עוסקים בתחום שאחראי לפחות מ-10% מהמוקדים המזוהמים. אם כך, היכן שאר הסקרים? האם יכול להיות שהמשרד להגנת הסביבה מחפש מתחת לפנס ומייצר "חשודים מיידיים", שאותם סימן לפני שנים, במקום לטפל במקומות שבהם קיים הזיהום הגדול באמת?

חמור מכך, גם הסקרים שפורסמו בנוגע לתחנות הדלק הם פחות משליש מפוטנציאל הזיהום בתחנות הדלק הישנות, החשודות כמזהמות ביותר מבין תחנות הדלק, על-פי נתוני המשרד להגנת הסביבה עצמו. ישנן יותר מאלף תחנות דלק ישנות (ציבוריות, פנימיות, של חברות גדולות וקטנות) ונעשו סקרים רק בכ-370 תחנות. היכן לפיכך המידע על שאר התחנות? האם הן לא נבדקות? האם הן לא מהוות איום? האם במקרה וביתי אינו שוכן בסמיכות לתחנה שנסקרה אין חשש לזיהום בנכס שהבנק חושב לממן?

אזרח שירצה לבחון את הזיהום בסביבת מקום מגוריו, יזם ששוקל לרכוש קרקע לפיתוח או בנק שישקול לתת אשראי לפרויקט, לא יכולים לסמוך על מאגר הסקרים של המשרד להגנת הסביבה היות והוא חלקי, לא משקף את המצב לאשורו ולא מייצג אפילו חלק קטן מפוטנציאל הזיהום בישראל (פחות מ-3% ממוקדי הזיהום).

והערה אחרונה לגבי הקביעה של הכותבת כי למשרד להגנת הסביבה אין סמכות לסגור מפעל – אם כך, כיצד המשרד להגנת הסביבה יוצא בהכרזות על הוצאת צווי סגירה (לדוגמה: למפעלים "מגן גלוון", "הקורנס", "ד. רותם ומאור" ולמשחטה בבאר-טוביה)? אגב, כפי שידוע לכל מי שעוסק בתחום, רוב "צווי הסגירה" מסתיימים בפתיחת המפעל לאחר "הסכמות" עם המשרד להגנת הסביבה, הסכמות שלא זוכות למסע יחסי-הציבור שמקבלים צווי הסגירה.

הצצה להלך המחשבה של המשרד להגנת הסביבה היה אפשר לקבל בראיון של מנהל מחוז דרום, גיא סמט, לאתר Infospot, שבו הכריז כי מטרת הסגירה המתוקשרת היא לתפוס את תשומת לבו של הבנק ולאיים בצורה כזו על התעשייה. "כשאני מוציא צו סגירה (שהתקשורת מסקרת) למפעל, גם אם הצו לא התממש בבית-המשפט, נוצר לחץ על המפעל לטפל בהפרה. למשל, הבנק שמספק אשראי למפעל קורא אודות צו הסגירה, ומתקשר לברר. מבחינתי זה חלק מהלחץ שאנחנו מפעילים על המפעל שיטפל בהפרה", סיפר הבכיר במשרד להגנת הסביבה.

האם הציבור יכול להאמין למשרד להגנת הסביבה כי הוא אכן עושה כל שביכולתו כדי להילחם במפרי החוק ולקדם את השמירה על הסביבה, או שמדובר במשרד חלש מול התעשייה שמחכה שמישהו אחר, אולי הבנקים, יעזור לו? האמת היא שהמשרד להגנת הסביבה אינו מהווה איום ממשי על התעשייה הגדולה והמקושרת.

המידע שהמשרד להגנת הסביבה מציג בנושא זיהום קרקע, כדוגמה, הוא חלקי, מגמתי ולא יכול לשמש אזרחים ובעלי עניין בקבלת החלטות. הכותבת שהתלוננה כי חוותה "מתקפה שכמותה לא ידעתי ב-27 שנות כתיבה עיתונאית בנושאי כלכלה", נכנסה ביוזמתה לשדה מורכב, הדורש ידע מקצועי נרחב והיכרות עמוקה עם מגוון נושאים, אינטרסים ועובדות – ועלתה על לא מעט מוקשים. מה הביא כתבת כלכלה מוערכת לעשות את הצעד הזה ולהמשיך להתחפר בבוץ שנכנסה אליו? מי הצית בה את העניין בסביבה, בזיהום אוויר וביחסים בין המשרד להגנת הסביבה למפעלים המזהמים?

כאשת מקצוע בתחום הסביבה אני זהירה מאוד בכל שימוש והערכה של נתוני הרגולטור, וכך אני גם מייעצת לאזרחים, מוסדות פיננסיים ובעלי עניין אחרים אשר פונים אלי בשאלות בתחום מומחיותי. אותה עצה אתן גם לעיתונאית מירב ארלוזורוב: הצהרות המשרד להגנת הסביבה ואנשיו ראויות ליותר מגרם של חשדנות.

רוני בריל היא יועצת סביבה ושמאית מקרקעין