"איך נהפכתי למושחתת" היא כותרת של טור שפירסמה מירב ארלוזורוב בתחילת החודש ב"דה-מרקר". סיכום הטור: ארלוזורוב מספרת כי ספגה ביקורת ארסית מאתרים ברשת ומהציבור הרחב רק משום שהעזה לצטט נתונים של המשרד להגנת הסביבה שלפיהם חל שיפור בזיהום האוויר בחיפה, ומזהירה כי חוסר האמון בנתונים הממשלתיים הוא הרסני.

הטור בא כמענה לתגובות הרבות שהניב טור קודם של ארלוזורוב, מפברואר האחרון, תחת הכותרת "תפסיקו לרדוף את התעשייה בחיפה". הנה סיכום הטור: על-פי דו"ח של המשרד להגנת הסביבה, חלקה של התחבורה בזיהום האוויר בחיפה גדול משל התעשייה, ואילו הזיהום התעשייתי פוחת והולך בשל האכיפה המוצלחת של המשרד. לכן, על פעילי הסביבה להפסיק "לרדוף" את התעשייה ולהפנות את "חיצי הביקורת" "לציבור עצמו".

ארלוזורוב היא אחת העיתונאיות הוותיקות והמוערכות בעיתונות הכלכלית שלנו. הטור שכתבה על הזיהום בחיפה, והטור שכתבה על התגובות לטור ההוא, הם חרפה עיתונאית. ארלוזורוב היא פרשנית בכירה ב"דה-מרקר" ועורכת מדור הדעות. "דה-מרקר" תופס עצמו כעיתון נקי מאינטרסים. כזה שאינו משרת את ההון או את השלטון. שני הטורים של ארלוזורוב מדגימים כיצד אינטרסים זרים יכולים לחדור לעיתון גם בלי דילים מלוכלכים, מו"לים מושחתים ומסורת עיתונאית רקובה, אלא בגלל אטימות, התנשאות וקיבעון מחשבתי.

הטור הראשון של ארלוזורוב מבוסס כולו על הטעיה, בוטה ושקופה. ארלוזורוב מצטטת נתונים לפיהם החלק של התחבורה בזיהום גדול יותר משל התעשייה, וגוזרת מכך את המסקנה כי צריך "להפסיק לרדוף את התעשייה", אבל לפי הנתונים שהיא עצמה מצטטת, הסיבה לכך שהזיהום התחבורתי גדול כל-כך היא רכבי הדיזל שמשמשים את המפעלים ותחנות הדלק שמשרתות אותם ("המשרד זיהה כי 80% מזיהום האוויר שמקורו בתחבורה במפרץ חיפה נובע מהתנועה הערה של משאיות מונעות סולר בין מפעלי התעשייה הרבים ונמל חיפה").

הנקודה הזו לבדה היתה מספיקה כדי לשלוח את המאמר של ארלוזורוב לסל המיחזור. נחזור שוב: הטיעון שעליו נשען הטור של ארלוזורוב כולו – נסתר על-ידיה עצמה. זו לא שחיתות, זה פשוט ביזיון.

למעשה, רק הכותרת היתה צריכה להספיק לעורך הגון כדי לוותר על המאמר. לרדוף את התעשייה? ממתי מאבק בעד אוויר נקי, הסרת מפגעים והתחשבות בסביבה נחשב לרדיפה? וגם אם ארלוזורוב מתנגדת עקרונית לאזרחים פעילים מבחינה ציבורית או מסתייגת מסגנונם, האם שליחת מיילים וקיום הפגנות נחשבים לרדיפה? פעילי סביבה לא משסים בריונים בבעלי מפעלים ולא מנהלים אחריהם מרדפים. מי שכופה דה-פקטו על אוכלוסיות מעוטות יכולת לגור בקרבת אתרים מסכני חיים ואחראי למותם של לפחות חלק מלמעלה מאלף קורבנות זיהום אוויר בשנה, הם בעלי המפעלים המזהמים ה"נרדפים". מדובר, אגב, בנתונים ממשלתיים, שלפי ארלוזורוב עלינו לרחוש להם אמון רב.

לא מדובר רק בכותרת, זו רוח הטור כולו – מתקפה על פעילי הסביבה ודמוניזציה שלהם (שנמשכת ביתר שאת גם בטור הנוסף של ארלוזורוב). ארלוזורוב מציגה משוואה שלפיה דרישה תקיפה להפחתה מיידית ותלולה בזיהום האוויר שקולה לרדיפה והרס של התעשייה. זו תפיסת עולם שקרית שנובעת מתאוות בצע ותו לא. במשוואה האמיתית, מול הפחתה כזו ניצבת פגיעה בשורת הרווח, לא סגירת המפעל.

בעבר הלא רחוק, התעשייה נסמכה על עבודת ילדים ויום עבודה של 16 שעות. החברה המערבית אסרה על כך כליל – למרות הפגיעה הכלכלית המשמעותית בבעלי המפעלים. וראה זה פלא: המפעלים לא נסגרו ולא חזרנו לימי הביניים. נכון, היו מי שהעבירו את עסקיהם למדינות עולם שלישי שבהן עבודת ילדים ועבודת פרך לא נאסרו. האם ארלוזורוב סבורה שישראל היא מדינת עולם שלישי כזו?

ההפניה למאמר של ארלוזורוב בדף הפייסבוק של "דה-מרקר", ואחת התגובות (צילומי מסך)

ארלוזורוב מתפארת בכך שהיא מנהלת "שיח המבוסס על עובדות ונתונים". עבודת ילדים נתפסת היום כמעשה שלא ייעשה, בעוד זיהום אוויר הוא רק בעיה שאפשר לחיות איתה. אבל האם "עובדתית" עבודת ילדים מסוכנת יותר מזיהום אוויר? ארלוזורוב לא מודה בכך, אבל היא משרתת הנחות יסוד ותפיסת עולם שנגזרות מדאגה לחשבון הבנק של מספר מצומצם של בעלי הון, ולא מעובדות ונתונים קשים.

ארלוזורוב מנופפת בנתון שלפיו ב-2014, "התעשייה", כלומר כלל המפעלים המזהמים בישראל, השקיעו 1.6 מיליארד שקל בהפחתת זיהום אוויר. לפי נתוני דן אנד ברדסטריט, באותה שנה עמד מחזור המכירות של בז"ן על 36 מיליארד שקל (ועוד 3.8 מיליארד שקל בכרמל-אולפינים ו-2.9 מיליארד שקל בגדיב, השייכים לאותה חברה-אם), של חברת החשמל על 27 מיליארד שקל, של כי"ל על 22 מיליארד שקל, של אדמה על 11 מיליארד שקל, וכן הלאה. מדובר בחברות שעומדות בראש טבלת המפעלים המכניסים בישראל. אבל ארלוזורוב יוצאת נגד פעילי הסביבה, כאילו משרדי הממשלה ומפעלי התעשייה על סוללת עורכי-הדין והלוביסטים שלהם זקוקים למטריית ההגנה העיתונאית, ולא ציבור פעילים קטנטן, לא מחובר ומסוכסך בתוך עצמו שלפחות חלקו פועל מתוך אלטרואיזם טהור ותמורת שכר נמוך או בהתנדבות מלאה.

למעשה, בטור התגובה שלה מוכיחה ארלוזורוב כי פעילי הסביבה נחוצים לא רק כדי לשמור על המפעלים ועל מי שאמורים לפקח עליהם, אלא גם עבור העיתונאים. רק בטור השני שכתבה מנתחת ארלוזורוב את הכשלים האפשריים בנתונים הממשלתיים שציטטה בטור הראשון, ומתארת כיצד ניגשה לבדוק את אמינותם.

התנשאות ועלבון

לא שבטור השני מתבצעת איזו בדיקה מזהירה. למעשה, ארלוזורוב חוזרת על הנתון היסודי שעליו היא נשענת בטור הראשון – ומעוותת אותו עוד יותר: "השימושים הביתיים במפרץ חיפה (בעיקר תחבורה) תורמים 60%" מהזיהום במפרץ חיפה. ארלוזורוב הופכת כאן את התחבורה ל"שימושים ביתיים" (אולי הכוונה לשימוש במדרגות?) ומתעלמת לגמרי מכך שרוב הזיהום התחבורתי בחיפה אינו פרטי אלא תעשייתי. כך היא יכולה לחזור על הקריאה החלולה "להעביר את מיקוד המדיניות בזיהום מתחבורה ולא מתעשייה", כאילו זיהום התחבורה בחיפה אינו בעיקרו בעיה של התעשייה בדיוק כמו הזיהום מהמפעלים עצמם.

אגב, באופן משעשע, כבר בתחילת הטור מלינה ארלוזורוב כי "אתר ביקורת העיתונות 'העין השביעית', שלמיטב זכרוני התייחס אלי לא יותר מפעמיים במהלך עשור, הקדיש לי שני טורי ביקורת בתוך יומיים. באחד מהם הוגדרתי כדמגוגית". האמת היא שמיטב זיכרונה של ארלוזורוב מטעה אותה. בעשור האחרון הוזכרה ארלוזורוב באתר "העין השביעית" יותר מ-120 פעמים. לא מדובר בנתון מסווג. הוא זמין בחיפוש פשוט אחר התגית "מירב ארלוזורוב" באתר "העין השביעית". זהו כמובן פרט זניח, אבל אם ארלוזורוב בוחרת להשתמש בו בכל זאת, מדוע היא מסתמכת על זכרונה במקום לעשות את הפעולה העיתונאית הבסיסית ביותר – לבדוק?

המשך המשפט בטור של ארלוזורוב הוא "עשרות אתרי אינטרנט, שקודם לכן אפילו לא ידעתי על קיומם, הקדישו לי מאמרים ארסיים". הנה דוגמה להתמודדות לא מוצלחת עם ביקורת: התנשאות. אם ארלוזורוב היתה מכירה את האתרים "הכלכלה האמיתית" ו"המקום הכי חם בגיהנום" (או את זירת הבלוגים באתר "דה-מרקר"), היכן שהתפרסמו מאמרי הביקורת עליה (חוץ, כאמור, מבאתר "העין השביעית"), אולי היתה נחשפת לקולות שאינה מכירה ולעולם שבו נתונים ממשלתיים אינם סוף פסוק. אם היתה טורחת להכיר את האתרים הללו, אולי גם היתה קוראת בעיון את מאמרי התגובה שאליהם היא מתיימרת להתייחס.

אבל ארלוזורוב, אחרי ההתנשאות, בוחרת בטקטיקה שלילית אחרת להתמודדות עם ביקורת: היא נעלבת. "איך נהפכתי למושחתת" היא כאמור כותרת הטור. חיפשתי בטורי התגובה לארלוזורוב, ולא מצאתי האשמה בשחיתות. בכל זאת, ארלוזורוב בוחרת לפתוח את הטור בציטוט אלמוני של "אחד מדברי הנאצה" שקיבלה בתגובה לטור הקודם, המאשים אותה בכך שקיבלה שוחד כדי לכתוב אותו. נגד הטור הראשון שלה התפרסמו לפחות חמישה מאמרים מנומקים – אבל ארלוזורוב לא בוחרת לצטט מאף אחד מהם. יותר קל להתמודד עם טוקבקים.

כל מי שגולש ברשת יודע שניתן למצוא בטוקבקים באתרים וברשתות החברתיות שלל נאצות וגידופים בקשר לכל נושא אפשרי (אגב, באופן אירוני, המאמר הנוכחי של ארלוזורוב נראה כחסום לתגובות), ומה קל יותר מלחפור בערימת הרפש הזו וכך לפטור את עצמך מדיון עקרוני. את שלל הנימוקים בשני טורי התגובה באתר "העין השביעית" ושלושת המאמרים, לפחות, שהתפרסמו באתרים אחרים, ארלוזורוב מסכמת כך: "באחד מהם הוגדרתי כדמגוגית". מה זה אם לא דמגוגיה?

מהי שחיתות

אגב, ההטעיה הזו של ארלוזורוב חילחלה מיד לטור אחר, של עמירם ברקת, שפורסם באותו שבוע ב"גלובס". ברקת אימץ בחום את הקו היללני של ארלוזורוב והצטעק על ההאשמה בשחיתות. אצל ברקת הרמז של ארלוזורוב כבר נהפך לסילוף ממש: הוא כותב שב"עין השביעית" נכתב שארלוזורוב מושחתת ושיש לה אחות. ובכן – אין לנו אחות: הדברים הללו לא נכתבו ב"עין השביעית". הערתי על כך לברקת והמלה "שחיתות" תוקנה ל"שיקולים זרים". מה לעשות שגם זה לא נכתב אצלנו.

צריך להבהיר: שחיתות היא לא רק לקיחת שוחד. השחתה היא קלקול, אובדן הצורה, שימוש בדבר מה שלא לצורך בו הוא נועד. שליח ציבור שפועל ממניעים זרים, בחוסר תום לב, פועל בצורה מושחתת – גם אם לא קיבל לשם כך כסף או עבר על החוק. ייתכן שיש עיתונאים המקבלים מעטפות מזומנים. אבל ישנה גם שחיתות עיתונאית שקורית מסיבות אחרות: מחוסר מקצועיות קיצוני, עצלנות, קונפורמיזם, פחדנות וקנאה.

ארלוזורוב וברקת מזכירים את המאבק במתווה הגז, וטוענים שכמו במאבק נגד זיהום האוויר גם הוא התאפיין בכך שפעילים ועיתונאים נקטו ב"ביקורת הרסנית" (ארלוזורוב) וקבעו "שלא משהו רקוב בשיטה, אלא השיטה עצמה רקובה" (ברקת). נכון שפעילים ועיתונאים, בסוגיות סביבתיות כמו גם בנושאים אחרים, חוטאים פעמים רבות בהכללות, בבוטות יתר או סתם בטעויות עובדתיות. חבל שעיתונאים בעלי מוניטין חיובי כמו ארלוזורוב וברקת נתפסים לפיקשושים האלה כדי להצדיק שירות של הממסד כמו שארלוזורוב עושה בסוגיה של זיהום האוויר, או ישיבה על הגדר כמו שברקת עשה כשהתנהלו בעיתון שהוא עובד בו ככתב ותיק ובכיר קמפיינים בנושאים כלכליים שהיו נוחים לבעל השליטה, או שהיו חלק מתחרות מסחרית או אישית עם "דה-מרקר". כן, גם לגבי מתווה הגז.

לפי ארלוזורוב וברקת (ועוד עיתונאים אחרים), ביקורת קשוחה ובלתי מתפשרת על תמונת המצב שמציגים משרדי הממשלה מביאה לעידן של "פוסט אמת" ו"פייק ניוז" (כי איך אפשר בלי להשחיל "פייק ניוז") ולבחירתם של מנהיגים פופוליסטים כמו דונלד טראמפ. אני מציע אפשרות אחרת: עיתונאים נרפים שלא מאתגרים את הנתונים הממשלתיים ומאפשרים פרסום של נתונים שנויים במחלוקת יוצרים מציאות שבה אי-אפשר יותר להאמין למשרדי הממשלה, ואובדן האמון מוביל לעלייתם של מנהיגים פופוליסטים כמו דונלד טראמפ.

תארו לכם, ארלוזורוב וברקת, שהקהילייה העיתונאית כולה, ולא רק שניים-שלושה משוגעים ב"דה-מרקר" וברשת ב', היתה מסתערת על הנתונים שהציגו משרדי הממשלה סביב מתווה הגז או הזיהום במפרץ חיפה. האם המדינה היתה גולשת לאנרכיה, או שהשרים והמנכ"לים היו פשוט היו נזהרים שבעתיים מלפרסם נתונים שנויים במחלוקת?

ארלוזורוב גם מלינה על כך ש"בחלק מהמקומות" (למיטב ידיעתי, מדובר במקום אחד בלבד, אבל ניחא) כתבו על כך שאחותה היא "מנהלת בכירה באדמה" (שמה הנוכחי של מכתשים-אגן, חברה שהיא משיאניות הזיהום בישראל). אירוני שארלוזורוב שולחת את התלונה הזו מתוך "דה-מרקר", כלי תקשורת ששש לחשוף את הקשרים השונים של מסוקריו, אולי מתוך מחשבה שכך ניתן, למשל, ללמוד על האופן שבו התעצבה תפיסת עולמם.

ייתכן כמובן שארלוזורוב לא מסכימה לקו המערכתי הזה, אבל היה מעניין לשמוע נימוק. במאמר עצמו אין נימוק כזה, אבל יש תירוץ: לאדמה, כותבת ארלוזורוב, "אין מפעלים באזור חיפה", ולכן אין ניגוד עניינים בין הקרבה המשפחתית שלה לבין הכתיבה נגד הרדיפה אחרי מפעלים מזהמים. מעניין אם העורכת ארלוזורוב היתה משתכנעת לרדת מאייטם בגלל הסבר כזה.

חפיפניקיות

החלק השני של הטור השני של ארלוזורוב, אחרי שהיא מסיימת להיעלב, עוסק בתיאור הבדיקה שערכה ביחס לנתוני זיהום האוויר של המשרד להגנת הסביבה. לטענתה, נגד הרגולטור אפשר לטעון שלוש טענות: לשחיתות, שבי רגולטורי (כלומר, הזדהות עם המפוקחים) ו"חפיפיניקיות". המשרד להגנת הסביבה, היא קובעת, אינו לוקה באף אחד מאלו. את שתי ההאשמות הראשונות היא פוטרת בכך ש"אין עדויות" לכך שהמשרד מושחת ובכך שהוא "שנוא נפשם של התעשיינים", ומכאן שאינו "שבוי" שלהם. נדמה לי שמדובר בקביעות שאינן מהוות מופת לתחקיר עיתונאי מעמיק (חיפוש של דקה בגוגל מעלה תחקיר עיתונאי של עדי חשמונאי ב"וואלה" ממרץ 2016, שבו נחשף כי המשרד הסתיר חריגות של עד מאות אחוזים בזיהום ממתחם בז"ן).

אבל לא זו הבעיה היותר גדולה במתודה של ארלוזורוב. מדובר, שוב, באיש קש. הטענות כלפי נתוני המשרד הן רבות, נקודתיות ומפורטות, ולא טענות אמורפיות בדבר "שחיתות" ו"שבי רגולטורי". אבל לארלוזורוב נוח לעסוק בטענות כלליות לגבי הסיבות האפשריות לעיוות בנתונים במקום בבדיקה של הנתונים עצמם.

אמנם, כשהיא עוסקת בטענה ל"חפיפניקיות", מגיעה ארלוזורוב סוף-סוף גם לנתוני זיהום האוויר של המשרד. ארלוזורוב ישבה עם אנשי המקצוע במשרד להגנת הסביבה וקיבלה הסברים לקיומם של ערכי זיהום שליליים, לזיהום האוויר שנמדד ביום כיפור, ל"ריבוי הנתונים החסרים" ולשאלה "כיצד רמות הזיהום פחתו בעת השריפה בבתי-הזיקוק". ההסברים, שמהם "התרשמה לחיוב", תופסים כ-150 מלה מתוך כ-2,000 בטור כולו, וארלוזורוב מדגישה לאורך הטור כי אין לה כלים לבדוק אותם. "אין תימוכין לחוסר האמון של הציבור בנתוני זיהום האוויר של המשרד להגנת הסביבה", היא קובעת לסיכום.

זו טענה מדהימה. ארלוזורוב מעניקה תעודת הכשר לנתונים שהיא מודה שאין ביכולתה להבין באמת, ושהמקור שלה לאמינותם הוא בעל האינטרס הגדול ביותר להציג אותם כאמינים – כלומר, מי שניפק אותם. האפשרות לשוחח עם מישהו שבקי בנושא ואינו עובד במשרד להגנת הסביבה לא עלתה על דעתה (היא מעידה שכן שוחחה עם שני "פקידים ממשלתיים", שאמרו לה כי מדובר ב"משרד מקצועי").

הערכות וחישובים

ובכן, גם אני נפגשתי, ביוזמת הדוברת החרוצה והמקצועית של המשרד להגנת הסביבה, גיתית פנקס, עם אנשי המקצוע במשרד האמונים על נושא ניטור זיהום האוויר, שהואילו להקדיש לי כשלוש שעות של הסברים מפורטים. גם אני התרשמתי מהם לחיוב, והם נראו לי כמקצועיים ואמינים. אבל שלא כמו ארלוזורוב, לא הסתפקתי בכך, ושוחחתי גם עם פעילי סביבה (שטוענים כי ניסו לפנות לארלוזורוב אך זו סירבה לשמוע אותם) ועם מומחים שאינם עובדים במשרד להגנת הסביבה.

הנה, כשירות לארלוזורוב, כמה תהיות שיוכלו לשמש לה בסיס לטור שלישי בנושא. ראשית, יש להבדיל בין נתוני פליטות, שלרוב מגיעים מחישובים, הן של המשרד להגנת הסביבה והן של החברות המפוקחות, לבין נתוני ניטור עובדתיים (שגם בהם יש תיקונים בדיעבד). גם כאשר החישובים מבוססים על מדידות, צריך לזכור שהם ברובם רק חישובים ולכן ניתנים למניפולציה לכל כיוון. ולכן חלק ניכר מהשיח שעל-פי ארלוזורוב "מבוסס על נתונים ועובדות", בעצם מבוסס על חישובים והערכות.

כך למשל, לפי אותו דו"ח של המשרד להגנת הסביבה שיצא ביוני 2016, שעליו ארלוזורוב מסתמכת, נתוני הפליטות מתחבורה בחיפה הם הערכות בלבד, על סמך נתונים שנמדדו שש שנים קודם לכן, ב-2010. נתוני הפליטות ממשקי הבית בחיפה (אותם "שימושים ביתיים" שארלוזורוב מזכירה) מעולם לא נמדדו. לא ב-2016, לא ב-2010 ולא אף פעם. לפי הדו"ח, מדובר בהערכות המבוססות על נתונים מחוץ לארץ, ככל הנראה של סוכנויות של האיחוד-האירופי, עם כל ההבדל הרלבנטי בהרגלי החיים שם וכאן (למשל, השימוש בשטיחים מקיר לקיר או בחומרי ריח). למעשה, הנתון הוודאי היחיד הוא נתוני התחלואה שמספק משרד הבריאות ושם התמונה ברורה: תחלואת הסרטן במפרץ חיפה עולה על הממוצע הארצי.

מבט על אזור התעשייה במפרץ חיפה, 2012 (צילום: אבישג שאר-ישוב)

כעת הבה נצלול לתוך אותן הערכות וחישובים של "נתוני הפליטות". "ככל הידוע, מפרץ חיפה הוא האזור המנוטר ביותר בעולם", כותבת ארלוזורוב (שוב, מה זה "ככל הידוע"? אם ארלוזורוב לא יודעת, שלא תכתוב). 23 מתוך 28 תחנות הניטור הפועלות באזור חיפה מודדות, מבין המזהמים הישירים, רק תחמוצות גופרית, שלא נמצא בגז שמשמש את המפעלים (אוזון שנמדד בחלק מהתחנות הוא מזהם שיניוני שמקורו אינו ניתן לזיהוי מדויק). מה עם מזהמים תעשייתים אחרים? הם כמעט לא מנוטרים במפרץ. ארלוזורוב מציינת כי היא מתייחסת רק ל"מזהמים אורגניים נדיפים" משום שהם "המסוכנים ביותר לבריאות", אבל איזו סיבה אמיתית יש להתעלם מהנתונים לגבי מזהמים מסוכנים אחרים, רק משום שהם מסוכנים פחות?

אתילן, שידוע כמסרטן ודאי ועליו דיווחה בז"ן (באיחור של כמעט שנה) בעת אירוע הפליטה הענק שהתרחש על פני החצי השני של 2015, אינו נמדד כלל בתחנות הניטור במפרץ חיפה. גם חומרים אחרים משרשרת התרכובות האורגניות, מלבד בנזן, טולואן וקסילן, אינם מנוטרים. בנזן הוא גם כן מסרטן ודאי, שהסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA) דורשת מבתי-זיקוק לנטר אותו על גדרות המפעל ב-12–24 נקודות. במפרץ חיפה הוא מנוטר רק ב-5–8 תחנות ניטור שחלקן אינן פועלות באופן רציף ושאינן מממוקמות בצורה היקפית מלאה סביב מתחם בז"ן.

לפי נתוני הפליטות שמספקים המפעלים עצמם, מתחם בז"ן (הכולל גם את חברת הבת כאו"ל ואת חיפה-כימיקלים) אחראי לפחות לכמחצית מהפליטות התעשייתיות במפרץ בסוגי מזהמים בולטים. במקום לדבר בלשון כללית על "תעשייה", יש להתמקד במתחם בז"ן, שהוא מוקד הפליטה העיקרי. לכן, מומחי ה-EPA שביקרו בישראל לפני כשנה המליצו על ניטור מלא על גדרות בז"ן. ניטור שכאמור לא מתבצע. המומחים המליצו גם לבצע סקר עומק של כל סוגי התרכובות האורגניות המרחפות באוויר המפרץ. ארלוזורוב מציינת את ביקור המומחים ("ביקורת עמיתים") כהוכחה למקצועיותו של המשרד להגנת הסביבה, במקום לנסות ולברר אם המשרד אכן יישם את המלצות עמיתיו מעבר לים.

נתונים ועובדות

ארלוזורוב לא עוסקת רק בנתוני הפליטה, אלא גם בהצלחת מדיניות המשרד להגנת הסביבה בהפחתה שלהם. ארלוזורוב מנופפת בהצהרה של המשרד להגנת הסביבה (באותו דו"ח מ-2016), כי חלה הפחתה של כ-62% בזיהום מ-2009. אולם באותו דו"ח עצמו מצוין כי "תקלה חמורה" באחד המפעלים הביאה דווקא לעלייה של 8% בפליטת מזהמים ב-2015. "מחדל בתי-הזיקוק בחיפה – לא דיווחו במשך שנה על דליפת ענק של חומרים מסרטנים. בשנת 2015 הוכפלה פליטת החומרים המסרטנים מאחד ממפעלי בז"ן (כרמל-אולפינים), מבלי שהמשרד להגנת הסביבה יורה על השבתתו. יותר מכך – המפעל כלל לא דיווח על דליפת ענק ממתקניו במשך שנה: מפברואר 2015 עד 2016", דיווח ערוץ 10 באוגוסט 2016.

למעשה, עצם הקביעה בדבר ירידה מ-2009 נתונה בספק, מאחר שמרשם הפליטות לסביבה קיים רק מ-2012. והנה עוד עובדה מעניינת שכדאי שארלוזורוב תבדוק: מדוע נתוני הזיהום ב-2012 צומחים מדו"ח לדו"ח? בדו"ח שהיא מכירה, מ-2016, נתוני הפליטות של 2012 כמעט הוכפלו ביחס לנתונים כפי שדווחו בדו"ח המפל"ס (מרשם פליטות לסביבה) של 2012. ממילא, שיעור הירידה בזיהום גדל פי כמה. מדובר בשינוי חשבונאי פשוט למדי, ארלוזורוב לא צריכה כימאי מדופלם בשביל לנסות להסביר אותו.

טענה אחרת שארלוזורוב מעלה היא הטופוגרפיה המיוחדת של אזור מפרץ חיפה, שתורמת לזיהום האוויר שמצטבר בו. אבל אם ידוע כי ישנה בעיה טופוגרפית ייחודית, מדוע לא משנים את ערכי התקנים המותרים? כאן צריכה אפילו ארלזורוב להצטרף לקריאה לקבוע לאזור חיפה תקנים יחודיים המתאימים לאופי הטופוגרפי המונע את פיזור המזהמים ודילולם – כי הרי אין נפקא מינה מה מקור המזהם (תחבורה או תעשייה). אם הוא נשאר באוויר זמן רב יותר מאשר במקומות אחרים, ראוי להגביל את הריכוז המקסימלי המותר באוויר לערכים המתאימים לאופי הטופוגרפי המיוחד של האזור.

ערפיח בחיפה (צילום: אבישג שאר-ישוב)

תקנה של המשרד להגנת הסביבה שפורסמה לאחרונה דורשת התקנת מרפסות דיגום בכל ארובות המפעלים. האם משמעות הדבר שעד היום, בחלק מהארובות, לא ניתן כלל היה לדגום את הרכב הפליטות? מדוע שארלוזורוב לא תשאל את המשרד להגנת הסביבה כמה מקורות פליטה מוקדיים נמצאים במתחם בז"ן, בכמה מהם לא בוצע דיגום, בכמה מהם אין ניטור רציף (לכל המזהמים הרלבנטיים) ובכמה מהם יש? ייתכן שארלוזורוב תגיע למסקנה שעצם הנתונים שבידי המשרד אינם כה מלאים כפי שהיה נדמה לה עת הסתמכה על "הנתונים הרשמיים".

ארלוזורוב קובעת כי המשרד מצליח במדיניות האכיפה שלו כלפי המפעלים. הנה נתונים מדו"ח המשרד להגנת הסביבה עצמו, שפורסם בדצמבר 2016. בפרק "תעשייה" מפרט המשרד עבירות כמו חריגות זיהום, ליקויי תפעול, בעיות עם חומרים מסוכנים ואפילו הפרעה לעובדי המפעל, בתשעה מפעלים ושתי תחנות דלק. רק לגבי עבירה אחת נאמר כי יוטל קנס, ואילו ברוב שאר העבירות צוין כי "תישלח התראה". האם מדובר בעדות לאכיפה קשוחה והחלטית? בעיני ההדיוט שלי – לא.

אם ארלוזורוב לא מסתפקת בכך, אולי תתעניין במה שנכתב בעיתון שהיא מכירה, "הארץ". "דו"ח המבקר: המשרד להגנת הסביבה אינו אוכף כראוי תקנות זיהום ממפעלים", נכתב בכותרת של דיווח שהתפרסם באתר "הארץ" במאי 2015. "המבקר קבע כי המשרד כשל במעקב אחרי זיהום מארובות של מפעלי תעשייה, כולל אלה שבמפרץ חיפה, וכי מיעט להפעיל את אמצעי ההרתעה שברשותו".

מבקר המדינה ישב גם הוא עם אנשי המשרד, בדיוק כמו ארלוזורוב, אבל למרבה ההפתעה הגיע למסקנות אחרות. כמובן, למבקר המדינה יש כלי חקירה טובים יותר משל ארלוזורוב. אולם לארלוזורוב יש יתרון חשוב על המבקר, שהיא מבכרת לא להשתמש בו: בעוד אנשי מבקר המדינה צריכים לחקור כדי להגיע למסקנות, ארלוזורוב יכולה פשוט לקרוא את הדו"חות שהם טורחים לפרסם.

"מקבלים את הנתונים מגורמים"

האמת היא שארלוזורוב לא יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. קשה להאמין שקיבלה את נתוני המשרד מרוח הקודש או גורם בלתי תלוי אחר (במשרד, אגב, מכחישים שיזמו את הטור הראשון שכתבה), שהחבטה בפעילי הסביבה על "רדיפת התעשייה" היא איזו תובנה שנבטה במוחה כתוצאה מבדיקה עיתונאית עצמאית. וזאת משום שהמאמר הראשון של ארלוזורוב דומה דמיון מובהק למאמר אחר, של ניר קנטור, הנציג של התעשייה המזהמת בתוך התאחדות התעשיינים, מאמר שהתפרסם – הפתעה – במדור הדעות של "דה-מרקר" שארלוזורוב עורכת כמה שבועות לפני שארלוזורוב פירסמה את הטור שלה. קנטור מסתמך על אותו דו"ח ומגיע לאותה מסקנה, גם אם, בניגוד לארלוזורוב, הוא מנומס הרבה יותר ולא מאשים אף אחד ברדיפה.

אגב, עו"ד ג'מילה הרדל-ואכים, מנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה, כתבה טור תגובה מנומק לקנטור המתבסס כולו על נתונים ממשלתיים. אם ארלוזורוב היתה קוראת אותו בעיון בזמן אמת היו נחסכים מאיתה ומאיתנו המאמרים שלה עצמה בעניין.

אבל ארלוזורוב לא באמת המציאה כלום. בגישה העיתונאית שהיא מגדירה בטור שלה יש מי שאוחז כבר מזמן. הנה למשל, בכנס של התעשייה המזהמת שנערך החודש אמר סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות", ש"אנחנו לא יכולים להיכנס לנעליים של עורכים של כתבי עת מדעיים ולהחליף אותם, לכן אנחנו קודם כל מקבלים את המידע מגורמים שונים, ואם הגורמים האלה מייצרים מידע מזויף, אז המידע המזויף הוא הבעיה שלהם".

בהמשך הלין על כך שהדיון על הגז הטבעי נערך ב"תדרוכים והדלפות" והממשלה לא ערכה "ימי עיון מרוכזים" בנושא לעיתונאים. אוי לו לעיתונאי שנזקק לימי עיון ממשלתיים כדי לסקר את עבודת הממשלה. "אנחנו קודם כל מקבלים את הנתונים מגורמים. ואם יש הטיה היא מתחילה בגורמים שמזינים אותנו בנתונים", הוא קובע. כי מה הוא עיתונאי אם לא צינור חלול.

ארלוזורוב יוצאת נגד "שיח של 'מי ישמור על השומרים', כי אנחנו מסרבים לבטוח בשומרים", כלומר במשרדי הממשלה. ובכן – החברה הדמוקרטית התחבטה בבעיה הזו, של "מי ישמור על השומרים", ומצאה לכך פתרון. היא מינתה אנשים שישמרו על השומרים. קוראים להם עיתונאים.