בפברואר 2017 פרסמה עיתונאית "דה-מרקר" מירב ארלוזורוב טור דעה תחת הכותרת "תפסיקו לרדוף את התעשייה בחיפה". ארלוזורוב ציינה בטור שיש הפחתה משמעותית בזיהום האוויר במפרץ חיפה, ושחלקה של התעשייה באותו הזיהום קטן מחלקו של הציבור, כלומר מה"שימושים הביתיים".

כמו כן טענה כי בעוד שהתעשייה הפחיתה את הזיהום, המגזר הביתי לא עשה זאת, והפליטות מתחבורה אף עלו. לכן, סיכמה ארלוזורוב את דבריה, "בעוד התעשייה משתפרת פלאים בהיקפי הזיהום שלה בעקבות לחץ ציבורי עצום עליה, שאר הגורמים במשוואה נותרים בלתי מטופלים וכך הבעיה של חיפה אינה נפתרת", ולכן הציבור צריך לעשות שינוי.

טור זה גרר תגובות רבות ומאמרי תגובה שונים, כשהמסר של רוב המגיבים היה ברור: אנחנו לא מאמינים לנתוני המשרד ולא לניתוח שהביאה ארלוזורוב. השפה הקשה בכמה מהתגובות והתלונות הרבות הובילו את ארלוזורוב לפרסם אתמול טור חדש בנושא, שכותרתו "איך נהפכתי למושחתת", ובו היא מתארת את ההתייחסות האגרסיבית של המגיבים, אך בעיקר את חששה מחוסר האמון של הציבור בנתוני המשרד להגנת הסביבה, חוסר אמון שמוביל לשיח של "חדשות מזויפות" (fake news) ולא מאפשר לקיים דיון אמיתי.

כמו כן טוענת ארלוזורוב כי כמה שהפכה בטור שכתבה לא מצאה בו דופי, ושנוכח התלונות הרבות החליטה לבחון לעומק את הטענות ולקבל את תגובת המשרד להגנת הסביבה לטענות אלה. היא אף מציינת כי "עבודת הפיקוח על זיהום האוויר היא עבודה כימית, טכנית ומקצועית – שזר לא יבין אותה" ו"שאין לי כלים מקצועיים של ממש לבחון את דיוקם. לכן השתמשתי בכלים העיתונאיים שבהם אני שולטת". בסיכומו של דבר, מסקנתה היא: "התרשמתי לחיוב מההסברים שקיבלתי מהמשרד להגנת הסביבה" ו"אין תימוכין לחוסר האמון של הציבור בנתוני זיהום האוויר של המשרד להגנת הסביבה".

בין המאמרים שפורסמו בעקבות מאמר הדעה של ארלוזורוב מפברואר 2017 היה גם מאמר שלי באתר זה, שכותרתו: "להאשים את הציבור – החומרים הנדיפים בטור של מירב ארלוזורוב על מפרץ חיפה". הטענות בטור שלי הופנו לעבודה העיתונאית של ארלוזורוב ולא לקשריה האישיים, ואפילו לא לאמינות הנתונים של המשרד.

ראשית, גם במאמר המקורי וגם במאמר הנוכחי ארלוזורוב חוזרת וטוענת שלא יכול להיות שלא נאמין לנתונים של הרגולטור. אני לעומת זאת חושב שחשוב מאוד לבדוק את הנתונים של הרגולטור וגם להעלות שאלות, ועל אחת כמה וכמה שזו צריכה להיות חלק מהעבודה העיתונאית. לכן, נכון עשתה ארלוזורוב שפנתה למשרד עם כל השאלות שעלו מהציבור וביקשה תשובות מפורטות יותר, ובעיקר שפרסמה את התשובות הללו.

בנוסף, בטור התגובה שלי העליתי כמה בעיות מהותיות בדרך שבה בחרה ארלוזורוב להציג ולנתח את הנתונים של המשרד להגנת הסביבה, ובעיקר לכך שלא התייחסה לכלל הנתונים המצוינים בדו"ח שעליו התבססה. למשל, ארלוזורוב התייחסה למזהמים אורגניים נדיפים כאילו הם מזהמי האוויר היחידים, וטוב שחידדה הפעם את המסר שהם "המזהם שנחשב למסוכן ביותר לבריאות", למרות שלא הייתי מזלזל במזהמים האחרים.

כמו כן, הניתוח של ארלוזורוב שהצביע על הפחתה של 60% בזיהום (כאמור, רק על בסיס תרכובות אורגניות נדיפות) ועל בסיס זאת הכתיר את התעשייה ככזאת שעושה מאמצים רבים להפחתת הזיהום ואף מצליחה, לא התייחס לעובדה שצוינה באותו הדו"ח, "שבעקבות תקלה חמורה במפעל כרמל-אולפינים נרשמה בשנת 2015 עלייה של 8% בפליטת מזהמים אורגניים נדיפים מהמפעלים הפטרוכימיים, אשר הביאה לכך שלא הושגה ההפחתה הצפויה לשנת 2015, מכלל התעשייה, בשיעור של 22%. עם זאת, במהלך 2016 יסיים המפעל את תיקון הליקויים שדרש המשרד, ותושלם הפחתה גדולה מהצפוי שתגיע ל-22%".

ארלוזורוב גם קשרה בין זיהום האוויר במפרץ למכל האמוניה במפרץ, שנמצא מאז ועד היום בכותרות, למרות שאלו שני איומים שונים, והאמוניה במכל אינה מרכיב בזיהום האוויר בשגרה במפרץ.

גם בגרפים שהציגה ארלוזורוב בטור החדש יש הטעיה. היא ביקשה להציג את השפעת התחבורה (ולא התעשייה) על זיהום האוויר, והציגה את ריכוז החלקיקים הנשימים העדינים ביום כיפור בקריית-ביאליק מול נתוני חולון וראשון-לציון כדי להוכיח שהמספרים בחיפה לא שונים מאלה שבמקומות אחרים. לשיטתה, המסקנה היא שהבעיה אינה הזיהום התעשייתי, אבל נשאלת השאלה מדוע הסקלה של שני הגרפים שונה (בשני הצירים), כך שנראה שהזיהום בגוש דן אפילו גבוה יותר ומשתנה מאוד בין יום כיפור לימים אחרים, ואילו באזור מפרץ חיפה לא.

שלא נדבר על כך שהיעד הסביבתי שמצוין בגרף, 550 מק"ג/מ"ק, מספר שלא קיים בכלל בחוק, רחוק מאוד מערך הסביבה היממתי או השנתי של חלקיקים נשימים עדינים, 130 מג"ק/מ"ק ליום או 50 מג"ק/מ"ק לשנה, ערך שלפי חוק אוויר נקי חריגה ממנו מהווה זיהום אוויר חזק או בלתי סביר. כלומר, אם ביום כיפור מגיעים לערך של כ-30-40 מג"ק/מ"ק וערך זה נחשב נמוך, זיהום האוויר מחלקיקים באזור חיפה ובגוש דן חורג בכל שאר ימות השנה.

אני מסכים עם ארלוזורוב, ולצערי הציבור לא מאמין לנתונים ולפרסומים של המשרד. יש לי גם כמה הסברים אפשריים לנושא. ראשית, המשרד להגנת הסביבה לא פעם מזגזג ומסתיר מידע, או לפחות לא חושף אותו לציבור אם לא התבקש, למרות שארלוזורוב התרשמה מאוד משקיפות הנתונים של המשרד.

כמו כן, הצגת נתונים גולמיים, בתחנות הניטור או במערך הפליטות הלאומי, אינה מספיקה, בטח לציבור שאינו מומחה. המשרד צריך לדברר את הנתונים, למשל להסביר מדוע נתון מסוים אופס או כיצד מדד מסוים חושב, דברים שבהעדר הסבר גורמים לציבור לחשוב מחשבות קונספירטיביות. בנוסף, המשרד צריך להראות נחישות גדולה יותר גם בפיקוח ובאכיפה מול המפעלים.

אני גם מסכים עם ארלוזורוב שאסור שנהיה במצב שבו איננו מאמינים לכל דבר שאומר משרד ממשלתי, אבל חשוב להדגיש שלא צריך להתייחס לנתונים אלה כתורה מסיני. לבסוף, אני לא חושב חלילה שארלוזורוב היא דמגוגית או מושחתת, ולא ראוי ואף פסול לכנותה כך, אולם כעיתונאית, שתפקידה לקבל נתונים, לבדוק אותם ולערער עליהם, נדמה לי שבמקרה זה ארלוזורוב בהחלט לא עשתה עבודה מספיק טובה.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)