אם הייתי צריך למצוא כותרת פרובוקטיבית לטור הדעה שפרסמה ב"דה-מרקר" מירב ארלוזורוב ביום חמישי האחרון, הייתי בוחר ב"הציבור אשם", או לכל הפחות "הציבור אחראי", במקום הכותרת שנבחרה על-ידי העיתון: "תפסיקו לרדוף את התעשייה בחיפה".

ארלוזורוב מתייחסת לזיהום האוויר במפרץ חיפה ומכריזה שלא רק שהתעשייה אחראית רק ל-27% מהזיהום, לעומת התחבורה והשימושים הביתיים, שאחראים לאחוזי זיהום גדולים יותר, אלא ששיעורי הזיהום של התעשייה הצטמצמו ב-60% והם בדרכם לרדת בעוד 50%. אז מדוע פעילי הסביבה רודפים את התעשייה, היא תוהה.

אין לי כמובן מחלוקת עם ארלוזורוב על כך שלציבור יש אחריות לאיכות האוויר והסביבה. תרבות הצריכה שלנו והשימוש הבלתי מושכל במשאבים בבית, בדרכים ובכלל, מאיימים על האנושות כולה. אפשר אף להפליג ולומר שגם הזיהום שמשויך לתעשייה הוא בעצם של הציבור. אחרי הכל, מי צורך את החשמל שמיוצר בתחנות הכוח ואת הדלק שבתי-הזיקוק מזקקים, או את המוצרים השונים שמשמשים תעשיות המשך ומגיעים אלינו הביתה לבסוף? אנחנו.

דרך אגב, גם הפסקת ייצור או סגירה של מפעל תעשייתי כתוצאה מפליטת זיהום תתגלגל לבסוף אל הציבור, הן בהיבט של תעסוקה והן כתוצאה מירידה בתשלום המסים או הצמיחה במשק. מיותר לציין שאני גם מברך את המפעלים ואת המשרד להגנת הסביבה על הפעילות החשובה להפחתת הזיהום.

אולם הניתוח של ארלוזורוב, שהוא גם הניתוח שחוזר ומציג המשרד להגנת הסביבה, מעלה גם תהיות ושאלות מהותית. ראשית, ארלוזורוב מייחסת למפעלים 27% מהזיהום והפחתה של 60%, ומגבה זאת בגרפים המבוססים על נתונים מ"דו"ח איכות האוויר במפרץ חיפה – תמונת מצב, סיכום 2015 כולל רבעון ראשון של 2016", שפרסם המשרד להגנת הסביבה. אבל מספרים אלה מתייחסים רק לפליטות של חומרים אורגניים נדיפים (ללא מתאן), בעוד שמזהמי האוויר הם רבים ומגוונים, מתרכובות חנקן וגופרית, שההתייחסות אליהן בטור מסתכמת בשורה אחת, ועד חלקיקים נשימים ובלתי נשימים.

זאת ועוד, בתחילת התקציר של הדו"ח המשרדי כתוב: "מפרץ חיפה הוא אחד ממוקדי זיהום האוויר בישראל, בשל ריכוז גדול של מפעלי תעשייה בסמוך לריכוזי אוכלוסייה, עומסי תחבורה, פעילות הנמל, מקורות נוספים של פליטת מזהמים ובשל נתוני טופוגרפיה ואקלים המקשים על פיזור מזהמים". כלומר, המשרד מונה בראש גורמי הזיהום את המפעלים התעשייתיים.

על-פי הדו"ח של המשרד להגנת הסביבה, איכות האוויר בחיפה נמצאת במגמת שיפור. "איכות האוויר במפרץ נמדדת באמצעות תחנות הניטור ומערך משלים של בדיקות סביבתיות", מצוין בדו"ח. אלא שתחנות הניטור לא מודדות את כל המזהמים התעשייתיים, וגם לא את כל התרכובות האורגניות הנדיפות, ורובן מודדות בעיקר מזהמים תחבורתיים. הדיווחים על כמות הפליטות של התעשייה מגיעים מהתעשייה, באמצעות מערך רישום הפליטות שמנהיג המשרד (מפל"ס).

זאת ועוד, פוטנציאל הזיהום של רבים מהמזהמים התעשייתיים, שלא נמדדים בתחנות, גבוה יותר מזה של המזהמים התחבורתיים. בנוסף, התחנות לא עובדות פעמים רבות, וגם המדידות שהמשרד מבצע בארובות המפעלים מפעם לפעם, או דגימות אחרות שנלקחות לבחינת איכות האוויר, מעלות שאלות רבות. לדוגמה, מזהמים שהתגלו בבדיקות מיוחדות של אוויר שנלקח ממפרץ חיפה במעבדה בחו"ל לא דווחו כנדרש לציבור, וכשהממצאים הגיעו לתקשורת המשרד טרח לעדכן שהיתה בעיה במעבדה שאליה נשלחו הדוגמאות.

לכל אלה חשוב להוסיף שהמפעלים עצמם לא תמיד מדווחים כראוי וכנדרש למשרד על פליטות לא מוקדיות או על תקלות. בשנת 2015, למשל, נפלטו לאוויר חומרים מזהמים ומסרטנים זמן ארוך ללא שהמשרד ידע, כתוצאה מתקלה בממפעל כרמל-אולפינים במתחם בז"ן, והנושא דווח על-ידי המפעל רק כשנה אחר-כך. המפעל ציין כי היקף הפליטות היה "בכמות כפולה יחסית להיקף הפליטות שנמדדו בשנתיים האחרונות", אך לא היו חריגות מהתקן, כלומר נפלט חומר שלא היה צריך להיפלט והנושא לא דווח, שלא כחוק, אך הפליטות לא בעייתיות, לתפיסת המפעל.

לאחר מכן זימן המשרד את מנכ"ל המפעל לשימוע ואף הוציא צו בדרישה לצמצום הפליטות, אך כמו תמיד הנושא דעך. גם הדו"ח המשרדי שברשות ארלוזורוב מתייחס לכך: "בעקבות תקלה חמורה במפעל כרמל-אולפינים נרשמה בשנת 2015 עלייה של 8% בפליטת VOC (מזהמים אורגניים נדיפים; ע"ו) מהמפעלים הפטרוכימיים, אשר הביאה לכך שלא הושגה ההפחתה הצפויה לשנת 2015, מכלל התעשייה, בשיעור של 22%. עם זאת, במהלך 2016 יסיים המפעל את תיקון הליקויים שדרש המשרד, ותושלם הפחתה גדולה מהצפוי שתגיע ל-22%".

אם כן, התעשייה והמשרד להגנת הסביבה הרוויחו ביושר את חוסר האמון שיש לציבור על הדיווחים שלהם, וארלוזורוב לא טרחה להתייחס לאי העמידה ביעדים של התעשייה.

לגבי החומרים הנדיפים בשימוש ביתי, שהם 23% מהפליטות לפי דו"ח המשרד והטור של ארלוזורוב, אלה מתייחסים לשימוש בממסים אורגנים שונים בחומרי ניקוי, מטהרי אוויר, מדללי צבעים, קוסמטיקה ועוד. עם זאת, בשונה מהמזהמים התעשייתיים שמדווחים על-ידי המפעלים, נתח זה מחושב על-ידי הערכה של פליטה של 2.8 ק"ג לנפש בשנה.

בדיווח של המשרד להגנת הסביבה לממשלה על יישום התוכנית הלאומית למניעה ולצמצום של זיהום אוויר בישראל בשנים 2014 ו-2015 הוא מציין לגבי מזהמים אורגניים נדיפים ביתיים כי "הערכה זו התבססה על מקדם פליטה (כמות פליטה שנתית לאדם) אשר נלקח מסקרים שנעשו במדינות אחרות, ובעיקר אירופה וצפון אמריקה. במדינות אלו האקלים והרגלי הצריכה שונים מאשר במדינת ישראל. לפיכך עלה הצורך לבחון מקדם פליטה זה ולהתאימו למשק הישראלי".

כך למשל, בעוד שבצפון אמריקה נפוץ מאוד שימוש בשטיחים מקיר לקיר בבתים, שפולטים תרכובות אורגאניות נדיפות רבות הן מהדבק והן מהשטיח עצמו, בישראל התופעה הרבה פחות שכיחה. בנוסף, חשוב לזכור שרבות מהתרכובות האורגאניות הנדיפות שנפלטות בבית שונות באופיין מהתרכובות האורגניות הנדיפות שנפלטות מהתחבורה או מהתעשייה, וגם ההשפעה הבריאותית שלהן שונה.

עם זאת, פליטת הזיהום בתוך החלל הצר של הבית מסוכנת מאוד. לכן נשאלת השאלה, אם הציבור הרחב אחראי בשימוש ביתי לנתח גדול כל-כך של תרכובות נדיפות ומזהמות, ופה מדובר על זיהום אוויר פנימי בבית ולא חיצוני, מדוע המשרד להגנת הסביבה לא עושה שום פעולת הסברה כדי ליידע את הציבור על הסכנה ועל הדרכים להפחתת הזיהום.

נקודה נוספת וחשובה היא זו: אמנם לציבור יש אחריות גדולה להתנהל באופן סביבתי, אבל גם למדינה יש אחריות להוביל לשימוש מושכל במשאבים, ובעיקר לאפשר לציבור להתנהל באופן סביבתי יותר. לכן התייחסות ל-37% מהפליטות של תרכובות אורגניות נדיפות ממגזר התחבורה צריכה לבוא יחד עם התייחסות להשקעה הנמוכה של המדינה בתחבורה ציבורית, שלא לדבר על כך שכמעט ואין תחבורה ציבורית בשבת.

לבסוף, לא כל-כך ברור מדוע בחרה ארלוזורוב לקשור בין השיח הסביבתי הער סביב מכל האמוניה במפרץ חיפה, שאיתו היא מתחילה את הטור שלה, לבין זיהום האוויר במפרץ. מדובר בשני דברים שונים. אמוניה היא אמנם חומר מסוכן ורעיל, אך היא אינה נמנית עם מזהמי האוויר הקבועים, ואפילו לא התעשייתיים, במפרץ.

במקרה של האמוניה מדובר על איום כתוצאה מכשל, תקלה או פגיעה מכוונת במכל או באונייה שמייבאת את האמוניה לישראל, שיובילו לפליטה של כמויות גדולות של אמוניה לסביבה ולפיזור שלה ברחבי המפרץ. אלה יכולים להוביל על-פי הדו"חות השונים למאות אלפי נפגעים והרוגים. במקרה של תרכובות אורגניות נדיפות, לעומת זאת, מדובר במזהמים שנפלטים לאוויר באופן שוטף, בשגרה, וגם הם גורמים לתחלואה ולמוות.

נושא איכות האוויר בחיפה חשוב מאין כמוהו, אבל אין צורך לחבר בין האיומים השונים, כאילו שאם התעשייה מתייעלת ולא אחראית למרבית הפליטות לאוויר במפרץ חיפה, לדידה של ארלוזורוב, כך גם האמוניה אינה בעייתית.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)