באופן מעניין, "דה-מרקר", שבעשור האחרון מוביל בציבוריות הישראלית קמפיין לפירוק המשוואה המשחיתה של הון-שלטון-עיתון, מעניק בזמן האחרון בימה לזיהום מסוג אחר: זיהום סביבתי. "הזכות לסביבה איכותית אינה זכות יסוד", "לא צריך להיסחף עם השמירה על איכות הסביבה" ו"המכוניות שלכם הרבה יותר מזהמות מהמפעלים" – כותרות מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון.

המשותף לפחות לחלק מהמאמרים: הם נכתבו על-ידי דמויות שעבדו עבור הציבור בשמירה על הסביבה, וכעת מנצלים את ההון התדמיתי שרכשו בשירות מזהמי הסביבה – נגד הציבור. עוד משותף לפחות לחלקם: נראה כאילו מדובר בתוכן שיווקי. לאו דווקא כזה ששולם עבורו כסף באופן ישיר, אלא מאמרים מטעם שהתפרסמו סביב שיתוף פעולה של "דה-מרקר" עם כנס המזהמים הגדול – "סביבה 2050" (את הרלבנטיות המערכתית של המאמרים אפשר לבחון לאור העובדה שאחד מהם התפרסם, מלה מלה, שנה קודם לכן בעיתון המתחרה).

אם את המאמרים האחרונים שהתפרסמו בעיתון וקידמו ספינים מוכרים של הון מזהם, אפשר היה לזקוף לחובת שיתוף פעולה, המאמר האחרון של מירב ארלוזורוב, שהתפרסם אתמול בעיתון, יזדקק לתירוץ אחר כדי להצדיק את פרסומו. ארלוזורוב יוצאת להגנת חיפה-כימיקלים, מונופול מכל האמוניה במפרץ חיפה, ומפעלי התעשייה במפרץ חיפה, בטיעון הישן שאפילו ראש העירייה יונה יהב כבר נסוג ממנו: זו התחבורה, טמבל.

כלת "פרס איכות השלטון" עוזבת לרגע את עבודתה כעיתונאית ועוברת לחלטר כדוברת המשרד להגנת הסביבה, בשבתו כמי שעסוק בעיקר בהגנה על מזהמי הסביבה. ארלוזורוב מזכירה דו"ח של המשרד שלפיו התחבורה אחראית לאחוז גדול יותר של הזיהום בחיפה מאשר התעשייה, וגוזרת ממנו מסקנה חותכת: "תפסיקו לרדוף את התעשייה בחיפה".

ארלוזורוב הגונה מספיק כדי להביא בטור את פירוט הנתונים בדו"ח, אבל לא הגונה מספיק כדי להודות שהם מובילים למסקנה הפוכה מזו שלה. לפי הטור שלה עצמו, הזיהום התחבורתי החריג מקורו גם הוא בתעשייה: משאיות מונעות בסולר הנעות מהמפעלים ואליהם, ותחנות דלק שנועדו לשרת אותן. כלומר, אם תצומצם נוכחות התעשייה במפרץ, ממילא יצומצם גם הזיהום התחבורתי.

למעשה, כפי שכבר כתבה כאן עו"ד ג'מילה הרדל-ואכים בפעם שעברה ש"דה-מרקר" פרסם את אותו ספין, גם הנתונים העובדתיים כביכול שנשאבים מדו"ח המשרד להגנת הסביבה מבוססים על בדיקות שהן לכל הפחות שנויות במחלוקת – וסותרים במפורש דו"חות אחרים של אותו משרד ממש ונתונים ממשלתיים אחרים (גם עצם ההשוואה החד-ממדית בין המזהמים השונים, שארלוזורוב מגישה בחסות הדו"ח המשרדי, היא בעייתית אם לא למעלה מזה. אין דין תחמוצת החנקן כדין בנזן ואתילן. לא מדובר בזיהום "על המשקל").

אגב, הרדל-ואכים הזכירה גם כי המצג שארלוזורוב ודומיה מציגים, כאילו המפעלים עושים כל שביכולתם להוריד את הזיהום ומה אתם רוצים מהם – הוא קשקוש גמור, והנתונים הרשמיים מלמדים שמפעלים חורגים שוב ושוב ושוב אפילו מהמגבלות הלא מחמירות הנהוגות בישראל.

הטור של ארלוזורוב נגוע בהטעיה נוספת: הוא נפתח באזכור של המאבק נגד מכל האמוניה. גם אם ארלוזורוב אינה עושה זאת במפורש, הרי שבכך היא קושרת בין ההתנגדות למכל לבין המאבק בזיהום – בעוד שהקריאה לפרק את המכל עומדת גם בלא שום קשר לאיכות האוויר. ההתנגדות למכל היא בשל עצם הריכוז העצום של החומר המסוכן – במכל ובאונייה המביאה אותו למכל. ריכוז כזה עלול להפוך תאונה או חבלה לאסון בקנה מידה דמיוני.

ביטול מכל האמוניה אינו שקול לביטול התעשייה – עוד גזירה שווה שהטור של ארלוזורוב מציע. התעשייה הישראלית ידעה – ויודעת – להשתמש בתחליפי אמוניה, והתעשייה הישראלית ידעה להשתמש באמוניה גם לפני שחיפה-כימיקלים הצליחה למגר את התחרות, להפוך למונופול ולייצר באותה נשימה סכנה סביבתית בסדר גודל של פצצת אטום קטנה.

אבל גם אם כל הנתונים הסלקטיביים של המשרד להגנת הסביבה שארלוזורוב מתנדבת לפלוט אל ציבור קוראיה היו שרירים ונכונים, עדיין היה מדובר בטור מרושע ואומלל. הרי גם ארלוזורוב מבינה ומודה שהמפעלים במפרץ אחראים לחלק ניכר מהתחלואה באזור. כיצד היא מעזה להצביע על האנשים שחיים בסכנת המוות המוגברת הזו ונלחמים לשפר במשהו את מצבם – ולהאשים אותם ברדיפה? רדיפה של מי? של מי שמפיל מחלה ומוות על בתיהם? האם זה משנה אם הוא אחראי ל-30% מהמגיפה או ל-60% שלה?

לפי הדמגוגיה של ארלוזורוב, קומץ האזרחים האכפתיים שנלחם בזיהום האוויר במפרץ חיפה צריך להפסיק את הפעילות נגד המפעלים המזהמים ופשוט למכור את הרכב הפרטי שלו. זה הפתרון האמיתי לזיהום האוויר לפי הפובליציסטית הבכירה של "דה-מרקר". אם היה צדק בעולם, עיתונאים כמו ארלוזורוב, בדיוק כמו בעלי המפעלים ועובדי משרדים ממשלתיים האחראים עליהם, היו מחויבים על-פי חוק לגור ברדיוס של 500 מטר מהארובות. הייתי אפילו משאיר להם את הרכב.

• מתוך סקירת העיתונות