ברכת שנה טובה (צילום: zeevveez, אוסף חיים שטייר, רשיון by-nc-nd 2.0)
ברכות
"בסך-הכל השנה האחרונה לא היתה כל-כך נוראה", כותבת סימה קדמון בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". הנה מדוע: "מבחינת הביטחון זו היתה שנה שקטה, והכלכלה לא התמוטטה, והקיץ עבר בלי מלחמה". חשים את השמחה פורצת מלבכם ומציפה את הגוף? אם לא, הנה עוד ציטוט מהטור של קדמון: "מספיק להסתכל מה קורה בעולם כדי לדעת שאולי כאן לא הכל מושלם, אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".
"לא הכל כאן כל-כך נורא", כותב בן-דרור ימיני בכפולה הפותחת של "מעריב". "אנחנו לא כאלה גרועים ולא כאלה מסכנים [...] ישראל היא אחד המקומות המופלאים לחיות בו". הנה מדוע: "פיתוחי התפלת המים ומערכות ההשקיה של ישראל הם המובילים בעולם. כך גם בתחומים כמו הייטק, פרסומים מדעיים, פיתוחי תרופות, פריחת התרבות, הספרות, האמנות והיצירה" (במוסף החג של "מעריב" מוסיף ימיני כי "ציונות היא הומניות").
בכפולה הפותחת של "ישראל היום" טור מאת דן מרגלית, מעט פחות נלהב מעמיתיו. "עד כה הספינה הישראלית מצויה בשליטה עצמית, ומנווטת מעל פני המים", הוא פוסק. "עם קשיים ואיומים, אבל לא במצולות". גם זה משהו.
תמצית מהטקסט של ימיני מופיעה על שער "מעריב", אך לצד הכותרת הראשית של העיתון מופיעה תמצית מורחבת, כמעט נוסח מלא של טור שכתבה מרים פרץ, אמם של אוריאל ואלירז ז"ל. "עין בוכה, לב שמח", קוראת כותרת טורה, בהשראת מלות הפיוט "עת שערי רצון".
"העין שלנו במר בכתה על הנעורים של אלירז, על הילדים שלו, על המבט הכואב בעיניה של אשתו", כותבת פרץ, "העין שלי בוכה גם על עצמי, על שנה שבה אני נכנסת לבית-העלמין בהר הרצל ומתלבטת למי מילדי אני הולכת ראשון [...] אבל לצד העין שבוכה במר יש גם לב שמח. בשנה הזו הלב שלנו שמח מאוד כשגילה את עם ישראל. עם שמזדהה, מחבק ומעריך [...] ראינו מעשי חסד, אהב, התעלות ואחדות – וזה מה שאני מאחלת לנו לשנה הבאה".
קונטרס החדשות של "הארץ" אינו כולל הבוקר מאמר טבוע בדבש. הטקסט הדומה ביותר למאמר חגיגי לכבוד ראש השנה הוא מאמר המערכת, המופיע בחלק ב' של העיתון. המאמר מזכיר את דו"ח גולדסטון ופרשת המשט לעזה וקורא לסיום הכיבוש.
ודמוקרטית
תענוג לערוך עיתון פטריוטי כמו "מעריב" בערב ראש השנה העברית. אפשר בראש שקט לפתוח ידיעה [אלכס דורון ועדי חשמונאי] בבשורה כי "מספר לידות היהודים בישראל היה בשנה האחרונה הגבוה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל" בלי להיחשד בגזענות או הטפה לאתנוקרטיה. אחרי הכל, זהו מועד חגיגי ליהודים, וליהודים בלבד.
"לא רק ילודה גבוהה במשפחות החרדיות תרמה לכך שמספר הלידות של יהודים בארץ בשנה היוצאת היה הגדול ביותר ב-62 שנות המדינה", מצוטט בידיעה הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה. "גם שביעות הרצון מהחיים בישראל, למרות המשבר הכלכלי העולמי, משפיעה לטובה על שיעור הפריון".
העיתון אינו מרחיב באשר לעדויות שעליהן מסתמך דלה-פרגולה כשהוא קובע זאת, אך באותו עמוד מתפרסמות תוצאות סקר חגיגי שהזמין "מעריב" מחברת טלסקר לרגל ראש השנה. התוצאה המרכזית מתפרסמת על שער העיתון – "78% גאים להיות ישראלים". תוצאות נוספות בסקר: בתשובה לשאלה "לאור פיגועי הירי האחרונים, מה דעתך לסיכוי לשלום עם הפלסטינים?", ענה שיעור המשיבים הגדול ביותר, 27%, כי הסיכוי נמוך. ונתון נוסף: רק 11.3% מהמשיבים השיבו כי "שלום עם הפלסטינים" הוא "הנושא שהכי חשוב לטפל בו" (וראו מאמרו של מתי גולן ב"גלובס", תחת הכותרת " האם באמת לא אכפת לנו מהשלום?").
"אנחנו, בחג הזה", קוראת כותרת בגופן לבן על רקע כחול בראש העמוד בקונטרס החדשות של "מעריב", שבו מתפרסמים נתוני סקר דעת הקהל. מי הם ה"אנחנו"? בעמוד החדשות לא נכתב למי פנו הסוקרים, אך במוסף החג של העיתון, שם מופיעים נתונים נוספים שעלו מהסקר, נכתב כי הוא "נערך בקרב 500 מרואיינים במדגם מייצג של אוכלוסייה יהודית בגילאי 18+".
מה היה קורה אם גם אזרחי ישראל הערבים היו נשאלים למידת הגאווה שלהם בהיותם ישראלים? מה היה קורה אם כל בני-האדם שחיים בשטחים שבשליטת ישראל היו עונים על הסקר? במדור הדעות של "הארץ" מתאר שלמה אבינרי תהליך של התפרקות המדינה מזהותה היהודית בגין הנכונות להיענות לציפיות הפלסטיניות. אחד השלבים קשור לראש השנה.
"לקראת חודש תשרי שידרה רשות השידור כמה וכמה כתבות על ההכנות לחגים, וכדרכה ציינה כי 'עם ישראל מתכונן לחג בהמוניו', וכי 'המוני בית ישראל יציפו את חופי טורקיה בחג הסוכות'", כותב אבינרי. "אחת מאגודות זכויות האדם הערביות עתרה לבג"ץ, בדרישה שיורה לרשות השידור לא להשתמש עוד בביטוי 'עם ישראל' בהקשר כזה. 'הביטוי 'עם ישראל' אינו יכול להתייחס בשידור הציבורי לחגים של עדה דתית כזאת או אחרת. יש רק 'עם ישראל' אחד, והוא כולל את כולנו – יהודים, מוסלמים, נוצרים ובני בלי דת'". בסיום התסריט שמגולל אבינרי נדרשת מדינת ישראל להחליף את שמה ל"פלסטין".
הריכוזיות לא קרתה
"איש אינו טוען שהכל פה דבש, שאנחנו חיים בעולם נפלא שכולו רק טוב מטוב", כותב אלי ציפורי ב"גלובס", במסגרת טור חגיגי שמבקש לבחון את "הסימולקרות הכלכליות של ישראל", בהשראת ז'אן בודריאר.
"סימולציה משמעה התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך שולל וליצור אשליה", מסביר ציפורי. "סימולקרה (מקור לטיני), המוטיב המוביל בספרו של בודריאר, היא דימוי, מראית עין, ישות פנטסטית שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו. בודריאר טוען כי סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. בעידן הפוסט-מודרני הדימויים שכביכול מייצגים את המציאות הפכו למציאות עצמה, ולאו דווקא מפני שהם נאמנים למציאות, אלא מפני שהתבטלו ההבדלים ביניהם. זה עידן שבו אבדה היכולת שלנו להבדיל בין הממשות והמציאות לבין הדימויים והייצוג שלהן".
במה שנראה כמחווה לא מכוונת לתיאוריה של הפילוסוף הצרפתי, הכותרת שניתנה למאמר מאת ציפורי בעיתון המודפס, "סימולציה של ארץ נהדרת", שונתה לקראת פרסום המאמר באתר "גלובס" והפכה ל"יש לנו ארץ נהדרת".
דימוי או מציאות, קלישאה או משאלת לב, ציפורי מציין בטורו ארבע "סימולקרות כלכליות" ומנתח אותן באור ביקורתי. בין היתר מעלה ציפורי על הכתב את הטיעון כי "הטייקונים שודדים את אוצרות הטבע של המדינה ולכן צריך להעלות את תמלוגי הגז, כמובן לטובת הציבור השדוד והעשוק", ומפריך אותו.
"הדיון הלגיטימי בהעלאת תמלוגי הגז מפספס שתי נקודות מרכזיות", כותב ציפורי. "לולא נובל-אנרג'י, החברה האמריקאית ושותפתה של קבוצת דלק, ספק אם היה מתקיים כזה דיון רעשני. [...] אפשר לחשוב שאוצרות הטבע הללו היו גלויים לעין כל, והגיעו הברונים וחטפו אותם מהמדינה ומהציבור תוך מפגן מזלזל של אחיזת עיניים וגניבת הדעת. נו, באמת. [...] הפספוס האמיתי הוא בהסטת הדיון הציבורי למלחמת דימויים של שוד אוצרות טבע ורעים מול טובים. [...] הדיון האמיתי כנראה לעולם לא יתקיים: מה עושים עם תקבולי המסים והתמלוגים מגילויי הגז ואיך הם מנותבים, באמת (לא בדימוי), היישר לרווחת הציבור?".
מאמרו של ציפורי מתפרסם בפתח מוסף ראש השנה של "גלובס". כתבת השער של המוסף היא ראיון שערכה עירית אבישר עם יצחק תשובה, בעלי קבוצת דלק ומי שעומד במוקד העימות על תמלוגי הגז. "ההתנגדות להעלאת התמלוגים לא נובעת מתוך רצון להגדלת הרווח האישי שלי", אומר תשובה. "אני מתכוון להעביר חלק ניכר מרכושי לקרן שאקים שמטרתה לסייע לשכבות החלשות, לעזור למשפחות במצוקה, לסטודנטים שמבקשים להשלים את לימודיהם לתואר אקדמי ולנושאים ועניינים חשובים נוספים לרווחת הציבור והחברה בישראל.
"ההתנגדות להעלאת התמלוגים קשורה באינטרס הלאומי של כיבוד הסכמים שהמדינה היא צד להם ושמירה על זכויות", מסביר תשובה. "שמירה על יציבות וודאות שכל-כך חשובות וחיוניות למדינה כדי להביא משקיעים חדשים לישראל".
בהמשך מוסף החג של "גלובס" ראיון שקיימה סטלה קורין-ליבר עם שר החוץ אביגדור ליברמן. תיבה נפרדת ומודגשת בראיון נושאת את הכותרת "היו מאות נסיונות קידוח. מכולם לא יצא כלום. עכשיו, אחרי שמצאנו, לא צריך להעניש את אלה שמצאו".
ביחס לנושא אחר שעומד בראש סדר היום של העיתונות הכלכלית, מידת הריכוזיות במשק הישראלי, אומר תשובה ל"גלובס": "אין בעיה של ריכוזיות במדינת ישראל או של משפחות שולטות. המשפחות המרכזיות במשק של היום הן לא המשפחות שלפני כמה שנים. יש תחלופה טבעית וריבוי טבעי של הקבוצות העסקיות המובילות את המשק. לדעתי, נוצרה אווירה בעייתית שגורמת לנזק".
"אני סולד מהשימוש במונח 'משפחות'", אומר נוחי דנקנר לעיתונאי סבר פלוצקר, בראיון שמתפרסם הבוקר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "זה ניסיון לייצר, מילולית, אווירה של משפחות פשע. וזה לא המצב. אין כאן 'משפחות'. אנשי עסקים לא פועלים כ'משפחות', אלא כיזמים וכקבוצות עסקיות" (הראיון עם דנקנר הוא כתבת השער של המוסף ותופס את העמודים 16–22. המשפט הראשון של פלוצקר שממוקם בראש עמ' 18 קורא: "מראהו הצעיר מטעה").
"אזרח ישראלי ממוצע לא יסיים יום בחייו בלי להיחשף לעסקים בשליטת נוחי דנקנר", כותב פלוצקר בהקדמה לראיון. "או שיקנה אצלו; או שידבר בטלפון סלולרי שלו; או שיתלבש אצלו; או שיטוס אצלו; או שיתגורר אצלו; או שינהל את חסכונותיו אצלו; או שיועסק אצלו. נוחי דנקנר הוא הבעלים, יושב-הראש ומנהל העסקים הראשי של קבוצת אי.די.בי, האימפריה העסקית הפרטית הגדולה בארץ". למרות זאת, בתשובה לשאלה על כוחו הרב כאיש עסקים, אומר דנקנר לפלוצקר: "ישנם בארץ עשרות אנשים עם כוח רב משלי. אגב, אתה אחד מהם".
את שאלת הריכוזיות במשק הישראלי מגדיר דנקנר כ"בעיה הלא קיימת". לדבריו, "בישראל אין שום בעיית ריכוזיות. הנושא, שאפילו לא הוגדר כראוי, הפך לאג'נדה פופוליסטית. יש לה כמה נושאי דגל שגם אתה מכיר אותם, ביניהם גופי תקשורת. האחרים נסחפים ונגררים". בחלק אחר של הראיון מתלונן דנקנר באוזני פלוצקר על כך ש"משעה לשעה מתעצמת אצלנו אווירה פופוליסטית של אנטי-צמיחה החונקת את היזמוּת. משתלט על המדינה הלך רוח של אנטי-ביזנס שאני לא זוכר כמותו בעבר". בהמשך מבקר דנקנר מחקרים שמצאו כי רמת הריכוזיות בישראל גבוהה באותם הטיעונים ממש שהעלה לפניו סבר פלוצקר, במסגרת טוריו ב"ידיעות אחרונות".
נזכיר כי הביטוי "פופוליזם הריכוזיות" נבחר לכותרת שמלווה את סיקור הנושא ב"גלובס". אפילו עורכי "דה-מרקר", המובילים את הקמפיין בגנות הריכוזיות במשק, הבהירו בעבר כי אין זו לדעתם הבעיה החמורה ביותר של המשק הישראלי, אלא סימפטום חריף, שנוח לטפל בו תקשורתית בשל קריצתו לציבור הרחב (=פופוליזם).
במגזין "את", שיצא במהדורה חגיגית ומוגדלת לרגל ראש השנה, ראיון שערכה ברוריה אבידן-בריר עם ח"כ עינת וילף, שטענה לאחרונה כי היא נרדפת על-ידי "גלובס" בשל עמדותיה בנושא הריכוזיות במשק הישראלי. מהראיון עולה כי חברת-הכנסת הולכת על עקבים באופן קבוע. נושא הריכוזיות אינו נדון כלל.
חדשות
"מסתמן הסדר להמשך הקפאת הבנייה", קוראת כותרת בשער "הארץ". עקיבא אלדר מדווח על "הבנה שקטה שגורמי הביטחון בשטחים לא יחתמו על תוכניות בנייה חדשות, אך באופן פורמלי הממשלה לא תחליט על הארכת צו ההקפאה". בדיווח ניתן אישור לדיווח של אלי ברדנשטיין ב"מעריב" מלפני כמה ימים (בלי שיוזכר הדיווח הראשוני בעיתון האחר), ולפיו תוקף צו ההקפאה יפוג ב-30 בחודש ולא ב-26.
"הסכם – בתוך שנה; יישום בעשרות שנים", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", הנתונה בין מרכאות. שלמה צזנה ודניאל סיריוטי מדווחים כי "זה המתווה המועדף על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואותו הוא ינסה לקדם כבר בסבב השיחות הבא עם הפלסטינים, שיתקיים ביום שלישי הבא בשארם א־שיח''". "בכירים בלשכת אבו-מאזן" מצוטטים בידיעה כמי שאמרו לעיתון כי "הצעה כזו מנציחה את הכיבוש".
"צה"ל מטיל סגר על השטחים במהלך החג", קוראת כותרת ידיעה מאת אמיר בוחבוט בתחתית עמ' 4 של "מעריב". על-פי הדיווח, הסגר המלא יוטל לפחות עד מוצ"ש, ואז יחליטו אם להאריכו.
מסודרים
"ליברמן הוא אחד מהשרים שכבר עשו סיבוב כאנשי עסקים, כאלה שכבר 'עשו לביתם'", מציינת סטלה קורין-ליבר במסגרת הראיון שערכה עם שר החוץ. "כמה חודשי ביזנס פה, כמה חודשים שם. בקושי שנה ברציפות, אם בכלל. בכל פעם שקפץ החוצה מהממשלה, עשה סיבוב עסקי. הוא נחשב ל'מסודר' כספית".
היכולת העסקית של ליברמן מגיעה הבוקר עד לכותרת הראשית של "הארץ", הקוראת: "שלאף סייע לליברמן לגייס ערבות של מיליון דולר להקמת ישראל-ביתנו", כותרת ראשית שנייה בתוך יומיים, שנובעת מתחקיר שערך גידי וייץ.
"במה אתה מצטיין? מה המיומנות העסקית הבולטת שלך?", שואלת קורין-ליבר את ליברמן. "אני חושב שאני איש ניהול וארגון טוב, ובנוסף יש לי הרבה רעיונות שקשורים ביזמות עסקית", עונה לה שר החוץ. "באילו תחומים?", היא שואלת. "כל יזמות. אני יודע להביא רעיונות לא שגרתיים ואני שמח שיש לי כל הזמן ביקוש. הנה, רגע לפני שנכנסת לחדר התקשר אלי חבר, ושוב אמר לי: 'אתה אידיוט שאתה עובד איפה שאתה עובד, מי צריך את הצרות האלה, תבוא תתחיל לעבוד'".
"שנת 1998 היתה שנה מוצלחת במיוחד לאביגדור ליברמן", כותב וייץ במסגרת תחקירו על איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף. "בשלהי 1997 נטש מנכ"ל משרד ראש הממשלה את תפקידו ויצא לגלות של שנה (וקצת) בעולם העסקים. בדצמבר שאחר-כך הוא כבר הרוויח 3.3 מיליון דולר בעסקה מעוררת עניין. ליברמן נשכר כיועץ מיוחד ל'אוסטריה בנק', שהסתבך בעסקאות ספקולטיביות בשוק הנגזרים הפיננסיים ברוסיה, ועמד לספוג הפסדי עתק של מאות מיליוני דולרים".
תחקירו של וייץ, השני שיוצא לאור כמוסף מיוחד של מחלקת התחקירים ב"הארץ", מתפרש על פני 24 עמודים, רק על אחד מהם מודעה. כמה מהעמודים מכילים תצלומים ואינפוגרפיקות, אך מרבית הקונטרס מוקדש לטקסט. אחרי שנים של פרסום תחקירים על גבי עמודים רבים במוסף השבועי, הקונספט של קונטרס נפרד לפרסומי מחלקת התחקירים מאפשר לווייץ לשפוך אל הנייר את 20 אלף המלים הדרושות לו כדי לתאר כל נושא שלקח על עצמו לתחקר, בלי להתנצל.
"הכי רחוק שאפשר מחוות השקמים, ממרכז הליכוד ומישיבות הסיעה של ישראל-ביתנו, מושך שלאף בחוטים עסקיים ופוליטיים ביד אמן עדינה ומיומנת", כותב וייץ בתחקירו, המתאר בפירוט רב ותוך הבאת מידע חדש את מסעו העסקי של שלאף – משיתוף הפעולה עם המשטרה החשאית של מזרח גרמניה ועד למגעיו הרבים עם בכירים בפוליטיקה הישראלית (רבין, דרעי, ליפקין-שחק, שרון, אולמרט, ליברמן).
זהו הפרסום השני של מחלקת התחקירים החדשה של "הארץ", יוזמה מבורכת ומעוררת כבוד. בעקבות פרסום הבכורה של המחלקה, על מוזיאון הסובלנות בירושלים, דווח בעיתון כי התחקיר "הופיע בסיקור מיוחד של סוכנות הידיעות איי.פי וצוטט בעשרות כלי תקשורת בעולם". אפשר להניח כי לאור ההשקעה הרבה בתחקירים בעיתון היו שמחים להדים רמים יותר, אולי אף לעתירות משפטיות נגד החפירות באתר הבנייה של המוזיאון. בינתיים זה לא קרה. בשונה מהתחקיר הראשון, זה של וייץ על שלאף מתפרסם במקביל לחקירה מסועפת שעורכת זה שנים משטרת ישראל, כך שמובטח כי המשך הסיפור עוד יבוא.
וייץ פותח ומסיים את תחקירו באזכור תוכנית סאטירה אוסטרית, שהקדישה פרק שלם לתיאור דיוקנו של "מרטין שליק", דמות המבוססת על שלאף. "גם אם עיתון אוסטרי היה מפרסם ממקור פנימי את כל הפרטים על העסקים שלי, דבר שלא יקרה, איש לא היה קורא את המאמר", מצטט וייץ את הדמות הבדיונית בסדרה האוסטרית. "זה הרי כל-כך מסובך". ב"הארץ" לא נתנו לזה לעצור אותם, ועל כך מגיע להם שבח.
ענייני תקשורת
במוסף ראש השנה של "ישראל היום" נזכרים בוגרי תחנת גלי-צה"ל בחוויותיהם מהשירות בה, לרגל מלאת לה 60 שנה.
פאדי עיאדאת מדווח ב"הארץ" כי בית-המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעורה של הכתבת הצבאית של רשת ב', כרמלה מנשה, ופסק כי לא תיאלץ לפצות חבר ליכוד שתבע אותה על הוצאת לשון הרע.