צפיה בסרט "ספוטלייט", שזכה כבר בגלובוס הזהב וממתין להכרעת חברי האקדמיה לקראת חלוקת פרסי האוסקר בסוף פברואר, איננה רק חוויה קולנועית משובחת. הסרט, בבימויו של תום מקארתי, מעניק לצופה חוויה דומה לזו של "כל אנשי הנשיא" ועוד מספר סרטים אחרים שעסקו בעיתונות: הצצה אמינה אל הקרביים של העבודה התקשורתית, אל השיקולים, המהלכים, ההתלבטויות, הקשיים, הלחצים, ההתמודדויות, הטעויות וכל יתר מרכיבי העבודה על תחקיר.
עלילת הסרט מבוססת על סיפור אמיתי, פעילות צוות "ספוטלייט", יחידת התחקירים של היומון "בוסטון גלוב". הוא מתמקד בתחקיר שחשף את ההיקף הרחב של התעללויות מיניות שביצעו כתשעים כמרים בבוסטון בילדים ובילדות. וגם בדרך שבה פעלה הכנסייה הקתולית, בסיוע עורכי-דין, לטייח ולהשתיק את האירועים על-ידי פשרות חשאיות עם משפחות הקורבנות. הפרטים נחשפו תחילה בידיעה בכותרת הראשית של העיתון בינואר 2002, ואחר-כך במאות ידיעות, שהעלו את הנושא לדיון ציבורי נרחב בארצות הברית ומחוץ לה. על כל אלה זכה צוות התחקירנים בפרס פוליצר לשירות ציבורי לשנת 2003.
מבחינת ה"בוסטון גלוב", פרשת הכמרים הסתיימה בהצלחה: בתהודה עצומה, בהתפטרותו של הקרדינל לאו, הארכיבישוף של בוסטון, בגל של הליכים משפטיים נגד כמרים, וגם ביוקרה לעיתון – שיכול להתחרות עכשיו עם השם העולמי שזכה לו ה"וושינגטון פוסט" הודות ל"כל אנשי הנשיא". אך כל אלה כלל לא היו מובטחים מראש, כאשר יצא צוות "ספוטלייט" למשימה.
בוב גרין, תחקירן של העיתון "ניוזדיי", השווה בסוף המאה הקודמת את עבודת התחקירן לטיפוס עתיר סיכונים על הר משובץ במלכודות. "ובהגיעך לפסגה – התשואות הן קצרות", אמר גרין. "אתה ניצב מול תביעות משפטיות, מו"לים נבוכים, חרם של מפרסמים, אובדן חברים, איום במאסר. ולפעמים גם רוצחים אותך".
גרין התייחס לגורלו המר של התחקירן דון בולס, כתב ה"אריזונה רפובליק" שנרצח באמצעות מטען נפץ שהוטמן במכוניתו ב-1976 בעת שעסק בהכנת תחקיר על הקשרים בין הפשע המאורגן לפקידים בממשלת אריזונה. הרצח לא סיכל אז את התחקיר: תחקירנים מרחבי ארצות הברית התגייסו להשלים את המשימה.
כרזת הסרט "ספוטלייט"
הנה חלק ממרכיבי התפקוד העיתונאי שהובילו להצלחה בפרשה שבה עוסק הסרט:
זיהוי הנושא. "ידענו הרבה, אבל לא נפל לנו האסימון", הסביר-הצדיק אלוף (מיל') יעקב עמידרור לאחר מבצע "צוק איתן" את העדר הטיפול המוקדם במנהרות החמאס מרצועת עזה. גם בפרשה הזו ידעו הכתבים ב"בוסטון גלוב" לא מעט על מקרים בודדים של התעללות מינית של כמרים בילדים, אבל האסימון נפל רק כאשר הגיע לעיתון עורך חדש, מרטי ברון. הוא שזיהה את גודל הסיפור בעקבות מאמר אחד על הנושא והפעיל את צוות התחקירנים.
רענון המערכת. העורך הראשי ברון היה אאוטסיידר לא רק במערכת ה"גלוב", אליה הוצנח ב-2001, אלא גם בבוסטון. אבל דווקא זרותו היא שהזרימה רוח חדשה למערכת והניעה את התחקיר. הוא היה משוחרר מיחס הכבוד הבסיסי שהעניקו הבוסטונאים במערכת לכנסייה הקתולית, שגרמה לחלק מהעיתונאים שם להעריך שרק כמרים בודדים, עשבים שוטים, נגועים בפרשה. הם לא העלו על דעתם שטיוח ההתעללויות הגיע עד לצמרת הכנסייה בעיר.
הרמת המבט, הגדלת הראש. ברון היה גם זה שעמד על הצורך לעסוק לא רק בכל מקרה התעללות לגופו, אלא בשיטה, במערכת, בטיוח המתמשך מצד ראשי הכנסייה בעיר. זו היתה עדות לצורך להתמודד עם מציאות עיתונאית מוכרת, שבה העיסוק היום-יומי בעניינים שוטפים משכיח לעתים גם מטובי הכתבים את הצורך להרים מבט, להגדיל ראש, להתבונן בתמונה הגדולה.
עבודת רגליים. חלומו של כל תחקירן מתחיל הוא לפגוש מקור שיגיש לו ארגז של מסמכים סודיים – ולשבת לכתוב. במציאות, כפי שהיא מתועדת ב"ספוטלייט", המסמכים חשובים אבל הם לא העיקר. אך גם כדי להגיע אליהם נדרש כיתות רגליים ארוך ומייגע. כמו ב"כל אנשי הנשיא" מכלים הכתבים ימים ולילות ארוכים באיתור כתובות, בהקשה על דלתות – שרובן נטרקות בפניהם כאשר הם מציגים עצמם כעיתונאים (בלי טריקים של התחזות!) – בחיפוש אחר אנשים שיש להם קשר לסיפור ויוכלו לשמש כמקורות.
ביג דאטה ללא מחשב. "ספוטלייט" הופק אמנם בעידן השימוש המושכל והמיידי בשליפת מידע ממאגרים עצומים, אבל עלילתו מתרחשת בימים שמחשב עדיין שימש רק לכתיבה (ובסלולרי אפשר היה אז רק לשוחח, לכל היותר גם לסמס). את המדריכים השנתיים שכללו את פרטי הכמרים ושיבוציהם לא יכלו הכתבים למצוא בכמה הקשות באינטרנט וגם לא להריץ חיפוש קליל במחשב. היה עליהם לאתר אותם פיזית במרתף ארכיון העיתון שבחללו עמד ריח של חולדה מתה. אחר-כך לא היתה דרך אחרת אלא לדפדף בהם ידנית ימים ושבועות כדי לגלות באילו נימוקים הוסתרה העברת כמרים מקהילה לקהילה לאחר שנחשפו מעשיהם החולניים ("חופשת מחלה" היה המונח הנפוץ). אפשר, מסתבר, לשלוף מידע ולנתח אותו בהיגיון גם בשיטות כאלה.
אוצרות הארכיון. קוראי עיתונים יכולים אמנם לעטוף דגים או להבריק חלונות עם העיתון של אתמול, אבל לתחקיר, כמו למחקר אקדמי, עיתוני העבר הם אוצר בלום. דרכם מצליחים כתבי "ספוטלייט" להגיע למקרים קודמים, לשלוף שמות של מקורות פוטנציאליים ולאתר צמתי חקירה חדשים.
דרוש עורך-דין. כמו בחקירה פלילית משמעותית גם בתחקיר עיתונאי רציני נדרש פרקליט מלווה. ב"ספוטלייט" הוא נדרש בעיקר כדי לסייע בניצול הפוטנציאל הטמון בחוקי חופש המידע, המאפשרים להגיש תביעות לקבלת מסמכים מהרשויות.
אסור לזלזל בשום מקור. גם אנשים תמהונים, טרחנים, בלתי נסבלים וכאלה שקשה לתקשר איתם עשויים להתגלות כבעלי מידע או קשרים חשובים ביותר לתחקיר. כזהו עורך-הדין מיצ'ל גרבדיאן המייצג ילדים שילדיהם עברו התעללות בחסות הצלב, וגם פיל סאביאנו, ראש סנא"פ, "רשת שורדי התעללויות מיניות בידי כמרים", הזועם על אדישות ה"גלוב" למידע שהעביר לעיתון שנים קודם לכן. חיבור אנושי נכון אל שניהם הפך אותם לשחקנים מרכזיים בתחקיר.
הכל יחסי. חשיבותו של "סיפור עיתונאי" נמדדת תמיד ביחס לאירועים אחרים המתרחשים באותה עת. הקצאת המשאבים, ההבלטה ועצם העיסוק בנושא הם תלויי נסיבות ואירועים אחרים המתרחשים באותה עת. ב"ספוטלייט" נדרש צוות התחקירנים להרפות מחקירת פרשת הכמרים כדי להתגייס לסיקור אירועי 9/11, שדחקו במשך כמה שבועות את מרבית הנושאים האחרים מסדר היום.
התחרות. בדיוק כמו ב"כל אנשי הנשיא", שם מאוזכר שוב ושוב ה"ניו-יורק טיימס" ("הם הקדימו אותנו", "אין את זה ל'ניו-יורק טיימס'" ועוד) כך גם כאן החשש להפסיד את הבלעדיות לאחד מעיתוניה האחרים של העיר משמש מאיץ מתמיד להתתקדם בתחקיר ולהקדים את פרסומו.
נחישות ואומץ. תחקיר לעולם אינו מלאכה פשוטה וקלה, שכן מול התחקירנים והתחקירניות ניצבים כוחות רבי עוצמה המבקשים להסתיר את מעלליהם. לכל אורך הסרט מרחף בחלל איום הכנסייה הקתולית, וגם החשש מתגובתם הזועמת של קוראים ומפרסמים קתולים, המהווים על-פי הסרט 53 אחוז מתושבי העיר.
יכולת כלכלית. צוות "ספוטלייט" כולל ארבעה תחקירנים במשרה מלאה. העיתונאי הוותיק והבכיר וולטר "רובי" רובינסון הוא ראש הצוות ועמו מייקל רזנדס, סשה פייפר ומאט קרול, האמורים להקדיש חודשים רבים, לפעמים אפילו שנה (!), כדי לעבוד על תחקיר אחד. איפה יש עוד צוותים כאלה, בעידן שבו תקציבי העיתונים מצטמקים וכוח האדם מתכווץ?
גיבוי מערכתי. גם התחקירן הטוב ביותר אינו יכול לבצע את מלאכתו ללא גיבוי של העורכים הממונים עליו – וגם של מו"ל העיתון. בפרשת הכמרים היוזם והדוחף היה העורך הראשי, שביקש וקיבל את גיבוי המו"ל לפחות לצעד משמעותי אחד: הגשת תביעה לבית המשפט נגד הבישופות של בוסטון כדי לחשוף מסמכים. או בלשון עממית יותר: "לתבוע את הכנסייה". המו"ל נותן אור ירוק, שבלעדיו המערכת לא היתה מבצעת את המהלך.
עבודת צוות. תחקירים טובים אינם מופע יחיד. כמו וודוורד וברנסטיין בפיצוח פרשת ווטרגייט, גם כאן מדובר בארבעה כתבים – כולם מקצועיים, נחושים ומתמידים. וראו זה פלא: כמעט בלי אגו.
קשר אישי, לא רק אינטרסים. לכל מקור יש מניעים למסירת מידע, מנקמה ועד אזרחות למופת, וכל מה שביניהם. אבל אין די במניע או באינטרס כדי שהמידע יזרום. בתקשורת בכלל, ובתחקירים בפרט, וכך גם בסרט, נדרשים כתבים למיומנויות גבוהות בתקשורת בין-אישית: לדעת להקשיב, לשכנע, לשתוק, לדובב, לעודד, לגלות אמפתיה, לחזק. לקרוא את הנפש של בן או בת השיח.
לא כולם קדושים. הפרשה שנחשפה בבוסטון היא תזכורת נוספת לכך שאסור לעיתונות להעניק הילה של קדושה לשום מוסד. זה נכון לגבי ארגונים דתיים כמו גם ארגוני ביטחון (ע"ע פרשת השב"כ אצלנו). וגם: פרסומים על מעשיים פליליים במוסד "מקודש" אינם מובילים בהכרח לזעם ציבורי כנגד מי שחושף את הפרשיות. לפעמים קורה ההפך.