שלמה מן ("ייגר מאייסטר") דן כאן בגל ההכאה העצמית על חטאם של עיתונאי ספורט בעקבות פרשת מוני פנאן. הוא קורא להסקת מסקנות אישיות של עיתונאים שסרחו (כלומר שתקו), על בסיס הדיבור ש"כולם ידעו".
יש מין סגנון כזה, בתקשורת ובציבוריות הישראלית בכלל, של "כולנו טעינו". אבל "כולנו" הוא, בעצם, "אף אחד" – כי אם "כולנו" לא הבנו, שגינו, נפלנו בפח, טחו עינינו מראות – אז אף אחד בעצם לא לוקח אחריות על הטעות ולא מנסה לברר ברצינות את הסיבות לה ואת הדרכים למניעתה בעתיד. כי היו רבים ש"טעו", אבל היו גם מעטים שצדקו. ויש לרבים שטעו הרבה מה ללמוד מהמעטים שצדקו.
זה נכון למלחמת לבנון הראשונה כמו שזה נכון למכבי תל-אביב, שהחתום מטה פירסם, גם כאן, עשרות מאמרים עליה ועל דרך התנהלותה של תקשורת סלחנית ואוהדת כלפיה (בשנים שבהן שלמה מן עצמו עבד במדורי הספורט שוחרי מכבי של שני היומונים הגדולים, אם תורשה פה הערה פרסונלית).
הבעיה המרכזית עם מכבי תל-אביב – כלומר, עם הסיקור העיתונאי שלה – רחוקה מלהיות "הבנק של מוני". המאפיין את הפרשה זו היה דווקא שמועות לא מבוססות וקשות לאימות, שעיתונאי רציני ירחק מהן. הבעיה המרכזית היתה, ועודנה, האופנים המורכבים, אבל הגלויים והידועים לכל, שבו חברו יחד סוג של "פטריוטיות" (שנתקבע בסוף שנות השבעים, עם "הקבוצה של המדינה" מול "העולם כולו נגדנו") ואתוס ישראלי מאוד של מצליחנות (כזה השולל ביקורת מוסרית בשם "ההצלחה") לרשת ענפה של קשרים, אינטרסים, יחסי כוח, שחיתות מבנית ומערכות סבוכות של תגמול והענשה.
שחקנים, מאמנים, שופטים, פרשנים, עיתונאים, פוליטיקאים וחברות מסחריות וציבוריות (כמו אל-על, רשות-השידור ומפעל הפיס) מצאו עצמם מפעילים שלל אמצעים – משערוריות שיפוט דרך סיוע תדמיתי ועד כסף ציבורי – שתכליתם מתן יתרון לא ספורטיבי למכבי תל-אביב.
"כדורסל" (צילום: mvongrue; רשיון cc-by); כוחות צה"ל בלבנון, 16.2.85 (צילום: יוסי זמיר)
אבל זה לא נכתב במשך השנים, ואפילו עתה, אלא על-ידי קומץ עיתונאים (ובכללם הח"מ) בעיתונים כמו "העין השביעית" ו"שם המשחק". מדוע? מפני שהח"מ, למשל, צמח במקומון מכובד ("כל העיר"), שנאלץ – לא מסיבות מוסריות, אלא משיקולים עיתונאיים גרידא – לבנות לעצמו תורת עיתונות אחרת ומתבדלת מהיומונים.
כיוון שהתקשה להסתפק בפירורי מידע של דוברים ממסדיים ורשמיים, התפתחה בו עמדה נון-קונפורמיסטית קיצונית, שבמבט לאחור היא העיתונות היחידה הראויה: אתה לא אוכל צהריים עם מוני פנאן. אתה לא הולך לבר-מצווה של בנו של סגן השר. אתה חשדן. אתה חטטן. אתה מטיל ספק בכל הודעה רשמית. אתה שואל תמיד מי מרוויח ממנה ומה הוא מסתיר. כשאתה משוחח עם דובר/יחצן, אתה תוהה מה הוא לא רוצה שתדע. ואתה לא שוכח ש"פטריוטיות" היא מפלטם של נבלים. במכבי כמו במלחמות.
למשל, "מיליון קליעים באוקטובר". אחד הסרטים התיעודיים החשובים ביותר שנעשו כאן. הוא חושף, דרך ראיונות עם אנשי ממסד מובהקים, את האופן שבו הצמרת הצבאית (כולל מג"דים ומח"טים) הטעתה את הצמרת המדינית כדי לפתוח במלחמה המכונה "האינתיפאדה השנייה", ואת הדרך שבה התקשורת התמסרה מרצון להונאה הזו. עיתונאים בכירים (בן כספית, עפר שלח, רביב דרוקר, יואב לימור) "מכים על חטא", אבל בעירבון מאוד מוגבל: הם מתארים בבהירות את המלכודות שנפלו בהן, הם מודים, בעצם, ברשלנות מקצועית מביכה עד מחפירה, אבל הם גם אומרים בפירוש שהם יתנהגו כך אם (כלומר כאשר) זה יקרה שוב.
אבל בזמן אמיתי, ממש בשעה שהם גייסו את עצמם לעמדת דובר הממסד הצבאי, כתבו מעטים אחרים דברים שונים. למשל, הח"מ ב"העין השביעית" (מאי 2002):
"אכן, אנו חיים בזמנים אפלים. והתקשורת הישראלית יכולה לחגוג עתה את שעתה המכוערת והמבישה ביותר [...] להתגייסות הטוטאלית כמעט של העיתונאים (בעיקר בכלי התקשורת האלקטרוניים) למכונת התעמולה הממשלתית יש היסטוריה ארוכה [...] איך זה שבן-אדם פשוט, כמו כותב שורות אלה ,יודע בקלות רבה כל-כך הרבה עובדות חשובות ורלבנטיות שכמעט אף עיתונאי מקצועי לא מצליח לדעת (או, נכון יותר, מצליח לא לדעת)? [...] איך הפצצות כל-כך חכמות והעיתונאים כל-כך טיפשים? [...] (אולי משום ש)למרות נסיונם המר עם דיווחי צה"ל, הם ישובו ויאמינו להם בעתות מצוקה. למרות הזעזוע שלהם ממעשי אכזריות, הם ישובו ויצדיקו אותם ברגעים של עמימות מוסרית וייאוש".
וזו השאלה הראויה היחידה, גם בפרשת מכבי תל-אביב. לא מי שתק ומה עונשו – אלא למה, לעזאזל, הוא שתק. ומה אפשר ללמוד מזה.