הגשת כתב ההגנה של "ישראל היום" בתביעת הכתב והעורך המפוטר עמית לוינטל מעוררת שוב את ההשתוממות – הכיצד זה מצא עצמו עמוס רגב בתפקיד עורך עיתון. תקציר האירועים: כמה עובדים במערכת "ישראל היום" התפנו לרגע משגרת יום העבודה כדי להרים כוסית פלסטיק לכבוד יום-ההולדת של אחת העובדות. רגב, העורך הראשי של החינמון, אמר כמה מלים. מישהו צילם באמצעות הסמרטפון, הסרטון התגלגל לפייסבוק ותוכן הדברים הגיע גם לאורי משגב, שפירסם ציטוטים ממנו בבלוג שלו באתר "הארץ".

"תשמעו סיפור", כתב משגב. "ביום שני, שעתיים אחרי התקיפה, התכנסה במערכת 'ישראל היום' מסיבונת קטנה, לציון יום-הולדתה של אחת מעובדות המערכת. הובאו עוגות ממאפיית לחמנינה הסמוכה, העורך הראשי עמוס רגב בירך על הנרות, וכך אמר: 'לפעמים בסרטים אתה עובר בשוט אחד מהרגע של המסיבה לרגע של המלחמה. אנחנו כנראה לקראת מלחמה. וננצח בה. זה ברור. לפני שעתיים הפציצו ממש בדמשק, ובעוד שעתיים מי יודע מה יקרה, אז בואו נחגוג. מחר בחפירות לא יהיו עוגות כמו מלחמנינה. אז שיהיה במזל טוב, ורק דברים טובים'".

אז מה היה לנו כאן? יומולדת משרדית, עוגיות בורגניות, ועורך ותיק המגלה חיבה חולנית משהו למלחמות אזוריות. לא משהו שלא הייתם יכולים לנחש גם בלי מנוי לאתר "הארץ" ולבלוג של אורי משגב. אלא שעבור רגב, שסנטימנטליות החפירות שלו נותרה מיותמת, זו היתה התחלה של מערכה. בעיתון החלה חקירה בראשותו של "קצין הביטחון" של העיתון (שוב הוכח כי מטרתו של בעל התפקיד הזה הוא לשמור על בטחונו של בעל העיתון, לא על העיתון ועובדיו), ועיתונאים נשלחו – לא פחות ולא יותר – לבדיקה במכונת אמת כדי לגלות מי הדליף את סודות האטום של "ישראל היום".

החקירה המאומצת הסתיימה בפיטוריה של כלת השמחה ושל העיתונאי עמית לוינטל, שאף תבע את העיתון בשל פיטוריו. כתב ההגנה, כאמור, חושף משהו מההתנהלות המופרכת של עמוס רגב, עורך עיתון בישראל. "מבחינת העיתון, כל הדלפה של חומר מהמערכת, ומקל וחומר לגוף תקשורת מתחרה בעל אינטרסים מנוגדים, עלולה לפגוע בפעילותו של העיתון. משכך, מקפיד העיתון בעניין זה קלה כחמורה", נכתב בכתב ההגנה של "ישראל היום". "עצם פרסום אותו אירוע פנימי והדברים שנאמרו במסגרתו עוררו חשש כי קיים גורם בעיתון אשר מדליף מידע פנימי אל מחוץ לעיתון, בניגוד לנהלי העיתון. משכך בוצעה בדיקה פנימית על מנת לברר כיצד דלף אותו מידע כאמור. במסגרת בדיקה זו התברר לעיתון בדיעבד כי בניגוד לנהלי העיתון, תועד האירוע על-ידי אחד מעובדי העיתון והופץ לאחר מכן". קראו שוב את המלל המנופח הזה, שנושאו הוא פטפטת אקראית, כמעט שיחת מסדרונות, של עורך עיתון.

עמוס רגב לא שוחח על סודות מסחריים של העיתון. הסוד המסחרי של העיתון הוא הרי גלוי לכל. יש לו שם פרטי ושם משפחה, הוא מתגורר בארה"ב ועושה הון עתק מ"עסקי מלונאות" (במלונות שהותקנו בהם מכשירי הימורים, הכוונה). איזה נזק, אם כן, יכול להיגרם ל"ישראל היום" מהדלפה ל"כלי תקשורת מתחרה" של דברים שאומר רגב? מה יש לרגב להסתיר שבשלו צריך לערוך חקירות ולשלוח עובדים לבדיקות פוליגרף? אם "ישראל היום" מתנהל באופן אתי והגון, מדוע עורכו הראשי חרד כל-כך מהפצת דברים שהוא אומר בחלל המערכת? חברות וגופים ציבוריים מחויבים בשקיפות. אבל נראה שרגב לא רואה בעיתון שהוא עורך פן ציבורי כלשהו.

בכלל, כל השיח של רגב בדבר "הדלפות" מעורר אי-נוחות כבדה כשזוכרים שמדובר באדם שעוסק בעיתונות. רגב מתייחס ל"הדלפות" כאילו היה מנכ"ל של חברת תרופות ולא עורך של עיתון. הרי הדלפות הן חלק חשוב מעבודת העיתונות. למעשה, במידה רבה עצם הצדקת קיומה של העיתונות הוא כבימה ל"הדלפות", כלומר, מידע שהממסד אינו מעוניין בפרסומו (אחרת הוא היה נקרא "הודעה לעיתונות"). אם עורך של עיתון עושה אינקוויזיציה כשמתעורר חשד שמישהו מעובדיו מפטפט על זוטות הקורות במערכת – מה ילמדו מכך מנהלים של ארגונים שאותו עיתון מסקר ושכתביו מחזרים אחר הדלפות של עובדיו? ובכן, כאמור, בעיה כזו כנראה אינה קיימת במקרה דנן, של עיתון אימפוטנטי שכתביו אכן מסתמכים לרוב על אותן הודעות לעיתונות שהוזכרו לעיל.

בהמשך כתב ההגנה מאשימים ב"ישראל היום" את לוינטל בכך ש"הדליף את כתב התביעה" ל"העין השביעית". רק אדם שפרקטיקות עיתונאיות זרות לו ושתחושת רדיפה מוכרת לו היטב יכול להצהיר במסמך משפטי שטות כזו. ובעצם, זו אמירה שראויה למי שעורך עיתון כמו "ישראל היום", שכתביו מוכיחים מדי יום כי הם אינם יודעים להשיג מידע בלי שזה יישלח – סליחה, "יודלף" – אליהם.

40775-01-15