בדיון הנוסף בסוגיית סרן ר' (עדיין, מדגיש בית-המשפט, צו איסור הפרסום בתוקף) כמעט נשכחה מלב איימאן אל-המס. גם הנארטיב של השופט נעם סולברג מבית-המשפט המחוזי, שלפיו במרכז הסכסוך עומדת דמותו של סרן ר' כדמות מושתקת שיש "פער מעמדות" בינה לבין העיתונות המחזיקה כוח כביר, מונופוליסטי ורב השפעה, והיא עושה בו שימוש לרעה, לא נוכח בפסק הדין. אפילו "הצופה הסביר", זה שבעת שהוא מבצע "צפייה ניטרלית" בטלוויזיה היה או לא היה יכול להבין מהכתבה כי סרן ר' אשם ברצח של הילדה הפלסטינית, אינו מוזכר עוד.

תוצאת פסק הדין, בעיני, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של האתיקה העיתונאית כפי שהיתה מוכרת לנו

תשעה שופטים, תשע דעות. מחלוקת ערכית-משפטית ביחס לשני כללי-על חוקתיים: חופש הביטוי והזכות לשם טוב. מחלוקת גם ביחס למקורות ההשראה של המשפט הישראלי: השיטה האמריקאית ("ניו-יורק טיימס" נ' סאליבן), האנגלית (ריינולדס נ' ה"טיימס"), או המשפט העברי (החפץ-חיים ורבני ישיבת הר-עציון).

אמת, לאמיתה, לשעתה, בשעתה

לוז פסק הדין של השופט סולברג היה כי הכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה" בנובמבר 2004 על האירוע במוצב גירית שברצועת עזה לא שיקפה אמת. בעיקר משום שבעמל רב "עלה בידי בית-הדין הצבאי לחשוף את התמונה העובדתית המלאה ביחס לאירוע", ועל כן, בדיעבד, "ההצהרה היומרנית של אילנה דיין כי העובדות הן ברורות התגלתה כחלולה".

זאת היתה הסיבה לערעור, ואכן, שני שופטי העליון, אליעזר ריבלין ויצחק עמית, הפכו את פסק הדין של סולברג וסברו שהמציאות כפי שהוצגה על-ידי דיין בכתבה היתה אמת. מספיק אמת. אמת לשעתה. לעומתם, השופט עוזי פוגלמן סבר, כמו סולברג, שלא היתה זו האמת הנדרשת בהגנת "אמת דיברתי" בחוק לשון הרע, שצריכה להיות "האמת לאמיתה" ולא רק האמת כפי שנחזתה באותו זמן.

והנה החידוש: גישת השופט סולברג בשאלת משמעות האמת, שנהפכה בערעור, הושבה על כנה בדיון הנוסף. לדעת הנשיא אשר גרוניס, אם נוספו לאחר הפרסום ראיות חדשות המשנות את פני הדברים – הן הופכות את כל מה שפורסם לכתחילה ל"לא אמת". בית-המשפט אינו יכול, לפי הנשיא גרוניס, לעצום עיניו ולהתעלם מראיות רק מן הטעם שהן נתגלו או באו לעולם לאחר שנעשה הפרסום. לא תינתן הגנת "אמת הפרסום" לפרסום פוגע שהוכח כי לא היה נכון ברגע שנעשה, גם אם הדבר נודע רק לאחר מועד הפרסום. לפיכך, פסק הדין של גרוניס הופך את הלכת ה"אמת לשעתה" של פסק הדין קראוס נ' "ידיעות אחרונות", שבה נקבע כי די באמת שהיתה ידועה לעיתונאי בזמן הפרסום. כה חזקה עמדה זו, עד שגם השופט עמית, שבערעור סבר שדי ב"אמת לשעתה", מחליט לקחת צעד לאחור ולאמץ את גישת גרוניס. אין עוד "אמת לשעתה".

הנשיא אשר גרוניס הוא נשיא שמרן. אין לו עניין בשאלה המורכבת והתיאורטית "מהי האמת", והוא סבור שהדבר אף אינו נחוץ. יש אמת, כפי שקובע אותה בית-המשפט, היא אחת ויחידה, ולזו האמת מתכוון חוק לשון הרע. לעמדה האנטי-פוסט-מודרניסטית הזאת מצטרף בשמחה גם השופט אליקים רובינשטיין (פסקה 30: "אודה כי שמחתי כשלעצמי לקרוא עמדה מרעננת זו, קרי, כי בעולם הנארטיבים והפוסט-מודרנה נכון חברי הנשיא לומר כי קיימת אמת אחת"). הצהלה הזאת היא צהלת שווא. אמת אחת בוודאי שאינה קיימת, שהרי הכרעה בפלילים אינה אמת עובדתית אלא אמת משפטית. הנה מניתי כאן לפחות שתי אמיתות.

אבל מצד שני, גרוניס אינו רואה מקום לדון בכלל בשאלת תחולתה של הגנת אמת הפרסום בנוגע לסיפור ששודר בכתבה. מדוע? כי "ההליך דנא הוא ההליך המשפטי החמישי העוסק, במישרין או בעקיפין, באירוע שעמד במוקד הכתבה ותוכנית הלקט, ואשר התרחש לפני כעשור. למרות זאת, פרטים עובדתיים מסוימים ביחס לאירוע עדיין לוטים באפלה [...] בנוסף, לא כל קביעותיהן העובדתיות של הערכאות השונות שנדרשו לעניין זה תואמות זו לזו" (פסקה 89 לפסק הדין).

מה קורה כאן? אם אכן קיימת אמת אחת, אפילו אמת משפטית, האם אין זה תפקידו של בית-המשפט, בייחוד של בית-המשפט העליון, לקבוע מסמרות בשאלה מהי אותה אמת?

נדמה לי שזאת התשובה: מצד אחד, עבור העיתונאי המקצועי (אילנה דיין, נושאת הדגל של עיתונאות מקצועית בישראל), יש חשיבות גדולה לשאלה אם הוא זכה בהליך של לשון הרע משום שנקבע שמה שאמר היה אמת, או "רק" בשל כך שפעל בתום לב. ואכן, גרוניס  מדגיש: העובדה שנעשה שימוש בהגנת תום הלב אין משמעותה, אפילו ברמז, פגיעה ביושרתו או במקצועיותו של העיתונאי.

מצד שני, עבור התובע בלשון הרע (סרן ר', קצין בצה"ל, לב הממסד, מטובי בנינו), קביעה כי הפרסומים שיקפו את האמת – כלומר שהוא אשם במותה של הילדה הפלסטינית – היא לא פחות מהרסנית.

לכן השופט השמרן פשוט נזהר. וזאת, בעיני, עמדה מטרידה ומאכזבת. ראשית, כי היא מבטאת אומנות כמעט פוליטית של הליכה בין הטיפות. שנית, כי הצניעות המופלגת הזאת מכרסמת תחת עצם הלגיטימציה של בית-המשפט להכריע בשאלות עובדתיות. שלישית, כי היא פוגעת בעיתונות, שהנכס העיקרי שלה הוא אמון הציבור בכך שמה שנאמר בכלי התקשורת הוא אמין. אם השופטים כה חרדים לתפקודה של התקשורת כבסיס לקיומה של חברה דמוקרטית מתפקדת, הם חייבים לקחת בחשבון את ההגנה על הערך של אמון הציבור בתקשורת. בין אם מאמצים את משנתו של יורגן האברמס ובין אם לאו, ספק רב מדי ביחס למתפרסם בעיתונות הוא הרסני עבור עצם היכולת לנהל שיח ציבורי. לכן, רצונו של בית-המשפט להישאר בסדר עם כל הצדדים ראוי כאן לביקורת.

מקבילית הכוחות המתקנת את עיוותי העבר

בית-המשפט מודע לכך שצמצום הגנת "אמת דיברתי" ל"אמת אמיתית" בלבד הוא הרסני עבור העיתונות החוקרת, שעלולה להיוותר ללא הגנות מספקות בתביעות לשון הרע. לכן הוא מפתח "מסלול עוקף אמת דיברתי" – בדמות הרחבה גדולה של הגנת תום הלב והחובה המקצועית לפרסם בסעיף 15(2) לחוק, שמהיום ייקרא לה: הגנת האחריות העיתונאית. כך, סבור בית-המשפט, הוא משמר את "מקבילית הכוחות" של ההגנה על עיתונות חופשית. מצד אחד, נמנעת הטלת אחריות על עיתונאי או כלי תקשורת שפירסמו פרסום שגוי או בלתי מוכח על אף שנהגו באופן אחראי, ומצד שני, אין צורך לקבוע שדבר שפורסם הוא "אמת" אף שברור לכל שאינו כזה.

צריך להודות ביושר: בית-המשפט מתמודד כאן עם עיוות על גבי עיוות. העיוות הקדמון: הוראות חוק איסור לשון הרע שלנו כלשונן, המעדיפות באופן בלתי סביר את הזכות לשם טוב על פני הזכות לחופש ביטוי והיכולת לקיים עיתונות חוקרת מתפקדת. על גבו, עיוות נוסף: צמצום ההכרה בחובתו המקצועית של עיתונאי לפרסם דברים שהוא אינו יודע אם הם אמת, רק למקרים ש"החיים תלויים בהם". והעיוות השלישי: ההרחבה המלאכותית של הגנת אמת דיברתי, שנוצרה כדי להגן על העיתונות מפני שני העיוותים הראשונים. כך החל הדיון ארוך השנים שתחילתו ב"הארץ", המשכו בקראוס ובחלוץ נ' "פלס", וסופו בפסק הדין שלנו; דיון שנסוב סביב ההתפתלויות כיצד להרחיב את הגנת האמת גם ל"מה שעיתונאי סביר היה רואה כאמת" וגם ל"אמת לשעתה".

במובן הזה, בית-המשפט העליון מחזיר את ההיגיון להגנות בחוק לשון הרע. הגנה אחת, "אמת הפרסום", מתמקדת בשאלה אובייקטיבית-משפטית ביחס לתוכן הפרסום. היה ואמת הוא – תחול ההגנה, ללא תלות בשאלה מה חשב המפרסם או עד כמה היתה בדיקת העובדות מצדו סבירה. הגנה שנייה, "תום הלב", בודקת בעיקר את המפרסם – כיצד נהג, מדוע, ומה היתה מידת המקצועיות שגילה. אמת הפרסום מתמקדת בפרסום, ותום הלב מתמקד במפרסם. ההחלטה הזאת, ששותפים לה השופטים גרוניס, ארבל, פוגלמן, עמית, הנדל וג'ובראן, מקרבת את עקרונות האחריות בלשון הרע אל דיני הנזיקין המסורתיים. וזהו מצב נורמטיבי רצוי.

"הגנת העיתונאות האחראית": מהו תום לב עיתונאי?

הגנת העיתונאות האחראית מאפשרת לעיתונאי לטעון, בדיעבד, כי גם אם פרסום שהוא אחראי לו לא היה אמיתי, מכל מקום הוא פירסם אותו בתום לב ומכוח מחויבותו למקצוע העיתונאי. השופט גרוניס קובע כי תום הלב הוא, בראש וראשונה, תום לבו הסובייקטיבי של המפרסם. אך בכך לא די. בית-המשפט ממשיך ומייצר רשימת קריטריונים שפעולה לפיהם תאפשר הוכחה אובייקטיבית באשר לחוסר תום לבו של המפרסם. הנה הרשימה, בעיבוד שלי:

1. המפרסם הונע על-ידי כוונת זדון או רצון להשמיץ.

2. המפרסם נתן משקל עודף לשיקולים אישיים ושיקולי אגו, בדגש על רצון להגיע להישג עיתונאי, או לשיקולים מסחריים (שיקולי רייטינג).

3. המפרסם לא דייק בתיאור העובדות ולא שיקף אותן באופן הוגן ומאוזן; לא ביצע תהליך של אימות עובדות והסתמכות על מקורות מהימנים; לא ביקש התייחסות של הנפגע הפוטנציאלי מהפרסום; לא פירסם הכחשה או תיקון לפי סעיף 17 לחוק.

4. המפרסם בחר לפרסם דברים ש"חרגו מתחום הסביר" של הנסיבות שהקימו את המחויבות המקצועית שלו או דברים שעוצמת הפגיעה הנובעת מהם עולה על הנדרש לצורך קיום המחויבות המקצועית שלו.

5. המפרסם עבר על הוראות של תקנון האתיקה של העיתונות.

מה אפשר ללמוד מן הרשימה הזאת?

ראשית, לשופט גרוניס אמונה רומנטית משהו, המביאה אותו לחשוב שמניעיו של עיתונאי ושל ארגון עיתונאי צריכים להיות באופן דומיננטי "טהורים": ללא אגו, ללא רייטינג, ללא הכתבה מלמעלה (בשל לחצים אינטרסנטיים מסחריים או פוליטיים) או הכתבה מהצד (מכיוון מחלקת התוכן השיווקי). לא רק בתחום התקשורת, בכל תחום – לדרוש מאנשים להיפרד מהאגו שלהם היא דרישה בלתי סבירה, המציבה רף מנותק מכל מציאות אנושית, ובהכרח מכשיל. ובאשר לשיקולי הרייטינג – התפיסה המשתקפת בחצי המאה האחרונה בעולם היא כי השוק הכלכלי החופשי יהיה הספק הטוב ביותר של "שוק רעיונות ודעות". לפיכך, גופי תקשורת בבעלות פרטית הם המבנה המועדף על-ידי פילוסופים של מדע המדינה ובתי-משפט כאחד. אם הדבר נכון, צריך להכיר בכך שהדי.אן.איי של אמצעי תקשורת אלה הוא מסחרי. במובן זה, אין מקום לקביעה אפריורית שלפיה שיקולים אלה עלולים לשלול את הגנת "העיתונאות האחראית".

שנית, יש כאן חלחול של ערכים, לאו דווקא מתאימים, לתוך סכסוכי לשון הרע. מצד אחד, ערכים של אתיקה עיתונאית, שכוחם בכך שהם אינם קנה-מידה משפטי, אלא מוסרי-מקצועי-ערכי. דרישה לדיווח מהימן ומאוזן (מזכיר קצת שידור ציבורי...) או הפניה לתקנון האתיקה העיתונאית מחייבות את בית-המשפט להעריך תוכן עיתונאי בקנה-מידה שאינו משפטי. מצד שני, ערכים של סבירות ושל מידתיות, המשתייכים למרחב החשיבה החוקתית, מוחלים על יחסים שאחרי הכל הם יחסים בין פרטים, והופכים את העיתונות – בעקיפין – לגוף מעין שלטוני. גם לעמדה כזאת יש מחירים עבור חירות העשייה העיתונאית.

בסיכומו של דבר, אם לוקחים ברצינות את מכלול המבחנים של גרוניס, יועץ משפטי סביר ימנע פרסום של כמעט כל תחקיר עיתונאי. השימוש במבחנים אלה יוצר לפיכך איום אמיתי על חופש התפקוד העיתונאי. כאילו כדי להוסיף על התחושה שאנחנו בשנות ה-80 של המאה שעברה, בא השופט דנציגר וקובע קריטריון נוסף לקיומו של תום לב: האופן שבו הפריד המפרסם בין עובדות לבין דעות. הטעם לכך, לדעתו, טמון באפקט השונה שיש בקליטת ביטויים עובדתיים לעומת קליטת דעות על-ידי נמען הפרסום. לפיכך, מפרסם המעמיד את נמעניו בפני "סיכון של ערפול שיקול הדעת וייחוס מעמד שגוי לפרסום" לא יוכל להיחשב תם לב. הסיבוב הסתיים: הרי זו היתה ליבת הטענה של השופט סולברג. מי שמכנה את התוכנית שלו "עובדה", לא יכול לבוא בטענות כאשר בית-המשפט קובע שעריכת התכנים שלו היא מגמתית.

בסיכומו של דבר אפשר לומר שהוויכוחים בנוגע לסבירות העבודה העיתונאית, שבעבר איפיינו את פרשנות הגנת "אמת דיברתי", פשוט מהגרים עכשיו לפרשנות הגנת "העיתונאות האחראית". האם בשל כך נוצר לעיתונות מרחב מחיה רחב יותר? קשה לומר עדיין, אבל הכיוון שאליו פונה בית-המשפט גורם לי לחשוב שהתשובה היא שלילית.

עיתונות ישנה ועיתונות חדשה

אחת ההערות המטרידות ביותר בפסק הדין של הנשיא גרוניס נמצאת בשולי פסקה 59 לפסק הדין שלו: "יודגש, כי דברינו מתייחסים לעיתונות המסורתית, זו הכוללת עיתונים בדפוס, רדיו וטלוויזיה. העיתונות החדשה, המוצאת ביטוי בפרסומים מקוונים באינטרנט, ראויה לבחינה ועיון נפרדים".

זהו? 15 שנה ועדיין מדובר בעיתונות חדשה? וכריכה של כל "הפרסומים המקוונים באינטרנט" בחבילה אחת?

מלכתחילה בסכסוך בין אילנה דיין לסרן ר' קשה להשתחרר מהתחושה שנעשתה כאן איפה ואיפה. הרי פרסומים בנוגע לסרן ר', למשל הטענות של פקודיו, שהתבררו לימים כשקריות, פורסמו דווקא ב"ידיעות אחרונות". אבל דיין נבחרה להפוך לסמל. דווקא בהקשר הזה היה חשוב לשמוע את עמדתו של בית-המשפט ביחס להבחנה שבין מדיום מאוסדר כמו ערוץ 2 לבין עיתון מודפס כמו "ידיעות אחרונות", ובין שני אלה לבין אתר חדשות ממוסד כמו ynet. כיצד בית-המשפט רואה את אחריותו העיתונאית של אתר כזה? האם העובדה שבמדיום מקוון ניתן בקלות לתקן פרסום משהתרחשה "התפתחות ראייתית" משנה משהו? והאם עצם העובדה שפרסום מסוים נשאר על שרת האתר כל הזמן או מועבר מדף הבית אל מעמקי האתר יכולה להיות בבחינת "פרסום מחדש" של דבר שיש בו לשון הרע? השופט פוגלמן מתייחס בקצרה גם לשאלות אלה, אבל הנשיא בוחר פשוט להתעלם מהן.

בדיון שעוסק בשאלה על מי תחול הגנת החובה העיתונאית כותב השופט גרוניס במפורש שהיא תחול גם על מי שאינו עיתונאי במקצועו, הואיל וקשה להגדיר באופן גורף וממצה את המושג עיתונאי, "במיוחד בעידן הנוכחי, שבו התרחבו מאפייניו וזירות הפעולה של העיסוק העיתונאי מעבר לכלי התקשורת המסורתיים". בצדק אפשר להבין מדברים אלה כי מה שחשוב היום הוא מידת העיתונאיות של הטקסט ולא מידת העיתונאות של הכותב. מהי הנפקות של קביעה זו על תחולת כללי האתיקה העיתונאית? על ההבחנה בין סוגים שונים של אמצעי תקשורת? לכך אין כל התייחסות. איני טוענת שהיה צורך הכרחי להכריע בכל השאלות האלה, אבל בדיון נוסף שצמח מתוך סוגיות אגב – ההתעלמות הזאת משקפת ניסיון של בית-המשפט להתערסל בחיקו החמים של העבר; עבר שבו היו אמצעי תקשורת מובחנים וברורים, שבו ידענו בוודאות מיהו עיתונאי והאמנו שאפשר להבחין בין עובדות לדעות ובין אמת לאמיתה לאמת לשעתה.

אז מה השורה התחתונה: מעמדו של חופש העיתונות בשיטה המשפטית שלנו

שופטי בית-המשפט העליון אינם ממעיטים בחשיבותה של הזכות לחופש עיתונות. אולם, קריאה מדוקדקת של פסק הדין משאירה טעם מריר. במקביל לאמירות בדבר חופש העיתונות, מקפיד הנשיא גרוניס להבהיר כי ההגנה על חופש העיתונות אינה עולה כדי "פריצת גדר", כדבריו.

השופט רובינשטיין אינו מותיר ספק באשר לדעתו: גישה ערכית הנאחזת בשרידי השם הטוב ומגינה על כבוד האדם כפשוטו אינה צריכה להישלח אל הארכיון ההיסטורי של "הדינוזאורים השמרנים שלא ראו את האור". בישראל של 2014 אין מה לחשוש להגנה על חופש העיתונות מפני שלטון מצנזר. הזכות לשם טוב היא, כלשונו המדרשית – הפשט, בעוד שחופש הביטוי הוא דרש. ואדרבה, מוסיף השופט, מקום שבו יהא ספק – מוטב לטעות לטובתו של השם הטוב. הכרעה ערכית זאת מזכירה מאוד את פסק הדין בעניין פלוני נ' פלונית, שעסק בדרישה לגנוז ספר פרוזה בטענה כי ניתן לזהות במציאות אחת מדמויותיו, ובו בחר השופט סולברג להעדיף את הזכות לפרטיות על פני הזכות לחופש ביטוי. הואיל וגם השופט עמית וגם השופטת ארבל קובעים מפורשות שיש להיזהר מלקבוע א-פריורית כי ידה של הזכות האחת או השנייה היא תמיד על העליונה, השורה התחתונה היא שמעמדה החוקתי של הזכות לחופש ביטוי ולחופש עיתונות מעורער הרבה יותר בבית-המשפט של היום ממה שהיה לפני עשור. אותי זה מטריד מאוד.

החידוש הגדול של פסק הדין: החובה לתקן ומותה של האתיקה העיתונאית

החידוש הגדול של פסק הדין שלפנינו אינו בכלל בהגנת האחריות העיתונאית ובאמת לשעתה, אלא בהסכמה של שופטי בית-המשפט העליון להחיל מכוח פרשנות חובת תיקון על העיתונות. השופטים עושים זאת במידה משתנה של עוצמה. השופטת ארבל סבורה שיש "חובה מוסרית או חברתית" על העיתונות להביא לידיעת הציבור שינוי נסיבות, גם אם לא נעשתה פנייה מצד הנפגע. היא מדגישה אמנם שלא מוטלת חובה כזאת בחוק, אבל סבורה כי למרות זאת ראוי "כי המפרסם ייזום תיקון או עדכון מקום בו הם נדרשים". כדאי לשים לב. המקור לחובה זו אינו בהכרח כללי האתיקה העיתונאית, אלא מקור משפטי לגמרי: פרסום של תיקון או עדכון עשוי להעיד על תום לבו של המפרסם והוא נגזר מחובת ההגינות כלפי מושא הפרסום ומהאינטרס הציבורי בקבלת התמונה המלאה והקרובה ביותר לאמת העובדתית.

גם הנשיא גרוניס, בפסקה 86 לפסק דינו, רואה בתיקון חלק מחובת ההגינות של מפרסם כלפי מי שנפגע מן הפרסום, ללא חובה גורפת לעשות כן באופן רחב מזה שנקבע בחוק. ואולם, מי שממשיך לקרוא את פסק הדין הארוך שלו עד פסקה 103 מבין שגרוניס משנה את דעתו: " למקרא דעותיהם של חברותי וחברי השופטים שהתייחסו לסוגיה זו, מצאתי מקום לרכך את עמדתי האמורה. נכון אני להכיר בכך שייתכנו מקרים, אף אם חריגים, שבהם יידרש המפרסם המודע להתפתחות החדשה [...] לפנות מיוזמתו לנפגע מן הפרסום ולברר האם יהא מעוניין בפרסום תיקון או עדכון בהתפתחויות מסוימות שאירעו לאחר הפרסום [...]".

זאת אולי עדיין גישה מהססת, אבל השופט הנדל והשופט עמית מכוונים ישירות לפסק הדין של בית-המשפט המחוזי. לדעתם, היתה על דיין ועל טלעד חובה לפרסם את דבר זיכויו של סרן ר', הן בהתבסס על כללי האתיקה של העיתונות והן בשל דרישת תום הלב. שטר ושוברו בצדו, קובע השופט הנדל. הגנת תום הלב יוצרת חובת עדכון עצמאית רחבה. והוא מוסיף ושואל ועונה: "האם דרישה כזו מקשה על עיתונאי? התשובה היא חיובית. אך אין בהכבדה כדי להצדיק את ביטול הדרישה". השופט דנציגר מצטרף גם הוא לעמדה זאת. חובת התיקון, קובע דנציגר, היא נפרדת מחובת העדכון לפי סעיף 25א ("חוק לפיד"), ולכן אינה כפופה למגבלות המנויות בסעיף.

השופט עמית מביע את העמדה הקיצונית ביותר ומציע מבנה משפטי מרחיק לכת כדי לעגן את הזכות לתיקון: סעד של תיקון או הכחשה בחוק לשון הרע יכול להינתן גם אם התביעה עצמה נדחתה בשל אחת מן ההגנות. אמנם, הוא משאיר שאלה זו ב"צריך עיון", אבל בפסק הדין הבא אולי כבר יאמץ אותה כהלכה.

אני חושבת שמדובר בפרשנות יצירתית לחוק איסור לשון הרע שתוצאתה כפיית כללי האתיקה העיתונאית מכוח החוק. במובן הזה בית-המשפט העליון בדיון הנוסף משקף את הסאב-טקסט של החלטת בית-המשפט המחוזי, והחידוש שלו הוא בסגירת המעגל מאז האיום של השופט יצחק זמיר בעניין קראוס:

האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית [...] בשל כל אלה חייבת העיתונות להנהיג סדר בביתה, היא עצמה ולא אחרים, כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש בכוחה אלא באופן ענייני והוגן [...] כל מי שקורא עיתונים יודע כי יש פער בין האתיקה לבין הפרקטיקה: דפי העיתון, לא פעם, אינם משקפים את כללי האתיקה [...] פסק דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות [...] כל אלה הם מבחינת העיתונות כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת".

אם בערכאת הערעור בית-המשפט ייבא את כללי האתיקה העיתונאית אל תוך סטנדרטים חדשים של סבירות, וניסה להפוך את הכללים לחלק מיישום החוק, הרי שבדיון הנוסף בית-המשפט מפרש את החוק עצמו כך שיכלול הוראות שפעם היו שמורות לכללי האתיקה.

בהקשר הזה החשש שלי הוא מפני התערבות בוטה בחירות העיתונאית להחליט מה לתקן והיכן לתקן. כאשר התפרסם פסק הדין של בית-הדין הצבאי שזיכה את סרן ר', היתה התוכנית "עובדה" בפגרה. אבל עצם הזיכוי פורסם: בחדשות ערוץ 2, הערוץ שבו משודרת "עובדה". האם יוכל בית-המשפט לכפות בעתיד פרסום בתוכנית עצמה? ומדוע לא יחליט אם התיקון ישודר בתחילת התוכנית או בסופה?

דווקא בנקודה הזאת כדאי לשוב לעובדות פסק הדין. בפסקה 242 לפסק הדין של בית-המשפט המחוזי מבקש השופט סולברג לשים בפיה של אילנה דיין תיקון לגבי רשימה ארוכה מאוד של דברים, שלגבי רובם כלל לא התייחסה בכתבה המקורית ולגבי אחרים בית-הדין הצבאי לא הכריע. הנה הרשימה:

להודיע את דבר זיכויו המלא של התובע במשפטו בבית-הדין הצבאי, בכלל זה את עיקרי הכרעת הדין שם, לרבות התייחסות לדרך שבה פעל בעת האֵירוע ולעדויות החיילים נגדו שנמצאו שקר [עדויות החיילים אינן מופיעות בכתבה]. כמו כן יש להבהיר לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע, באשר לאופן התנהגותו והתנהגות חייליו [מסר שגוי? לא עדיף להגיד מה אינו נכון עובדתית?]. במסגרת זו יוסבר לצופים כי תיאור המנוחה כילדה תמימה בדרכה לבית-הספר היה שגוי [בשום ערכאה לא הוכח אם הילדה היתה תמימה או לא תמימה]; כי המניע לפתיחה באש היה הסכנה שחשו הלוחמים, והירי נעשה כדי לסכּל מִתקפה [בשום ערכאה לא דובר על כך שהיתה מתקפה]; [...] וכי לבסוף התבררה אמיתותם של התחקירים הצבאיים".

לגבי העניין האחרון הזה: אם בוחנים את חובת התיקון שהשופט רובינשטיין מבקש להשית על אילנה דיין בדיון הנוסף, החשש אך מתעצם. רובינשטיין אינו מסתפק בתיקון לגבי העובדה שהתבררה אמיתותם של התחקירים הצבאיים, אלא דורש שדיין תגיד שהתחקירים הצבאיים "לא טויחו" (פסקה ע' לפסק דינו). אם זאת הדוגמה המייצגת, חובת התיקון תהפוך מהר מאוד את התקשורת לשופרו של הממסד, ולא רק בראש השנה.

הטקסט הסמוי של פסקי הדין בשתי הערכאות הראשונות בעניין סרן ר' ואילנה דיין, שהיה כשלונם של מנגנוני האתיקה להיות חסם מפני התערבות חקיקתית ומשפטית, הפך לטקסט הגלוי של הדיון הנוסף. העובדה שמועצת העיתונות היתה ידידת בית-המשפט בערעור לא שיכנעה את בית-המשפט שהעיתונות מסוגלת להנהיג סדר בביתה.

תוצאת פסק הדין, בעיני, היא מסמר נוסף בארון הקבורה של האתיקה העיתונאית כפי שהיתה מוכרת לנו. נדרש כעת תהליך הכרחי של חשיבה על עתידה של המועצה, מידת הרלבנטיות שלה והפעילות הנדרשת כדי להטמיע מחדש עקרונות מקצועיים מוסריים של עיתונאות אחראית. גם אם היתה מידה של אמת בהיבריס שבו האשים בית-המשפט את התקשורת, חובה לזכור: לא לחינם כללי האתיקה הופרדו באופן מסורתי מכללי המשפט. האתגר הוא להמשיך לשמר את ההפרדה במובנה המהותי.

• לקריאת תמצית פסק הדין