עצם הפעולה של פתיחת הקופסה תקבע את מצבו של החתול שבתוכה, אם כי במקרה זה יש שלושה מצבים מוחלטים שבהם יכול החתול להיות: חי, מת ועצבני רצח" (טרי פראצ'ט, מתוך "אדונים וגבירות", ספר מס' 14 בסדרה "עולם הדיסק")

לשעתה ולאמיתה

הנה תמצית "האמת לאמיתה", כפי שתוארה בכתבת התחקיר בת 18 הדקות ששודרה ב"עובדה" עוד בימי הזכיינית טלעד, ועודנה תקפה: בבוקר ה-5 באוקטובר 2004 זוהתה דמות הנעה במרחב האסור לתנועה מול מוצב גירית שבדרום רצועת עזה, שהיה בכוננות גבוהה. אש נורתה מהמוצב לעבר הדמות, ומערכות האזעקה והכריזה הופעלו. הדמות השליכה את ילקוט הגב מעליה, ניסתה להימלט, אך נורתה וצנחה אל מאחורי תלולית חול. סרן ר', מפקד הפלוגה שאיישה את המוצב, הוזנק ויצא לכיוון הדמות. סרן ר' ירה שתי יריות מטווח מטר וחצי בראשה ("לוודא נטרול", כדבריו) של הדמות, שהתבררה לו כנערה צעירה. לאחר מכן שב לאחור, חזר על עקבותיו וירה צרור לכיוון הכללי שבו נמצאה הגופה. כתוצאה מהירי לעברה במהלך האירוע נהרגה הנערה. בחקירה התברר כי שמה איימאן אל-המס, תושבת רפיח, בת 13 ועשרה חודשים, וכי גופתה נותרה מנוקבת בעשרות כדורים במרחק רב מן המוצב, עד שפונתה על-ידי פלסטינים.

חרף העובדה שהתקרית עוררה הדים מיידיים והוצגה בגרסאות שונות בעיתונות היומית, בחר מפקד המוצב, סרן ר', להגיש תביעת לשון הרע רק נגד אילנה דיין, תוכנית התחקירים "עובדה" וחברת טלעד, שפירסמו תחקיר מצולם ביום ה-22 בנובמבר 2004, שישה שבועות אחרי הריגת הנערה, ביום שבו הוגש נגד סרן ר' כתב אישום חמור בנוגע לפרשה בבית-הדין הצבאי. כבר בנקודה זו צריך להדגיש כי אף אחת מערכאות המשפט שדנו בתביעה לא חלקה על העובדות המתוארות בכתבה ששודרה. השאלות הנוגעות להלכת האמת לשעתה נוגעות לעובדת זיכויו העתידי של סרן ר' בבית-הדין הצבאי, שלא היתה יכולה לבוא לביטוי בעת שידור הכתבה עצמה.

בנובמבר 2005 זוכה סרן ר' בבית-הדין הצבאי מכל אשמה וזמן קצר לאחר מכן הגיש את תביעתו, שנידונה על-ידי השופט נעם סולברג בבית-המשפט המחוזי בירושלים. בדצמבר 2009 פסק לו השופט סולברג פיצויים בסך 300 אלף שקל, וחייב את דיין ו"עובדה" בפרסום התנצלות ובתשלום שכר טרחת עורך-דינו של התובע והוצאות המשפט.

ערעורם של דיין וטלעד נשמע בפברואר 2011 בפני שלושה שופטי העליון, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית. אלה הגיעו למסקנה כי "תמונת המציאות כפי שעלתה מן הכתבה בכללותה אינה שונה באופן מהותי מהאמת כפי שהיתה ידועה באותה שעה, בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר. מה גם שהעובדות שעמדו בבסיס הכתבה התאימו לחקירת מצ"ח שנערכה ושימשו בסיס לכתב אישום שהוגש על-ידי התביעה הצבאית כנגד סרן ר' [...] זו האמת שעמדה בפני מגישת התוכנית", כתבו שופטי הערעור. אמת מן הסוג הזה, שנידונה במשפט "קראוס נגד 'ידיעות אחרונות'" ב-1995, זכתה להגדרה "אמת לשעתה", הגדרה שאומצה גם במקרה זה.

האמת לגווניה

המערכת המשפטית נותנת סימנים בסוגי אמת שונים. אילו היתה אמת אחת, די היה למתדיינים בבית-המשפט במושג "אמת". אבל מעיון בפסקי הדין הקשורים בתביעת סרן ר' נגד אילנה דיין ו"עובדה" עולה כי השופטים נעזרו שוב ושוב במושגים כמו "אמת לאמיתה", "אמת לאשורה", "אמת משפטית", "אמת עובדתית", "אמת חלקית", "אמת לשעתה". אם עוסקים ב"אמת" בבית-המשפט, לשם מה ההדגשה הכפולה "אמת לאמיתה"?

המלה "אמת" לגווניה וסוגיה הופיעה ב-60 אלף מלות פסק הדין 527 פעמים. על אף כל אלה, גם היום אנו יכולים להיתלות אך ורק בכמה חלקי וחלקיקי אמת מן התקרית ההיא, ומהם עלינו לבנות תמונת אמת חדה של המציאות, שהוגבלה במקרה זה לממדי 18 דקות שידור וברוב המקרים היא מוגבלת לדקות אחדות.

"אמת לאמיתה" אינה יכולה להיות יותר אמת מן האמת עצמה, אבל היא הופכת לכזאת. השימוש המרובה ב"אמת" מעיד על היותה של האמת מושג יחסי, וכדי להופכה למושג מוחלט נדרשת הדגשה מיוחדת. "אמת לאמיתה" היא מצב ודאי, מוחלט, מוסכם על הכל ובלתי הפיך. כמו, לדוגמה, עובדת מותה הוודאי של הילדה-נערה איימאן אל-המס בשטח האסור שמול מוצב גירית.

איימאן אל-המס, 14, שנורתה למוות כשהתקרבה למוצב גירית ברצועת עזה ב-5 באוקטובר 2004

עובדת מותה של איימאן אל-המס היא "אמת לאמיתה"; עובדת זהותה היא מן הסתם "אמת משפטית". נסיבות נוכחותה במקום עם ילקוט על גבה אינן ברורות וכנראה לא ייוודעו לעולם. האם תעתה בדרכה לבית-הספר, אף כי היא מכירה את הסביבה? האם התקרבה למרחב האסור מסקרנות ילדותית או מהעדר תפיסת מציאות? האם אולצה על-ידי גורמים עוינים להיכנס לשטח האסור לצורך איסוף מודיעין? האם מדובר במגויסת חמאס צעירה, כפי שניסו לטעון אנשי תיאוריות הקשר?

למה התכוון סרן ר', המפקד שהוזנק לשטח, בזמן שירה לעבר הנערה מטווח קצר אף שלא נשקף לו באותו מעמד איום ישיר? שהרי הוא עצמו בא לנטרל איום, או "לוודא נטרול", בלשונו, שהיא לשון המערכת הצבאית; הוא בא "לוודא הריגה"; להפוך את אי-הוודאות המבצעית באשר לדמות החשודה ולכוונותיה לא רק לוודאות קרובה, אלא לוודאות מוחלטת.

במשפט הצבאי התקבלה גרסתו של סרן ר' שעל-פיה לא שמע בזמן אמת את הדיווחים ברשת הקשר של המוצב שמדובר כנראה בילדה, ובנסיבות הכוננות הגבוהה יצא להסתער כאילו מדובר במחבל נושא מטען. "האמת לשעתה" של "עובדה" בנובמבר 2004 התהפכה, ובנובמבר 2005 יצא סרן ר' יצא זכאי מבית-הדין הצבאי – וזוהי אמת לאמיתה. מכאן ואילך הפך זיכויו "אמת לאמיתה" בכל ערכאות השיפוט האזרחי שידונו בתביעת לשון הרע שהגיש.

איש אינו חולק אמנם על עובדת קיומו של ההליך המשפטי הצבאי ועל העובדה שזו היתה פסיקת בית-הדין הצבאי, אבל ייתכן שהיה ניתן לקרוא עליה תיגר עוד אז, בערכאת הערעור - שהפרקליטות הצבאית היתה יכולה להגיש, אך נמנעה מכך באופן תמוה - ואולי גם היום, באמצעים העיתונאיים המקובלים. אילו נערכה חקירה עיתונאית על אופן התנהלות המשפט, ייתכן כי הקביעות בנוגע להתנהגותו של סרן ר' היו יכולות לעמוד לא רק בקריטריון של אמת לשעתה, אלא של אמת בפרסום.

העובדה שחיילי המוצב פתחו באש לעבר הדמות היא אמת לאמיתה. עובדת נוכחותו של סרן ר' בשטח, מחוץ לגדר, היא אמת לאמיתה. העובדה שסרן ר' ירה לעבר הדמות כששכבה ספק מתה, ספק גוססת, על הקרקע, היא מן הסתם אמת משפטית, וכך גם העובדה שירה לעברה שני כדורים וצרור אל סביבתה. סרן ר' לא ראה נערה עם ילקוט מוטלת, אולי מדממת, מאחורי תלולית החול. הוא ראה איום ועשה ככל יכולתו כדי לנטרלו. זאת היא, אפשר להאמין, "האמת שלו". גורמי השיפוט הצבאיים האמינו לו, למרות – ואולי מפני – שהשמיע ברשת הקשר של המוצב בקולו את המשפט "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו". גם אם סרן ר' פעל כהלכה על-פי האמת הצבאית ועל-פי האמת המשפטית הצבאית, יכולה אמת אזרחית לראות את המקרה דרך פריזמה שונה, וכך אכן היה.

המעניין במשפט סרן ר' נגד דיין ו"עובדה" הוא שבכל מהלך המשפט לא עמדה במחלוקת שאלת האמת העובדתית על אודות התקרית הקטלנית. השופט סולברג הוליך את המשפט לבירור שאלת תום הלב העיתונאי במהלך הכנת הכתבה ולאחר פרסומה. גם סוגיית "האמת לשעתה" שעלתה בהקשר להעמדתו לדין – ולאחר מכן לזיכויו – של סרן ר' נגעה בשאלות כגון רשלנות, עריכה מגמתית, שיקולי רייטינג וחובת התיקון או ההתנצלות של האחראים לפרסום. ובמלים אחרות, ב"תום הלב" שלהם.

תום הלב כמקלט

לקחי עשר שנות המאבק המשפטי בין סרן ר' לבין "עובדה" ראויים להיבחן גם מחוץ לכותלי בית-המשפט. ייתכן שזהו משפט הענק האחרון בתביעת לשון הרע של אדם יחיד שרואה עצמו נפגע על-ידי כלי תקשורת רב עוצמה. ההתנהלות האטית, ההתדיינות המתישה והפסיקה הדקדקנית הדורשת תלי-תלים של פרשנות – כל אלו מלמדות על הקושי של מערכת המשפט להסתגל להשתנות המהירה של המרחב התקשורתי בעשורים האחרונים. השמרנות המושגית של מערכת המשפט אינה מציגה תשובות שיפוטיות להתפתחות הדרמטית של חברת המידע.

מה בעצם אמרו תשעת שופטי הדיון הנוסף בעליון, מעבר לגיבוי הכללי שניתן להחלטתם של שלושת שופטי הערעור? נדרשת בקיאות מופלגת כדי לרדת לסוף דעתם ואולי אף היא עצמה דורשת דיון נוסף, במרחב הפרשני הציבורי.

אילנה דיין בבית-המשפט העליון, 7.2.11 (צילום: יוסי זמיר)

ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע ראויות לבחינה מחודשת. העובדה שההתכנסות של תשעה השופטים הולידה, באיחור אופנתי, הגדרה מצמצמת לסוגיית האמת לשעתה, מאכזבת. מאכזבת במידת-מה גם "לקיחת הצעד לאחור" של השופט עמית – ותמיכתו בהורדתה של הגנת ה"אמת לשעתה" מקומת ה"אמת בפרסום" בהיררכיה המשפטית אל קומת "תום הלב" (לפחות על-פי התרשים הבהיר ששירטט בפסק הדין).

ואכן, בהחלטתם השבוע הזיזו תשעת שופטי ההרכב את תפיסת ה"אמת לשעתה", קו ההגנה של דיין, מתחום הגנת "האמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק לשון הרע), ושיבצו אותה בתחום הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק). על-פי הגנה זו, גם פרסום שאינו "אמת לאמיתה", אלא "אמת לשעתה", או אמת חלקית אחרת, ואם הפגמים בו אינם מחמת זדון או רשלנות, אלא מחמת שגגות, אי-דיוקים או מידע חסר, ישמש כהגנה, אם המטרה ראויה והגישה אחראית, וזאת לנוכח חשיבותו של המעשה העיתונאי בנסיבות העניין.

בהיבט המשפטי, יש הטוענים כי שינוי כזה מביא את הגנת "אמת לשעתה" אל מקומה הטבעי, שהרי היא אינה אמת לאמיתה והיא בכל זאת מתקבלת כאמת. בהיבט התקשורתי, לעומת זאת, יש פער איכות ניכר בין הגנת "אמת דיברתי" להגנת תום לב. אך טבעי הוא שעיתונאי ועיתון ישאפו להכרת בית-המשפט הדן בתביעת לשון הרע בהגנת האמת שתוצג בפניו. דעת הקהל, שמיטיבה להבדיל בין זיכוי מחוסר אשמה לזיכוי מחוסר הוכחות, יודעת גם להבדיל בין דחיית תביעה בקבלת האמת העיתונאית שבכתבה שהיא נשוא הדיון לבין דחיית התביעה מסיבות של תום לב, הנתפסות בציבור כסלחנות לפגמיה של הכתבה הנידונה.

אבן קיר או פלדה ממורטת

הנה אפוא מצב שבו המקרה החשוב, המעניין ואולי הגורלי בדברי ימי העיתונות והמשפט בישראל מסתיים בשיח פנימי בין מערכת המשפט לבין עצמה. בפלפול דק שאינו נהיר דיו אפילו למשקיפים המנוסים ובוודאי לא לציבור הרחב, המורגל לתבוע הכרעה בהירה ופסקנית. אם יטענו אנשי המערכת המשפטית כי לא ייתכן שיח אחר, יהיה צורך להעמידם על טעותם, שעלולה להתברר כהרת אסון.

אין הכוונה לטעון כאן שעל מערכת המשפט להפוך פוסט-מודרנית. ועם זאת, עליה לגלות גמישות של פלדה ממורטת ולא נוקשות של אבן קיר כדי להתאים עצמה למצבים שלא נתקלה בהם בעבר. הנחה גדולה עושה המערכת המשפטית לעצמה בכך שבאי-רצונה או באי-יכולתה להשתנות, היא פוטרת עצמה כליל מקשיים שהמציאות יוצרת.

המערכת המשפטית ממשיכה לראות במוסדות העיתונות המסורתיים המתפרקים לנגד עינינו כתובת יחידה, ובכך היא מסירה את נטל האחריות מאתרי חדשות ועיתונות ומעיתונאים חופשיים באינטרנט וברשתות החברתיות. "העיתונות החדשה, המוצאת ביטוי בפרסומים מקוונים באינטרנט, ראויה לבחינה ועיון נפרדים", כותב נשיא בית-המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, בפסיקתו כיושב-ראש הרכב התשעה בדיון הנוסף בערעור אילנה דיין.

עבירות לשון הרע מתרבות, מתחדדות ונעשות אכזריות מאי-פעם, המשמיצים חמקמקים, הקוד האתי העיתונאי מתפורר, האחריות המקצועית נשחקת, המניע לפרסום כבר אינו טובת הציבור, אלא הפצת סמי ריגוש מילוליים וחזותיים מעוררי השתאות, תדהמה, חרדה ודכדוך, ומחוללי תנועה ויראלית. אולי משום כך זוכה דווקא ספינת המערכה הישנה והטובה, תוכנית התחקירים הטלוויזיונית, לשמש מטרה נייחת להליך משפטי. יש לה לפחות כתובת.

פסקי הדין המפוארים כשלעצמם נקראים היום כאנכרוניסטיים. הדיון בעניינו של סרן ר' מתייחס לאירוע שהתרחש לפני עשור על ציר פילדלפי, שאינו מעורר געגועים. ביום שידור התחקיר על סרן ר', ישב מארק צוקרברג בן ה-20 על מיטתו במעונות האוניברסיטה והשתעשע בהקמת מיזם רשת קטנטן. הטאבלט, הסמארטפונים המרושתים, הטוויטים – חוגגים יום הולדת חמש. אם יוגשו היום תביעות לשון הרע נגד כלי תקשורת לבתי-המשפט בישראל, תוצאתם הסופית תתפרסם אולי בהולוגרמות הביתיות של 2025.

לא רק המערכת המשפטית אינה מצוידת בכלים שיאפשרו להכיל את מורכבותו הבלתי נתפסת של הסיפור התקשורתי בן זמננו, שכולו ערבוב של חלקיקי אמיתות, אמיתות חלקיות ואמיתות לשעתן; התקשורת עצמה, המסורתית והחדשה, אינה מצליחה להתמודד עם עוצמתם האדירה ודלותם המסוכנת של הכלים שבידיה.

סרגלים ואמיתות

השופט עמית מציג בפסיקתו בהרכב התשעה סרגלי מדידה שיכולים לשמש בסיס להערכת טיבו ואיכותו של המעשה העיתונאי: עוצמת האינטרס – בין הביטוי הפוליטי למסחרי; נושא הפרסום – על-פי חשיבותו הציבורית; מושא הפרסום – בין דמות ציבורית לאדם פרטי; אמצעי הפרסום, אופי פרסום והסעד המתבקש.

הגישה מעניינת, אבל ההתניה בין איכות המעשה העיתונאי להגנה הראויה לו עלולה להיות בעייתית במיוחד ברשת – שבה המעשה העיתונאי עלול להיות מגושם ומרושל, ועם זאת לוחמני וערכי.

עם זאת, אפשר לראות בסרגלים האתיים-משפטיים הללו משום הבעת תמיכה זהירה בשאיפה לחשוף אמיתות חלקיות לעין הציבור, יותר מאשר לדרוש הכרה בקיומה של אמת אחת. אין לזלזל בשאיפה להגיע לחקר האמת, שעיתונות המאה ה-20 חרתה על דגלה, גם אם התקרבה למימושה רק באופן חלקי. רוב התקשורת העכשווית – זו שטרם בגרה וזו המזדקנת – אינה מגיעה אפילו למדרגה זו.

אם התקשינו להגדיר את הקורא הסביר ואת הצופה הסביר, כיצד נגדיר את הגולש הסביר? ניתן אמנם לנטר את תנועותיו בדיוק מבהיל, אבל מה לתנועות אלה ולסבירות תבונית?

ההישג החשוב העיקרי שיכולים לרשום לעצמם חברי בית-המשפט העליון בפסיקתם הוא הצלת שרידיה של התחקירנות "המסורתית". כל פסיקה אחרת היתה מחסלת עיתונות כזאת במדיום הטלוויזיוני. איזה ארגון תקשורת משדר יכול לנהל עשר שנות משפט יקר ומורט עצבים על קוצו של יו"ד.

שתי דרכים אל אותה מטרה

השופטת עדנה ארבל, שזה לה פסק הדין האחרון שעליו היא חתומה, כותבת, כמי שמבקשת עם פרישתה להשכין שלום בין גישת האמת לשעתה לבין גישת תום הלב:

"בפסק הדין מושא הדיון הנוסף הציעו המשנה לנשיאה ריבלין והשופט עמית להכיר בפרסום המקיים אחר התנאי של 'אמת לשעתה' כמקים את הגנת האמת בפרסום המעוגנת בסעיף 14 לחוק. השופט ע' פוגלמן בערעור, ולאחר מכן הנשיא א' גרוניס בדיון הנוסף, מציעים להכיר בחובה עיתונאית רחבה המקימה את הגנת תום הלב, המעוגנת בסעיף 15 לחוק, בהתקיים עניין ציבורי משמעותי הנלווה לעבודה עיתונאית אחראית. למעשה, שתי הדרכים מובילות לאותו מקום ונוצרו למען אותה מטרה. המטרה היא הגנה על עיתונאות חופשית ואחראית, שבהתבססה על עבודה זהירה וקפדנית, אינה חרדה לפרסם פרסומים שהם מעניינו של הציבור ושהיא מאמינה באותה השעה כי הם אמת. מטרה זו ראויה היא בעיני והיא מהאושיות עליהן מושתתת מדינה דמוקרטית".

נאמין, אם כן, בשעה זו ובכל שעה אחרת, שמעשינו ודברינו אמת הם.