עיקרי הפסיקה

דיון נוסף אזרחי 95 / 7325

1. ידיעות אחרונות בע"מ
2. הרצל רוזנבלום
3. דני שדה
4. מרדכי גילת
5. מרסל זוהר
נגד
1. יוסף קראוס
2. חברת הפקות כלבו חיפה (1979)
3. מוטקה לבנון
4. חדשות עיתון יומי בע"מ
5. יוסי קליין
6. אורי שרון (משיבים 2-6 משיבים פורמאליים)

בבית-המשפט העליון
[29.6.1998]
לפני המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' גולדברג, ת' אור, א' מצא, מ' חשין, י' זמיר, ד' דורנר

המשיב 1 (להלן – המשיב), שהיה ראש לשכת החקירות במשטרת חיפה, תבע את העיתון "ידיעות אחרונות" (להלן – העיתון) בגין סדרה של כתבות שלטענתו הוציאו עליו לשון הרע. המדובר בסדרת כתבות שעסקו בשתי פרשות – "פרשת היתרי הבנייה" ו"פרשת התובע העירוני" – אשר לגביהן פרסם העיתון כי קיימים חשדות לכאורה למעשים לא כשרים מצד המשיב. ברם, משהחליט פרקליט המחוז שאין מקום לנקוט כנגד המשיב צעדים כלשהם, וזאת אך חמישה ימים לאחר פרסום כתבה בסדרה, נמנע העיתון מלפרסם ידיעה בעניין.
בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה, משהגיע לכלל מסקנה כי עומדת לעותרים הגנה בין לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק), ובין לפי סעיף 15 לחוק. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא באה כל דרישה מצדו של המשיב כלפי העיתון לפרסם את החלטת פרקליט המחוז.
בערעור לבית-המשפט העליון (ע"א 3199/93 [1]), היה בית-המשפט מוכן לצאת מההנחה, בכל הנוגע ל"פרשת היתרי הבנייה", כי בעת שנעשו היו הפרסומים בעיתון פרסומי אמת וכי היה בהם עניין לציבור, כנדרש לצורך הקמת הגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק. עם זאת קבע בית-המשפט כי בנסיבות העניין, אי-פרסום החלטתו של פרקליט המחוז עולה כדי מחדל רשלני של העיתון, וכי עובדה זו, והיעדר תום-הלב שבאי-הפרסום, משתיקים את העיתון מלהתגונן בטענת אמת בפרסום. לעניין זה אף גזר בית-המשפט גזרה שווה מהאמור בסעיף 17(א) לחוק, שבו נשללה הגנת תום-הלב ממי שאינו מפרסם בדיעבד תיקון או הכחשה לידיעה שפורסמה, משנדרש לכך על-ידי הנפגע מהידיעה. לפיכך, התקבל הערעור בכל הנוגע לפרשה זו. הערעור נתקבל גם ביחס ל"פרשת התובע העירוני", משקיבל בית-המשפט את טענת המשיב, כי המפרסמים לא הוכיחו את אמיתות הדברים, וכן לא הוכיחו שהפרסום נעשה בתום-לב.
בקשת העותרים לדיון נוסף נתקבלה. במוקד הדיון הנוסף עמדה "פרשת היתרי הבנייה", וההלכה אשר לפיה בנסיבות מסוימות חלה על המפרסם חובה לעדכן את קהל קוראיו, וכי מחדל של אי-מילוי חובה זו עשוי לשלול ממנו את הגנת אמת בפרסום שבסעיף 14. זאת, אף אם תוכן הפרסום בשעתו היה אמת.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) (בעקבות ע"א 670/79, 78/80, 82 [2]): חוק הקובע כללים בדבר איסור לשון הרע, חייב למצוא נקודות איזון בין אינטרסים המכחישים זה את זה: חופש הדיבור לעומת הזכות לפרטיות, וחופש העיתונות לעומת זכותו של הפרט לשמו הטוב (17ב).
(2) (בעקבות ע"א 214/89 [3]): משנקבע האיזון האמור על-ידי המחוקק, על בית-המשפט לפסוק לפי איזון זה, אלא אם כן מתעוררת שאלה של פרשנות החוק, או אם עניין פלוני נשאר לשיקול-דעתו של בית-המשפט (17ב – ג).
(3) במקרה שלפנינו נקבע האיזון בחוק עצמו. ככל שהעניין מתייחס להגנה שבסעיף 14 לחוק, נקבע שהדברים שפורסמו היו אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. ככל שהעניין מתייחס להגנה שבסעיף 15 לחוק, נקבע שהיה בפרסום משום הבעת דעה בתום-לב על התנהגותו של המשיב בתפקיד ציבורי (17ג – ד).
(4) למקרא סעיף 15 לחוק אך ברור הוא, כי תום-הלב צריך להתקיים בעת הפרסום. המקרה היחיד שבו נשללה הגנת סעיף 15 עקב נסיבות שאירעו לאחר הפרסום, נזכר בסעיף 17 לחוק. בכך קבע המחוקק הסדר מלא המאזן בין הזכות לפרטיות לזכות הציבור למידע, ואין קיימת עילה משפטית להוסיף יסודות נוספים להסדר זה על דרך של פסיקה. סעיף 17 לחוק ישים אך לנסיבות הנזכרות בסעיף 15 לחוק, ואין להרחיב את תחולתו על דרך של היקש לנסיבות נושא סעיף 14 (17ד – ו).
(5) לעניין זה, אין לקבל את השימוש בדוקטרינת ההשתק. אין מדובר כאן בהשתק במובן הראייתי הקלאסי, אלא בקביעת נורמה ערכית, המשנה את האיזונים בין חופש הביטוי לזכות לפרטיות שאותם קבע החוק, בלי שקיימת עילה משפטית לעשות כן (18א – ב).
(6) אין זה נכון להטיל על העיתון חובה שנועדה להגנתו של נפגע, גם בהנחה שזו קיימת, אם הנפגע עצמו אינו עומד על זכותו, ואפשר שאף אינו מעוניין בפרסום חוזר של הפרשה. אין ספק בדבר, שעיתון שאינו מפרסם בדיעבד עניין רלוונטי לפרסום כמו החלטת פרקליט המחוז, אינו נוהג כהלכה, אך אין לקבוע מסמרות לגבי קיומה של חובה ברשלנות במקרה כאמור (18ג – ד).
(7) החובה לפרסם את החלטת פרקליט המחוז הייתה חובה אתית של העיתון וכן חובתו כלפי הציבור ליידע אותו בכל אינפורמציה רלוונטית המתייחסת לפרסומיו הקודמים בנושא בעל עניין ציבורי. חובה זו הופרה באופן הראוי לגינוי, אך אין בהפרתה של חובה זו בנסיבות העניין כדי לשלול מהעותרים את הגנת תום-הלב כלפי המשיב
(19ב – ג).
(8) מן הראוי הוא שייעשה כל הדרוש לאכיפתו של סעיף 12ג לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, ואם הדבר לא ייעשה, יכול שיהיה צורך בהתערבות המחוקק (19ג).

ב.
[...]
(6) אילו בכל מצב שבו נעשה פרסום אמיתי לשעתו היו מפרסמים חשופים לסכנה כי בשל התפתחות עתידית הפרסום שנעשה לא ייהנה מהגנת האמת בפרסום, היה קיים חשש ממשי כי כלי תקשורת היו נמנעים מפרסום, או – למצער – משהים אותו שמא תתרחש התפתחות נוספת אשר תשפיע על העניין. בכך הייתה עלולה להיגרם פגיעה בחופש הביטוי של המפרסם ובאינטרס הציבורי החשוב של פרסום מידע, דווקא באותה העת שבה יש לו רלוונטיות וטמונה בו תועלת לציבור (34א – ג).
(7) עיתונים עוסקים במגוון רחב ביותר של נושאים. כל גיליון כולל מידע רב במספר גדול של תחומים, אשר תמיד קיימת אפשרות כי יהיו לגביהם התפתחויות נוספות. גם בשיקולים אלה יש לתמוך בקיומו של עיקרון ברור, הממקם את שאלת אמיתותם של פרסומים לנקודת זמן מוגדרת, ומפחית את אי-הוודאות בדבר גיבושה של הגנת האמת בפרסום (35א – ב).
(8) התזה, שלפיה הגנת האמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק עשויה להיות מושפעת מכך שלא ניתן פרסום להתפתחויות עתידיות הנוגעות לאירוע נושא הפרסום, מעלה חשש כבד של הקניית אופי פלילי בדיעבד, להתנהגות אשר על-פי הדין הייתה כשרה בעת שנעשתה (35ה – ו).

[...]

ד. (1) דיני לשון הרע בישראל הם פרי החקיקה. חקיקה זו משקפת איזון ערכי מסוים. הוספת חובת עדכון המוטלת על כלי התקשורת והכפפת הגנת האמת בפרסום לנטלים השואבים את השראתם מהגנת תום-הלב, הן שינויים מהותיים מובהקים בחוק. שיקולים של הפרדת רשויות מצדיקים, כי שינוי כזה בחוק ייעשה על-ידי המחוקק. הגוף המחוקק הוא אף זה שמוסדית יש בידיו הכלים הנדרשים ליצירת התשתית המתאימה לנקיטת מהלך נורמטיבי כזה, ולקביעת המסקנות העולות ממנה (46א – ה).
(2) לכאורה, מחדלו של העיתון במקרה דנן באי-פרסום התפתחות בעלת משמעות, אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שניתן לצפות מהם מעיתונות אחראית, ועל-כך יש להצר (49ג).
(3) בבסיסו, נועד חוק איסור לשון הרע ליצור איזון בין זכויות היסוד לחופש ביטוי מצד אחד ולשם טוב מצד אחר. אין מדובר בחוק המתיימר להוות קודקס מקיף שנועד לגיבוש שיטתי של דרך התנהגותם של העוסקים במקצוע העיתונות. ספק רב אם ראוי לקבוע נורמות ראויות למקצוע העיתונות בדרך של חקיקה מחייבת (49ד).

ה. (אליבא דשופט י' זמיר):
(1) יש מקרים שבהם נראה לעין כי האתיקה חלשה ואין בכוחה להבטיח התנהגות ראויה, אם משום שאינה ברורה או מוסכמת, אם משום שאין לה מנגנון יעיל של אכיפה ואם מטעם אחר. במקרה כזה, אם אינטרס ציבורי חשוב נתון בסכנה ממשית, עשוי המשפט לעבור את הגדר המפרידה בינו לבין האתיקה, ולהפוך כלל אתי לכלל משפטי, כדי להקנות לו את הכוח הנדרש להשליט סדר ראוי. זהו תהליך מוכר. המשפט מתרחב בהתמדה על חשבון האתיקה (51ד – ה).
(2) האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית. היא אורבת לפתחה של העיתונות, ומאיימת עליה במיוחד (52ד).
(3) העיתונות שינתה פניה בעת האחרונה. היא נעשתה ריכוזית יותר, מסחרית יותר ותחרותית יותר. התחרות בין העיתונים שוחקת את האתיקה של כל העיתונים. שחיקת האתיקה מובילה, קודם כול, לפגיעה באנשים ובגופים מסוימים. מעבר לכך, היא עלולה לפגוע גם באינטרסים ציבוריים חשובים (52ד – ה).
(4) האתיקה העיתונאית, בשונה מרוב המקצועות החופשיים, פטורה לפי החוק מהסדר או מבקרה על-ידי גוף חיצוני. ההבחנה נובעת מעצם המהות של חברה דמוקרטית. עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה הכרחית של דמוקרטיה, אלא היא גם תנאי הכרחי לדמוקרטיה. היא תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. כדי שהעיתונות תוכל לבקר באופן שוטף ויעיל את כל המוסדות במדינה, היא צריכה להיות פטורה מפיקוח או ממעורבות אחרת של הממשלה (52ו, 53ב – ד).
(5) אין צורך בסעיף 12ג לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות כדי להבין שהחובה המקצועית של עיתון לתת דיווח ענייני ואמין, וכן גם המצווה הבסיסית של הגינות, חייבו את העיתון להודיע לציבור הקוראים שלו כי פרקליט המחוז החליט שאותו קצין, אשר העיתון החשיד בביצוע עבירות שונות, לא יועמד לדין. אך מסתבר, שאין די בכללי האתיקה העיתונאית כפי שהם כיום (54ג – ד).
(6) פסק-דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות. גם הדין וחשבון של הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, אף שהוא מבקש בכל מאודו להגן על חופש העיתונות, מדליק אור אדום של סכנה הנובעת מן החולשה של כללי האתיקה. כמו כן, זה מקרוב עלתה השאלה, אם אין זה ראוי לראות עיתון כגוף ציבורי למחצה, ובהתאם לכך להטיל עליו חובות מסוימות המוטלות בדרך-כלל על גופים ציבוריים. כל אלה הם, מבחינת העיתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת (56ב – ד).

[...]

ז. (דעת מיעוט – השופטים א' גולדברג ומ' חשין):
(1) הרושם שהותיר העיתון על קוראיו – בכתבות חוזרות ונשנות – היה רושם נמשך והולך, ורושם זה הפך לא-אמת מאז יום בו נמנע העיתון מלפרסם את החלטתו של פרקליט המחוז (91ו).
(2) הגם שכל אחד משני תנאי סעיף 14 לחוק – האמת והעניין הציבורי – חי לעצמו את חייו שלו, יש בו באותו "עניין ציבורי", במובן מסוים, כדי לאצול – על דרך ההשראה (אינדוקציה) – על תנאי האמת אף הוא. אפשר וראוי לומר – על דרך של מעין-כלים-שלובים – כי "עניין ציבורי" ממעלה ראשונה הוא שהעיתון ידווח בענייננו את מלוא האמת (92ב – ד).
(3) החוק מורה על קיומה של הגנת האמת בפרסום אם "הדבר שפורסם היה אמת". נוסחה זו אינה מצמידה בהכרח ליום הפרסום בלבד, וניתן לפרש את החוק גם אחרת. בענייננו, למשל, בכתבות שנמשכו והלכו על פני תקופה ארוכה, יצר העיתון מעין-גולם, וגולם זה המשיך בחייו גם לאחר החלטתו של פרקליט המחוז. מחובתו של העיתון היה להצמית את הגולם ומשלא הצמיתו, חטא ב"לא-אמת" (92ו – ז).
(4) "ידיעות אחרונות", בדווחו עוד ועוד, שוב ושוב, על אודות חקירתו של המשיב, יצר בדיווחיו סרט-נע, צילום של תנועה נמשכת והולכת. אמת שהייתה אמת לשעתה הפכה, למעשה, לאמת-נמשכת-והולכת, וקיומה של אמת-נמשכת-והולכת – באשר היא – יצר חובה לקטוע אותה הימשכות החל ביום שאמת-של-עבר הפכה מטעה (94ה, 96ב).
(5) בפרסמו את הכתבות – בזו אחר זו ובמשך תקופת חודשים ניכרת – כמו יצר העיתון "כללי משחק": כללי התנהגות שאמורים היו לחייב אותו בהמשך הימים. העיתון כמו חייב עצמו – מרצונו – כלפי קוראיו, להמשיך ולדווח על השתלשלות החקירה. באי-פרסומה של החלטת פרקליט המחוז אמר "ידיעות אחרונות" לשנות מלמפרע את "כללי המשחק". שינוי זה פגע בציפיות הלגיטימיות של ציבור הקוראים – בזכותו של הציבור לדעת – ובעיקר בציפייתו הלגיטימית של המשיב. שינוי זה הפך "אמת" ל"לא-אמת". המפר את "כללי המשחק" לא יישמע בטענה התולה עצמה באותם כללים (96ג, 101ד – ו).
(6) אמת לשעתה תהפוך להיות לא-אמת, כשהמדובר בסדרה נמשכת והולכת של כתבות, ובנסיבות שבהן האירוע הנוסף אשר העיתון לא דיווח עליו – ואשר הפך אמת ללא-אמת (לעתיד לבוא) – אירע בסמוך מאוד לאחר כתבה שהייתה (בדיעבד) האחרונה בסדרה (102ה).
(7) ככל שגדלה מידת ההטמעה של המידע שפורסם בציבור כן תגדל חובת העדכון. עמקותה של ההטמעה בדעת הציבור תהא תלויה בסוג המדיום שבו מדובר, באופי הנושא, בתפוצת הידיעה, בתדירות ההופעה, במשך ההופעה, במשך הזמן שעבר מאז מועד הפרסום האחרון ועד לגילוי המידע הנוסף, בחשיבותו של המידע להבהרת התמונה הכוללת (ה"אמת"), בציבור הקוראים שלעניין ועוד שיקולים כיוצא באלה (103ו, 104ב, 106ג – ד).

העתירה נתקבלה בחלקה ברוב דעות כנגד דעתם החולקת של השופטים א' גולדברג ומ' חשין.

מיבי מוזר, דניאל מלכא, אבי בן מאיר – בשם העותרים ובשם המשיבים הפורמאליים;
רן פינגרר, גיורא אבן צור – בשם המשיב 1.

לקריאת פסק הדין המלא