מפתיחת המלחמה השנייה מול איראן ועד שראש הממשלה הנאשם בנימין נתניהו מצא זמן להתייצב ולענות לשאלות עיתונאים, חלפו 13 ימים. המופע המזעזע, שילוב בין היבריס מופגן לניתוק מוחלט, המחיש את הסיבה האמיתית מאחורי החרם ההולך ומתרחב על נתניהו על התקשורת הישראלית. 

מאז החלה המלחמה נתניהו פרסם רק הצהרות מוקלטות וקטעי וידיאו מסיורים וישיבות שנכח בהן. לא מדובר בבעיית זמן. לנתניהו היה מספיק פנאי כדי להכין את חומרי התעמולה - לצלם עצמו קורא במגילת אסתר עם המשפחה או מסייר באתרי נפילה, להקליט מראש את ההצהרות לתקשורת, ולשגר צילומים מבסיסים ובתי חולים - רק לא לענות לשאלות עיתונאים. 

בניגוד לנתניהו, דונלד טראמפ, שגם ארצו נלחמת באותה מלחמה וכנשיא ארה"ב יש על סדר יומו מעט יותר נושאים מאשר יש לנתניהו, מוצא בכל זאת זמן על בסיס כמעט יום-יומי להשיב לשאלות עיתונאים בהרחבה. 

ביום בו הסכים נתניהו סוף סוף לענות לעיתונאים - בזום, הקצה שוב טראמפ דקות ארוכות לשאלות עיתונאים בדרכו למסוק הנשיאותי, ולפני כן העניק ראיון קצר אפילו לרשת שידור מקומית. 

הנשיא דונלד טראמפ משיב על שאלות כתבים בדרכו למסוק, 11.3.2026 (צילום מסך מסרטון של הבית הלבן)

טראמפ מקיים מסיבות עיתונאים קבועות, עונה לשאלות אחרי תדרוך עיתונאים, ויוזם מענה לשאלות בטיסות במטוס הנשיאותי כשעיתונאים טסים אתו ממקום למקום. בנוסף הוא מקיים ראיונות טלפוניים אפילו עם עיתונאים ישראלים: ברק רביד ראיין אותו בטלפון כבר פעמיים בשבוע האחרון.

אפילו עם נציגה מערוץ התעמולה של נתניהו בישראל טראמפ כבר הספיק לדבר. נתניהו מסנן גם אותם.

איראן היא לא העניין

מסיבת העיתונאים המזעזעת שקיים נתניהו הוכיחה כי מה שמפחיד אותו אינן שאלות קשות באשר למלחמה באיראן. למשל, לגבי העובדה שרק ביוני שנה שעברה טען בפני אזרחי ישראל כי השיג ניצחון היסטורי על איראן ש"יעמוד לדורות" ושהוסרו מעלינו האיומים של נשק גרעיני איראני ואלפי טילים בליסטיים, והנה כעבור שמונה חודשים אנחנו שוב במלחמה מול איראן.

נתניהו יודע לחלץ עצמו משקרי העבר שהפיץ לצורכי פרופגנדה. מה שמפחיד אותו באמת הוא הציפוי ההולך ומתקלף מעל האובססיות המנחות באמת את החלטותיו המדיניות, והאינטרסים האישיים הקובעים את גורל המדינה כל עוד הוא - ומשפחתו - מאיישים את מוקד קבלת ההחלטות. 

לא בכדי, התגובה הזכורה ביותר של נתניהו ממסיבת העיתונאים נוגעת לסוגיית ה"חנינה", כפי שהוא מכנה את דרישתו המאיימת מנשיא המדינה יצחק הרצוג לבטל את משפטו הפלילי באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

נתניהו פחד שישאלו אותו את השאלה המתבקשת: "האם ערב המלחמה מול איראן שוחחת בפגישה בארבע עיניים עם טראמפ על נושא החנינה שלך? האם הפצרת בו להטיל סנקציות על ראשי מערכת המשפט בישראל ועל נשיא המדינה?". הוא ידע שההכחשה שיספק תתקבל בלעג מופגן.

ארבעה ימים לפני הנסיעה האחרונה של נתניהו לוושינגטון, ערב המלחמה הנוכחית עם איראן, טענו כאן שנתניהו מצוי בשיא קמפיין החנינה והפצרנו בכתבים המדיניים להפנות זרקור לסוגיה. לצערנו הללו כשלו בכך והתייחסו לנושא רק שעות ספורות אחרי סיום הפגישה כשהנשיא טראמפ תקף באופן חסר תקדים את נשיא המדינה יצחק הרצוג. 

עשרה ימים לאחר מכן הערכנו כאן כי נתניהו ביקש מטראמפ לעלות דרגה בהירתמות שלו לביטול המשפט הפלילי ולאיים בהטלת סנקציות על ראשי מערכת המשפט בישראל. פחות משלושה שבועות לאחר מכן התפוצצה סוגיית הטלת הסנקציות בתקשורת כשהשרה עידית סילמן פנתה לנשיא טראמפ בגלוי כדי שיפעל להטיל סנקציות על מערכת המשפט בישראל. 

נתניהו מפחד. כל יום שעובר חושף את העובדה המצערת שבראשות ממשלת ישראל יושב נאשם נמלט, החי במציאות מקבילה ומנצל את כוחו השלטוני והפוליטי כדי לנסות ולמוטט את שלטון החוק ולהעמיד עצמו מעליו.

כפי שהוכיחה מסיבת העיתונאים מיום חמישי האחרון, כל סיטואציה בה מוצבת מול המנהיג העליון שלנו מראה, אפילו בנסיבות המאתגרות ביותר עבור העיתונאים (שאלה בודדת בזום), היא מבחינתו סיטואציה הרת אסון.