"אתם איתנו ב'שירים ושערים', ואין כדורגל ואין ליגת כדורגל ללא 'שירים ושערים'. ואני מבקש נימה אישית, משום שאחרי 42 שנה במערכת הספורט של קול-ישראל ומיומה הראשון של 'שירים ושערים', זו הפעם האחרונה שאני מגיש אותה, ומיום שלישי הקרוב אני גמלאי של רשות השידור" (דני דבורין, שבת, 29.12.12, רשת ב').
תוכנית הכדורגל המרכזית של רשת ב' הפכה בשבת האחרונה לפסטיבל פרידה מאחד הקולות המזוהים ביותר עם הספורט הישראלי. מפגן דביק, שנמשך על פני ארבע שעות ובו צעדו בסך, בין אם באולפן ובין אם בטלפון, בני משפחה, ספורטאים, חברים, עיתונאים, מנהלי רשות השידור, ראשי ממשלה, שרים ופוליטיקאים, שבירכו, היללו והספידו. חתן השמחה היה דני דבורין, שב-30 השנים האחרונות היה הקול הספורטיבי הבכיר והכמעט בלעדי של קול-ישראל.
בשיאה של התוכנית, מ-20:00 ובמשך שעה, הופקע השידור בהפתעה מאולפן "שירים ושערים" אל אולפן סמוך. שם, בהנחיית יואב אביב, הפרשן חנן קריסטל והשר סילבן שלום, נמשכה ההילולה. הושמעו שבחים מפי ראשי הממשלה בהווה ובעבר, בנימין נתניהו ("היית אבן יסוד בספורט הישראלי") ואהוד אולמרט ("אני לא יכול לסיים שבת בלי לשמוע את קולך"), מיו"ר הכנסת רובי ריבלין ("דני הוא כמו בן משפחה צעיר שלי"), שרת הספורט לימור לבנת ("מרגש אותי להיפרד ממך"), השר לשעבר רוני בר-און ועוד. בכירי הליכוד התייצבו לברך שדר רדיו שהוא בנו של אחד מוותיקי תנועת בית"ר, לוניה דבורין ז"ל.
דני דבורין בערוץ הראשון (צילום מסך)
חרף העובדה שבמקביל לשעה הזו התנהל המשחק המרכזי של השבת (מכבי חיפה מול באר-שבע), איש לא העז לערבב קודש וחול. במשך כמעט מחצית שלמה של המשחק לא מילאה "שירים ושערים" את ייעודה. מהמאזינים נמנע המידע על המתרחש במשחק או על התוצאה. כשהמיקרופון הועבר לבסוף לחיפה, הפטיר השדר קמי ברץ: "אני מרגיש שאני הורס בדיווח". יואב אביב הסכים איתו. אחרי כמה שניות מיהר לחתוך מהאצטדיון ולחזור אל הדבר האמיתי.
השידור הציבורי הופקע למען מופע פרידה משדר ספורט ותיק. באותן שעות הציגה רשת ב' את האיש שהפך לגדול יותר מהמשחק. ואם דני דבורין הוא אגדה בחייו, מוסד רדיופוני יחיד בדורו, מדוע רשות השידור לא דאגה להשאיר אותו? ולא שדבורין לא רצה להישאר. היו מי שביקשו לאפשר לו לסיים את עונת הכדורגל ולפרוש רק בסוף מאי, אלא שמקבלי ההחלטות לא מיהרו למנוע מדבורין את היציאה לגמלאות. מרשות השידור נמסר בתגובה: "איננו מגיבים לדברים".
התמיהה התגברה כשהתגלה שאחד ממברכיו של דבורין בשרשרת ההלל האינסופית בשבת הוא מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם. לפני שנה העניק בן-מנחם לדבורין את פרס המנכ"ל על-שם אילן רועה ז"ל. סילבן שלום החמיא לבחירה "המדויקת", ובן-מנחם הסביר: "כולם ברשות מכירים את דעתי על רמתו הגבוהה ואופיו". המנכ"ל פירט בפני המאזינים: "דבורין הוא דוגמה ומופת לשדר בשידור הציבורי. עבודתו היא לעילא ולעילא, הוא בהחלט ראוי לפרס הזה [...] לא נשכח אותו אף פעם".
לא בטוח שדבורין הסמיק מנחת למשמע דברי הבוס. ייתכן שמחשבותיו נדדו למאי 2003. בן-מנחם מונה אז למנהל הרדיו, ואחת מפעולותיו הראשונות היתה זובור פומבי לדבורין. במפגש היכרות שלו עם אנשי רשת ב' הודיע להם בן-מנחם כי דבורין מפסיק מעתה לשמש ראש דסק הספורט, והתפקיד עובר ליעקב בלסנבוים. כל זאת ללא הודעה מוקדמת לדבורין ובלי שישמע את עמדתו.
דבורין, שמילא את התפקיד מ-1983 (בכל פעם הוארכה כהונתו על-פי מכרז), נעלב מהצעד החד-צדדי ומיהר להגיש צו מניעה בבית-הדין לעבודה. הוא טען כי בן-מנחם הגיע מלכתחילה עם כוונה להדיח אותו, ופירט: פינת ספורט הופסקה בלי להתייעץ איתו, שעות שידורי ספורט שונו, נמנע ממנו לשדר כמה משחקים, בוטלה הרשאתו כמורשה חתימה ולא שולמו לו שעות נוספות על אף שעבד בהן. דבורין טען כי ההחלטות הבלתי מקצועיות הסבו לו נזק תדמיתי ומקצועי, ודרש לבטל את הדחתו.
ומה חשבו ברשות השידור על השדר המהולל? בתגובתם לבית-הדין הם טענו שמרגע ההודעה על הדחתו ביצע דבורין הפרות משמעת חמורות: התראיין ל"ידיעות אחרונות" ללא אישור, סירב לשתף פעולה עם בלסנבוים ופנה לפוליטיקאים כדי להפעיל לחץ על מנהל הרדיו לחזור בו. לדעת בן-מנחם, נטען בכתב ההגנה, דבורין אינו מתאים לכהן כראש דסק הספורט, "הן בהיבט אישי והן בהיבט מקצועי", ואם ייכפה על הרשות כי ימשיך בתפקידו, "ייגרם נזק רב לשידורי הספורט ברדיו". חד וחלק.
עמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל, 4.12.69 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
בית-הדין פסק כי הדחתו של דבורין נעשתה שלא כדין וחייב את רשות השידור להחזירו לתפקיד, על כל סמכויותיו, לרבות הגשת "שירים ושערים". כלומר, האיש והאגדה דני דבורין המשיך בתפקידו, כולל הגשת התוכנית שהוא כה מזוהה איתה, רק בחסות בית-המשפט, ולא משום שהממונים עליו חשבו שהוא ראוי ומתאים. בשבת האחרונה, כשסביבו באולפן עשרות בני משפחה נרגשים וחברים מפרגנים, סיכם דבורין בסיפוק: "אהבתי כל רגע בקול-ישראל".
ייתכן שבשנים האחרונות התפוגגה המתיחות בין בן-מנחם לדבורין. מנהל הרדיו הפך למנכ"ל ומצא את דבורין ראוי לפרס יוקרתי, אבל נראה שההפסד הצורב בבית-הדין לא נשכח. בן-מנחם לא פעל להשאיר את השדר הוותיק לפחות עד סיום עונת הכדורגל. חגיגת הכיבודים הרדיופונית לדבורין הציגה משפחתיות חמימה ומחבקת, שהסתירה למעשה משפחה מסוכסכת, עם אב מכה וילד שגדל והתנפח מעל למידותיו.
הילד במשל הזה הוא דני דבורין. מי שזכה במשדר למחמאות כמו "בן-אדם", "איש צנוע" ו"מקצוען" הרשה לעצמו להנחות את החגיגה למען פועלו. במסגרת משדר פולחן האישיות, הוא עצמו הציג את מרבית האנשים שעלו בטלפון בזה אחר זה כדי לברך אותו. אחד מהם היה יו"ר ועד עובדי רשות השידור, ברוך אסקרוב. "אני מתקשה לעכל", קונן איש הוועד. "היית איש האנשים, לא רק איש של סולניות אישית". דבורין: "ברוך אסקרוב, אתה מרגש אותי בדבריך". וכך זה נמשך ונמשך.
דבורין, מדור העיתונאים של פעם, שגדל בבית עם הדר בית"רי, לקח לעצמו את הכבוד שלדעתו מגיע לו. בשם הצניעות, היה יכול להסתפק בהודעה אישית קצרה. בשם ההגינות, היה חייב להקדיש את מרבית התוכנית למאמן הכדורגל עמנואל שפר, שנפטר יום קודם והיה אישיות ואגדה לא פחות ממנו. ייתכן שהכף הוכרעה משום שדבורין תלה על חגורתו במסגרת מילוי תפקידו לא פחות מתשעה מונדיאלים, ואילו שפר הגיע לאחד בלבד (מקסיקו 1970). אמנם שפר לא דיווח מהמונדיאל אלא השתתף בו, אבל גם מותו של האיש האחראי להישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם לא הצליח לבלבל את דבורין הפורש.
לא הרוויח את הירושה, לא השאיר יורש
קולו של דבורין הפך לחלק בלתי נפרד משידורי הספורט, ואפשר לראות בו מעין סמל לאומי ספורטיבי. הצגתו כיורשו של נחמיה בן-אברהם האגדי נכונה רק מבחינה כרונולוגית. דבורין נכנס לנעליים הגדולות שהותיר גדול שדרי הספורט של ישראל, אך מעולם לא הצליח למלא אותן.
את עולמו קנה לראשונה ב-1976, בגמר גביע המדינה. תיאור שער הניצחון של בית"ר ירושלים מפיו שולב בלהיט שחובר לכבוד הזכייה, ושרה אהובה עוזרי. זה קרה 20 שנה אחרי שבן-אברהם האגדי שידר את משחקה של ישראל מול ברית-המועצות באצטדיון רמת-גן, במה שהפך לאחד הקולות המיתולוגיים בתולדות המדינה הצעירה. במיוחד ייזכר מאותו משחק ה"אני משאיר את המיקרופון לקהל", לאחר שנחום סטלמך כבש את שער השוויון. דבורין השתמש באותו משפט פעמים רבות בשידוריו.
דבורין למד דבר או שניים מבן-אברהם, אבל מקצועית היה רחוק מרמתו של השדר המיתולוגי. בן-אברהם היה משכיל, ידען ובעל סגנון ייחודי. דבורין לא העמיק בשידוריו כמו בן-אברהם, לא היה קליל כמו יורם ארבל, לא צבעוני כמו זוהיר בהלול, לא נשכן כמו מאיר איינשטיין. הוא היה ענייני, חדגוני, יבשושי, ברוח זה מוסר להוא, ההוא מעביר לזה. שידור מונוטוני, פרטים טריוויאליים, קצת סטטיסטיקה, בלי ערך מוסף. השדר ההולך בתלם, שמעביר את המשחק בשלום. הוא לא הותיר אחריו משפט לפנתיאון או משחק שמזוהה עימו. רהוט, ענייני, מסור לתפקידו ועושה את עבודתו.
דבורין, השבוע בכתבה בערוץ 2 (צילום מסך)
ב-30 שנותיו בראשות מערכת הספורט בקול-ישראל לא צמחו סביבו ומצדדיו שדרים מבטיחים שיהיו הדור הבא. כשדבורין עוזב כעת לאחת מתחנות הרדיו האזוריות, אין במחלקת הספורט של רשת ב' יורש טבעי שייכנס לנעליו.
בעידן התקשורת החד-ערוצית, דבורין היה הקול הבלעדי שעליו גדלו אלפי אוהדי ספורט. הוא היה מזוהה בעיקר עם "שירים ושערים", שדהתה בשנים האחרונות. התוכנית היתה בשיאה בשנות ה-70 וה-80, תחת הנחייתם של גדעון הוד ועמי פזטל. תוכנית שבת בצהריים נפלאה ומלאת אנרגיות. בעשור האחרון, מאז שהטלוויזיה המסחרית השתלטה על זכויות השידור ופיזרה את ליגת-העל על פני שלושה ימים והמון שעות, הפכה תוכנית הדגל של מחלקת הספורט בקול-ישראל לבימה של להג אינסופי. על מופעי הטרחנות ניצח קולו של דני דבורין.
כך גם אקורד הסיום הצורם שודר בדמות תוכנית מנופחת מחשיבות עצמית, שהוקדשה להלל קריירה של שדר סביר. המחווה היתה בעיקר מפגן של חוסר מקצועיות. מאזין תמים, שפתח רדיו כדי לשמוע דיווחים מהמגרשים, מצא את עצמו באירוע פרידה שמקומו באחד מחדרי התחנה. הבחירה של מנהלי הרדיו, בהסכמתו של דבורין ובהשתתפותו הפעילה, לכפות על המאזינים קרנבל ארוך של "חיים שכאלה" בחסות המותג "שירים ושערים", מגלם תפיסה תקשורתית מעוותת, שעשתה שירות רע למאזינים ושירות דוב לדבורין.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il