עו"ד עמית חדד, ראש צוות ההגנה של הנאשם בנימין נתניהו, הוא אכן חצוף. אבל האירוע שבו החליטה ראשת ההרכב, השופטת רבקה פרידמן פלדמן, לומר לו אמת זו בפניו, מעיד יותר על האופן השערורייתי בו היא ועמיתיה, השופטים עודד שחם ומשה בר-עם, מנהלים את משפטו הפלילי של ראש הממשלה.
האירוע המדובר החל כאשר נציג התביעה, עו"ד יהונתן תדמור, ביקש לשאול את הנאשם נתניהו, במסגרת החקירה הנגדית שהוא מנהל בנוגע לעסקת השוחד הנטענת של "תיק 2000", שאלה ביחס לדברים שאמר נאשם מס' 4, מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, באחת משתי השיחות עם נתניהו שהוקלטו.
אלא שלפני שהנאשם נתניהו הספיק להשיב, נדמה אפילו שטרם שעו"ד תדמור השלים את השאלה, התפרץ עו"ד חדד ואמר: "בוא, בוא נקרא את התשובה שלו" – כשהוא מכוון לתגובתו של נתניהו לדברים של מוזס, המופיעים מיד בהמשך תמליל אותה שיחה.
עו"ד תדמור עוד ניסה לחזור ולהשלים את השאלה אולם עו"ד חדד המשיך: "לא, הוא מעלים כדי שהוא לא יראה", כשהוא מכוון הפעם לנציג התביעה שגלל את התמליל על המסך באולם בית-המשפט.
שופטי משפט המו"לים, מימין לשמאל: עודד שחם, ראש ההרכב רבקה פרידמן-פלדמן ומשה בר-עם (צילומים: אתר הרשות השופטת)
מכאן התחיל להתפתח "אירוע החצוף", שכן השופטת פרידמן פלדמן העירה לעו"ד חדד כי שום חלק מהתמליל לא הוסתר וכי הדברים הוצגו על המסך בזמן השאלה (מה גם שבפני הנאשם מונח עותק מודפס של התמליל). או אז התחצף עו"ד חדד בטענה כי השופטת יכולה להיות "סניגורית" של התביעה.
חילופי הדברים נמשכו וכך גם חוצפתו של בא-כוחו של הנאשם נתניהו, אלא שכאמור, לא זו הנקודה אלא אופן ניהול המשפט. משום שלא (רק) חוצפה היתה כאן, אלא שיבוש מובהק של החקירה הנגדית - עליו השופטת לא טרחה כלל להעיר.
החקירה הנגדית היא לב ליבו של הליך ההוכחות במשפט. היא הדרך היחידה - וגם הטובה ביותר האפשרית בכלי המשפט הידועים - לחשיפת האמת. כלל ברזל הוא שכאשר פרקליט חוקר חקירה נגדית, אין לצד השני שום זכות להתערב, ואסור לו, בתכלית האיסור, לומר מילה.
כמובן שהצד השני יכול להתנגד לשאלה, מטעמים הקבועים לכך בדין. במקרה כזה עליו לקום, לבקש להתנגד, ואם קיבל רשות, ישמיע את ההתנגדות רק לאחר שהעד יוצא, על מנת שההתנגדות לא תהווה הדרכה שלו.
דווקא על הכלל הזה מקפידים שופטי נתניהו באופן דווקני, כאשר הם מאפשרים שלל התנגדויות עקרות שאין להן כל בסיס משפטי, ותורמות רק למטרה הכללית של הנאשם נתניהו לסחיבת ההליך בתקווה שאחת מיוזמותיו לביטול המשפט תעלה יפה.
בכל הליך משפטי שאני מכיר, אף שופט או שופטת לא היה מתיר לעורך-הדין של הצד השני לומר מילה אחת במהלך החקירה הנגדית, מלבד הזכות לקום ולומר "אני מתנגד". אך במקרה שלפנינו, עו"ד חדד כלל לא ביקש להתנגד לשאלה אלא להעיר הערות.
מימין: עורכי הדין יהונתן תדמור מהפרקליטות ועמית חדד לפני יום עדותו ה-89 של ראש הממשלה הנאשם בשוחד בנימין נתניהו, 25.5.2026 (צילום: אורן פרסיקו)
בכל הליך משפטי שאני מכיר, לאחר מקרה כזה, היה השופט מבהיר לעו"ד חדד את האיסור הזה ועומד על קיומו. אבל במקרה של משפט נתניהו, האיסור הזה נרמס כל-כך שהוא כבר בגדר לא קיים. למיטב ידיעתי ומעקבי אחר המשפט, מדובר במאות פעמים שכך נהג עו"ד חדד, כמעט ללא תגובה מצד הרכב השופטים.
וראוי לשים לב, "אירוע החצוף" לא התחיל משום שעורך הדין של נתניהו הפר איסור מפורש שבדין להתערב בחקירה, אלא רק לאחר שהוא – בחוצפתו – אמר לשופטת מה דעתו עליה.
וכעת לתוכן הדברים. כאשר עו"ד תדמור שואל את הנאשם נתניהו בקשר לדברים שנאמרו על ידו בשיחה שבינו לבין מוזס, לא מעניין אותו והוא אינו מבקש לדעת מה נאמר שם, אחרי הפיסקה שהוא מקריא, שהרי הכל כתוב בתמליל, ובפעם האחרונה שבדקתי כל הנוכחים באולם בית המשפט יודעים קרוא וכתוב. עו"ד תדמור מעוניין להפנות את הנאשם, הנחקר כעת בחקירה נגדית, לאמירה מסוימת בתמליל ומבקש התייחסות שלו לתוכן הדברים או לתזת התביעה לגביהם.
לכן, כאשר עו"ד חדד זורק לחלל האוויר את המשפט "בוא, בוא נקרא את התשובה שלו", הוא עושה שני דברים פסולים. ראשית, הוא מתיימר לענות על השאלה במקום הנחקר; שנית, וחמור מכך, הוא מציע ללקוח שלו, הנאשם נתניהו, מה לענות לשאלת התובע.
כך, למרבה הבושה, מתנהל ההליך הפלילי במשפטו של נתניהו. החוצפה הברורה של עורך-דינו של הנאשם מתגמדת אל מול האופן הלא אחראי בו מנהלים את המשפט השופטים עצמם.