עו"ד נוגה ויזל, שייצגה את אחד המורשעים בפרשת האונס של החיילת לירון תורג'מן, תשלם לה 150 אלף שקלים בגין פרסום לשון הרע, לא כולל עוד 50 אלף שקלים עבור הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, כך קבע (10.6) בית המשפט.
עו"ד ויזל עשתה לעצמה שם בייצוג חשודים ונאשמים בעבירות מין, בעמדה לעומתית לארגוני זכויות נשים וכמי שמתעמרת בקורבנות עבירות מין. בשנה שעברה חויבה ויזל לשלם 20 אלף שקל הוצאות משפט לעיתונאית לינוי בר-גפן, לאחר שנדחתה תביעת הדיבה שהגישה נגדה על סך 770 אלף שקלים.
לפני קרוב לשש שנים הגישה תורג'מן, שנאנסה במהלך שירותה הצבאי על-ידי שני חיילים, תביעה נגד ויזל בטענה שזו הפיצה עליה לשון הרע חוזרת ונשנית, גם אחרי ששתי ערכאות הרשיעו את מרשה באונס.
תורג'מן, שיוצגה בידי עורכי הדין אילן יונש ויובל יועז (שמייצגים בהליכים אחרים את "העין השביעית"), ציינה בתביעתה כי בשנת 2015 נאנסה בבסיס חצרים על-ידי שני חיילים ששירתו לצידה, בנפרד ובצוותא. בין האנסים היה רב"ט עקביה ישראלי, שיוצג על-ידי עו"ד ויזל. ישראלי הורשע בעבירת אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה ועבירות נוספות, ונידון לשש שנות מאסר בפועל. הוא עִרער על הכרעת הדין והעונש אולם הערעור נדחה.
לפי התביעה, לאורך כל תקופת המשפט והערעור ספגה תורג'מן מתקפות מבני משפחותיהם של האנסים, וכן מעו"ד ויזל. ויזל, כך נטען, "חרגה באופן בוטה מגבולות תפקידה כסנגורית תוך שהיא פוגעת בתובעת באופן אישי, שיטתי ואובססיבי". בין היתר נטען כי במהלך המשפט אמרה ויזל לתורג'מן, "תראי איך את נראית, מי רצה אותך בכלל", וכינתה אותה "פרינססה". בנוסף אמרה עליה "פששש תראו איך רזתה" ו"מה קרה, היא רזתה כי פתאום יש לה חבר?".
על האמירות האלה תורג'מן לא תובעת את עו"ד ויזל. ואולם, לדבריה, גם מחוץ לכותלי בית-המשפט וגם לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים המשיכה ויזל להוציא את דיבתה. כך לדוגמה ב-29 בנובמבר 2017, בראיון לגיא לרר בתוכנית "הצנרת", אמרה ויזל על תורג'מן: "היא בעזרת השם, היא באמת תהיה נאשמת על תלונת שווא".
כשב"צנרת" שאלו את ויזל על ההתבטאויות המכפישות שלה כלפי תורג'מן בין כותלי בית-המשפט ("פרינססה" וכו'), הכחישה ויזל: "אני לא אמרתי את זה, זה כמו שאר ההמצאות שלה. ההמצאות שלה לגבי האינוס, שסך הכל הסיבה היחידה שהיא התלוננה כי היא נפגעה. זה הכל, לא מעבר לזה. עבירת אינוס ומעשה סדום לא היה". בהמשך כינתה את תורג'מן "שקרנית", והוסיפה: "את המצאת את האונס שלך".
ב-13 באוגוסט 2018 פרסמה עו"ד ויזל בעמוד הפייסבוק העסקי שלה פוסט ובו כתבה כך: "גיא לרר הוא הפרצוף המכוער של התקשורת החדשה. אפס אינטגריטי מקצועי. אדם שמנצל את כוחו התקשורתי כדי לחסל אנשים, שעשה ביודעין שימוש מזוהם בעבריינית ומתלוננת שווא וסייע לה במהלכי הסחיטה שלה".
ב-4 באוקטובר באותה שנה, לאחר דחיית הערעור של מרשה, פרסמה עו"ד ויזל בפרופיל הפייסבוק שלה פוסט ובו שוב כינתה את תורג'מן, שלוש פעמים נפרדות, "מתלוננת שווא". כעבור שלושה ימים פרסמה פוסט נוסף ובו הודיעה על כוונתה לתבוע את תורג'מן, ושוב כינתה אותה "מתלוננת שווא".
כעבור כחודשיים, ב-11 בדצמבר, התראיינה תורג'מן בתוכנית "הצנרת". עו"ד ויזל שיתפה בעמוד הפייסבוק שלה קטע מתוך התוכנית, וכתבה: "אני תמיד אמרתי ואמשיך לצעוק (במקרה שלי זה נביחות) שלירון תורג'מן שקרנית ועבריינית – עכשיו גם היא וגם גיא לרר הוכיחו זאת בשידור חי!!! שאפו על הדמעות תנין".
בשל חמשת הפרסומים הללו דרשה תורג'מן פיצוי בסך 300 אלף שקל. "בכל האמירות לעיל אין כל אמת", נטען בכתב התביעה. "מדובר באמירות מכפישות ומשמיצות אשר פוגעות בשמה ובכבודה של התובעת. הנתבעת עושה כל שלאל ידה על מנת לשים את התובעת ללעג ולבוז בעיני מכריה, בעיני העבריינים ומשפחותיהם והציבור כולו". לדבריה, הפרסומים נעשו בזדון ובכוונה לפגוע.
ויזל טענה להגנתה, באמצעות עו"ד חיים מאיר, כי התביעה נגדה היא "חלק ממסע נקמנות אותו מנהלת התובעת כנגד הנתבעת על כך שמילאה את חובתה המקצועית וייצגה את אחד הנאשמים במשפט בגין אונס התובעת".
לפי ויזל, באמירות שבגינם נתבעה היא כלל "לא התכוונה" לתלונות שקיבלו גושפנקה מבית המשפט.
"משניתן פסק הדין ובפרט משניתן פסק הדין שבערעור, הנתבעת לא כפרה ולא חלקה עליו", נטען בכתב ההגנה של ויזל. "אמירות הנתבעת כלפי התובעת בהיותה מתלוננת שווא התייחסו לדבריה של התובעת כלפי הנתבעת". עוד טענה כי חלק מהדברים נאמרו ב"הומור" וכן כי שמורה לה הגנת אמת דיברתי והגנות אחרות בחוק איסור לשון הרע, כולל הגנה מפני תביעה בשל פרסום שנעשה על ידי בא כוחו של בעל דין תוך כדי דיון משפטי.
במקביל הגישה ויזל כתב תביעה שכנגד בדרישה לפיצוי בסך כ-71 אלף שקלים בטענה כי תורג'מן הוציאה את דיבתה רעה בסדרת הכתבות ששודרו ב"צנרת" וכן בפרסומים ברשתות החברתיות. בין היתר נסובה תביעתה של ויזל נגד תורג'מן על הביטוי "שטן" והטענה שויזל "מתעמרת במתלוננות אונס".
חובה לשמור על שמן הטוב של מתלוננות
השופט רון גולדשטיין מבית משפט השלום בתל-אביב-יפו קיבל את תביעת תורג'מן ודחה את התביעה שכנגד.
"הקורא הרגיל (או הצופה הרגיל בתכניות הטלוויזיה בהן נטלה חלק עו"ד ויזל, מושא הפרסומים), אשר נחשף לפרסומים בזמן אמת, לא יכול היה להסיק, בבחינה אובייקטיבית של הדברים, כי עו"ד ויזל מכוונת את דבריה לתלונה כזו או אחרת שהפנתה תורג'מן כלפיה", כתב השופט גולדשטיין לגבי דבריה בתוכנית "הצנרת" (ההדגשה במקור).
"אדם רגיל הנחשף לפרסום של סנגורית פלילית, המוכרת בציבור כמי שמייצגת נאשמים בעבירות מין, המכנה נפגעת עבירה בכינוי 'מתלוננת שווא', מניח, ובצדק רב, כי הכוונה היא לתלונת שווא על עצם ביצוע עבירות המין".
השופט גולדשטיין שלל מעו"ד ויזל את ההגנה השמורה לפרסומים הנעשים כחלק מדיון משפטי. "ראיון עיתונאי המצולם מחוץ לאולם בית הדין ומופנה לציבור הרחב, אינו יכול להיחשב כפרסום שנעשה 'תוך כדי דיון'", קבע. "התבטאויותיה של עו"ד ויזל מול מצלמות הטלוויזיה, בהן הטיחה בתורג'מן כי היא שקרנית ומתלוננת שווא, לא נועדו לקדם את הדיון בערעור בפני הרכב השופטים בבית הדין הצבאי לערעורים, אינן מהוות מסמך משפטי או טיעון הנדרש במהלך הרגיל של המשפט, והן נעשו מחוץ למסגרת הדיונית".
את הגנת אמת הפרסום שלל השופט מעו"ד ויזל משום שלא הצליחה להוכיח שתלונתה של תורג'מן היתה תלונת שווא. "עו"ד ויזל לא הציגה בהליך שבפניי כל תשתית ראייתית, למעשה, אף לא ראשית ראיה, שיש בה כדי לבסס את הטענה כי תורג'מן בדתה את תלונתה, והסתפקה בהכחשה כללית ובהפניה לעמדת מרשה במשפט הפלילי", כתב בהקשר זה.
אף שדחה את התביעה של תורג'מן ביחס לפרסום של ויזל בחשבון הפייסבוק שלה, בטענה כי התובעת לא הצליחה להוכיח שהדברים כוונו כלפיה, וכן ביחס לפרסום נוסף בפייסבוק שלא נכלל בחומר הראיות בתיק, קיבל השופט את תביעת תורג'מן ביחס לשני הפרסומים הנוספים שבתביעה, בנימוקים דומים לאלו שנקב בהם ביחס לראיון ב"הצנרת".
אחרי שדחה את התביעה שכנגד, מצא לנכון השופט גולדשטיין לחייב את ויזל לפצות את תורג'מן ב-50 אלף שקלים בגין כל אחד משלושת הפרסומים שנמצאו כלשון הרע בלתי מוגנת, ובסך הכל 150 אלף שקלים.
"קשה להפריז בחומרת הדברים שהטיחה עו"ד ויזל בתורג'מן", כתב השופט בהקשר זה. "הטחת ההאשמה בנפגעת עבירות מין כי היא 'מתלוננת שווא' ו'שקרנית', וכי בדתה מליבה את תלונתה, מצויה ברף הגבוה ביותר של הפגיעות שניתן להעלות על הדעת בשמה הטוב, בכבודה ובאמינותה. חומרה זו מתעצמת שבעתיים נוכח העובדה שהדברים נאמרו לאחר שהליך פלילי הגיע אל סופו בהרשעת הנאשמים, תוך שלילת חזקת החפות שעמדה להם ותוך אימוץ גרסתה של תורג'מן כמהימנה על-ידי הערכאה הדיונית.
"בנסיבות אלה, לא היה מדובר עוד בהבעת עמדה במחלוקת תלויה ועומדת, כי אם בהכחשה פומבית של ממצא עובדתי שכבר נקבע, ובמתקפה על שמה הטוב של מי שגרסתה התקבלה לאחר הליך שיפוטי. בהקשר זה אדגיש, כי ההגנה על שמן הטוב של נפגעות עבירות מין נמנית עם האינטרסים המובהקים שעל בית המשפט להגן עליהם, לא כל שכן בשלב שבו גרסתן העובדתית כבר התקבלה על-ידי ערכאה מוסמכת; שכן מעבר לפגיעה הקונקרטית בנפגעת, יש בהשמצות מסוג זה כדי להרתיע נפגעות אחרות מלהתלונן ומלהעיד, מחשש כי יוותרו אף הן חשופות לדברי דיבה אף לאחר תום ההליך הפלילי וקבלת גרסתן".
לצד זאת ציין השופט גולדשטיין כי עו"ד ויזל לא יזמה את הפרסום מחוץ לאולם בית הדין הצבאי לערעורים וספק אם "ביקשה את עצם הפרסום". לפי השופט, דומה כי ויזל "נאלצה, בעל כורחה, להתראיין לתכנית בתגובה לדברים שהוטחו בה". לפי השופט, "אין בכך כדי להפחית ולו כהוא זה מחומרת הדברים שאמרה עו"ד ויזל, ואולם יש בכך כדי להוות שיקול מסוים לקולה בקביעת שיעור הפיצוי".
לפני סיום הוסיף השופט את הדברים הבאים:
"לא אוכל לסיים את דבריי מבלי לציין כי הלב נכמר על תורג'מן. לא זו בלבד שנאלצה לעבור אונס אכזרי ומחריד בעת שירותה הצבאי, ולהתמודד לאחר מכן עם הליך פלילי מורכב, שבמהלכו התעמרה בה עו"ד ויזל הרבה מעבר לאופן שבו מצופה מסנגור להגן על לקוחו, אלא שנאלצה אף לנהל הליך זה, שבמסגרתו הוסיפה עו"ד ויזל והטיחה בה האשמות שווא, בצורה קיצונית, בוטה וחריפה, באופן נטול חמלה ותוך הגשת תביעה שכנגד שהתבררה כמשוללת יסוד.
"נפגעות ונפגעי עבירות מין נדרשים לאומץ לב רב כדי לשבור את שתיקתם, להתלונן ולהעיד על המעשים המחרידים שנעשו בגופם ובנפשם. שעה שתלונותיהם נענות בהכפשה ובהשמצה, ובהטחת כינויים כגון 'מתלוננת שווא' או 'שקרנית', אין הפגיעה מתמצה בנפגעת היחידה או בנפגע היחיד; היא משדרת לכל נפגעת ונפגע מסר קשה, לפיו 'מחיר' חשיפת האמת עלול להיות ביזוי פומבי.
"על בית המשפט מוטלת אפוא חובה לשמור על שמן הטוב ועל כבודן של מתלוננות בעבירות מין, ולהבטיח כי אלה שבחרו לספר את סיפורן לא יופקרו לדברי דיבה. חובה זו מקבלת משנה תוקף שעה שגרסתן התקבלה ואומצה על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת, ומשהפכה הרשעתם של מי שפגעו בהן חלוטה, ואולם היא קיימת ועומדת אף בשלבים מוקדמים יותר, שכן כבודו ושמו הטוב של אדם אינם הפקר. ודוק: ההגנה על נפגעות אלה אינה עניין פרטי שבינן לבין מכפישיהן, אלא אינטרס ציבורי וערכי מן המעלה הראשונה".
8986-07-19