בית המשפט דחה על הסף מחמת התיישנות תביעה בסך 20 מיליון שקלים שהגישה חברת בראון-פישמן תקשורת, נגד מו"ל "ידיעות אחרונות" הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס, נגד קרובת משפחתו מימי נופך-מוזס ונגד המנכ"ל לשעבר של "ידיעות אחרונות" ינון אנגל.

לפני קרוב לשנתיים הגישה בראון-פישמן תביעה בטענה כי מוזס מכר במחטף, בניגוד עניינים ובמחירי הפסד, אופציה שהיתה לחברת ידיעות-תקשורת לרכישת מניות חברת HOT ובכך גרם לבראון-פישמן נזקים כבירים.

במוקד התביעה החלטה של "ידיעות אחרונות" למכור לפטריק דרהי, בעל השליטה ב-HOT, אופציה לרכישה חוזרת של מניות חברת הכבלים במחיר שהיה "נמוך משמעותית משוויה האמיתי וההוגן של האופציה", וזאת "לצרכיו האישיים" של מוזס. לפי בראון-פישמן, מוזס קיבל לכיסו האישי, ישירות ובעקיפין, סכומי עתק מדרהי, ובמקביל מכר לו בנזיד עדשים נכס שהיה ברשות "ידיעות אחרונות".

מוזס, כך נטען בתביעה, נקלע באותן השנים לחובות אישיים של מאות מיליוני שקלים לבנקים, וכדי לפרוע אותם נטל הלוואות מאנשי עסקים שונים, בהם דרהי ויצחק תשובה. במקביל, מימנה בפועל HOT את חברת ההפקות ADD, אשר בבעלות הדס מוזס, בתו של המו"ל הנאשם בשוחד, ובן זוגה ירון ליכטנשטיין.

כך, בעוד דרהי הלווה למוזס סכומי עתק כדי שיוכל להחזיר את חובותיו לבנקים, חברת HOT של דרהי הזמינה מ-ADD הפקות בסכום מצטבר של כ-102 מיליוני שקלים.

בתמורה, כך לפי התביעה, בשנת 2016, כשעמדה לפקוע האופציה לרכוש את מניות HOT, מכר מוזס את המניות של "ידיעות אחרונות" חזרה לדרהי בסכום של כ-62 מיליון שקלים. לטענת התובעים, המחיר הריאלי באותה תקופה היה של כ-121 מיליון שקלים, וכיוון שלחברת בראון-פישמן היתה זכות לקבלת דיבידנד בשיעור של כ-34% מ"ידיעות אחרונות", הרי שהמכירה במחיר הפסד הסבה לה נזק של כ-20 מיליון שקלים.

לפי התביעה, מנכ"ל "ידיעות אחרונות" דאז אנגל קיבל לידיו את הערכת השווי של האופציות, אולם זו הוסתרה מבעלי המניות האחרים ב"ידיעות אחרונות" כדי למכור "במחשכים" את האופציה של החברה לדרהי.

מוזס, נופך-מוזס ואנגל טענו להגנתם, באמצעות עורכי-הדין דוד לשם וד"ר אלעד פלד, כי מדובר בתביעת סרק שנגועה בכשלים בסיסיים המצדיקים את סילוקה על הסף. בין היתר מצוין כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובהיעדר עילה ויריבות, ובהקשר זה מצוין כי דרכם של התובעים חסומה בגין סעיף פטור שנכלל בהסכם מכירת המניות של "ידיעות אחרונות" שהיו בידי כונסי הנכסים לידי החברה עצמה.

לגופן של טענות התובעים השיבו הנתבעים כי כל ההחלטות המהותיות בנוגע לעסקת מכירת המניות התקבלו על ידי הנהלת ידיעות אחרונות בראשות המנכ"ל אנגל, ויחד עם סמנכ"ל הכספים איזט מולינה וחשבת החברה מירי אבידור, "וזאת לפי מיטב שיקולה והבנתה המקצועית ולטובת החברה".

לפי כתב ההגנה, אנגל טס לז'נבה בדצמבר 2016 לפגישה עם גואי דקסטר, מנהל העסקים בחברה של דרהי. בפגישה הוסכם על סכום מכירת האופציה, כאשר "חסכון המס שנוצר לידיעות [כתוצאה מהעסקה] עמד על סך של מיליוני שקלים".

לפי כתב ההגנה, "מר אנגל לא קיבל כל הוראה, הנחיה או בקשה ממר מוזס בנוגע לעסקה, לרבות בנוגע למחירה. יתר על כן, למר אנגל לא הייתה כל ידיעה בנוגע להלוואה נטענת ממר דרהי למר מוזס". בהמשך נטען כי אנגל "שמע לראשונה על טענות שמר דרהי העניק הלוואה למר מוזס מהפרסום בתקשורת ביוני 2020".

הנתבעים אישרו כי העסקה לא הובאה לאישור דירקטוריון "ידיעות אחרונות" אך טוענים כי כך נעשה "בהתאם לפרקטיקה רבת שנים שנהגה בידיעות והייתה מקובלת על כל הדירקטורים ובעלי המניות, לפיה מלאכת הניהול של החברה נעשית בעיקרה ברמת ההנהלה הבכירה בהובלתו של מר אנגל, בעוד שהדירקטוריון מתמקד בקבלת החלטות שבסמכותו הבלעדית".

התיישנות יקרה

לאחרונה קבע השופט יעקב שרביט מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בשל כך, טענות הצדדים לא נידונו לגופן.

עסקת HOT, מזכיר השופט, נחתמה בדצמבר 2016, כך שתקופת ההתיישנות מגיעה לכל היותר עד יוני 2024. מכאן, שיש לדחות את התביעה אלא אם כן הוכח חריג כגון גילוי מאוחר של העובדות שבבסיס התביעה.

בחברת בראון-פישמן תקשורת טענו כי הפרטים המלאים על העסקה נודעו להם רק בשלהי 2018 וכי רק שנתיים מאוחר יותר למדו מהתקשורת על ההלוואה שהעניק דרהי למוזס, אולם החברה לא תמכה טענה זו בתצהיר.

מנגד טענו הנתבעים כי אלונה בר-און, כיום מו"ל "גלובס" ובעבר דירקטורית בחברת בראון-פישמן, דווקא נתנה תצהיר בהליך אחר שבו טענה כי ידעה על הסכם HOT "מספר ימים" לאחר העסקה, וטענה כי היא וכן "כל מי שהיה בצידנו", חשבו שהמחיר שבו בוצע ההסכם "מקורו באינטרסים זרים".

אמנם, במועד ההסכם בר-און כבר לא היתה דירקטורית בחברת בראון-פישמן תקשורת, אולם לפי השופט שרביט "גם אם לא ניתן לייחס לתובעת את ידיעותיה של גב' בר און, אין בכך כדי לגרוע מחובתה של התובעת לתמוך את טענותיה על אי-הידיעה שלה בתצהיר של אורגן שלה".

לאחר שדחה גם טענות מצד חברת בראון-פישמן תקשורת להחלת חריגים אחרים לחוק ההתיישנות, החליט השופט שרביט לדחות את התביעה על הסף וחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות בסך 100 אלף שקלים.

53532-02-25