חצי שנה לאחר שבית המשפט העליון הרחיב באופן תקדימי את גבולות החיסיון העיתונאי, הגיעה ההלכה החדשה לתחנה משפטית נוספת וסופית. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, דחה את בקשתו של יונתן אוריך לקיים דיון נוסף בפסק הדין שניתן בעניינו של העיתונאי עמרי אסנהיים.

בכך נותרה על כנה ההלכה שקבע הנשיא יצחק עמית, בהסכמת השופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, שלפיה החיסיון העיתונאי עשוי להגן גם על חומרי גלם שהושגו במסגרת יחסי אמון בין עיתונאי למקור, אפילו כאשר זהות המקור ידועה והחומרים לא נמסרו תחת הבטחה מפורשת שלא לפרסמם.

בטור קודם עמדתי על חשיבותו של פסק הדין הזה כציון דרך בהכרה המשפטית בעיתונות כמוסד ציבורי ודמוקרטי, ולא רק כאוסף של עיתונאים ומקורות הזכאים להגנות נקודתיות. חשיבותו של החיסיון נובעת מן האינטרס של הציבור בזרימה חופשית של מידע, בקיומה של עיתונות עצמאית ובשמירת יחסי האמון שבאמצעותם המידע מגיע לידיעת עיתונאים.

באופן מעניין, מי שביקשו לפתוח מחדש את הדיון סביב השלכות ההלכה לא היו רשויות החקירה, אלא דווקא מי שנחקרו בפרשות הפליליות שבמוקד הריאיון שערך אסנהיים עם אלי פלדשטיין.

אוריך, יועצו של ראש הממשלה, ביקש לקיים דיון נוסף בהלכה עצמה, ואילו צחי ברוורמן, ראש הסגל של ראש הממשלה, ניסה, בהליך אחר, לחייב את המשטרה לשוב ולבקש את חומרי הגלם של הריאיון. שניהם סברו כי בחומרים שלא שודרו עשוי להימצא מידע משמעותי לבדיקת גרסאותיו של פלדשטיין ולהגנתם.

עמרי אסנהיים, בפתח הפרק השלישי בסדרת הראיונות שלו עם אלי פלדשטיין, צילום מסך מכאן 11

עמרי אסנהיים, בפתח הפרק השלישי בסדרת הראיונות שלו עם אלי פלדשטיין, צילום מסך מכאן 11

שוב מתעורר כאן מתח מעניין בין שני אינטרסים שהמשפט הפלילי נדרש להגן עליהם. מצד אחד עומדת זכותם של חשודים ונאשמים להליך הוגן ולחשיפת ראיות העשויות לסייע להם. מן הצד האחר, ניצבת ההגנה על העבודה העיתונאית ועל החומרים שאסף העיתונאי בדרך לפרסום, כמו גם על היחסים שאפשרו את השגתם.

לאחר שפסק הדין של עמית פסל את הדרישה הגורפת לקבלת כל חומרי הגלם, התבקשה המשטרה, על ידי ברוורמן, להגיש בקשה חדשה, ממוקדת ומנומקת (גם משום שלא בטוח שלברוורמן מעמד עצמאי בבקשות כאלה). אלא שהיא בחרה שלא לעשות זאת. בבחינה מחודשת הגיעה המשטרה למסקנה שאין עוד הצדקה לבקשה כזו. ברוורמן עתר לבג"ץ בניסיון לחייב את המשטרה לפעול אחרת, אוריך ביקש גם הוא להצטרף להליך כמשיב ונענה.

בתשובה לעתירה טענה המדינה, כפי שהוזכר בפסק הדין, כי ככל שיוגש כתב אישום נגד ברוורמן, מה שכבר קרה בעניינו של אוריך בפרשת ה"בילד", הוא יוכל להגיש בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, "המהווה את "דרך המלך" לקבלת מסמכים חיצוניים לחקירה המצויים בידי צדדים שלישיים, במיוחד מקום בו מתעוררות שאלות של חסיון או פגיעה בפרטיות.

בהקשר זה הזכירה המדינה את התחייבותו של אסנהיים שלא למחוק את חומרי הגלם, המאפשרת הגשת בקשה כאמור במישור המעשי. נוכח אלה נדחתה העתירה בפסק דין שכתב השופט שטיין, בהסכמת השופטים דוד מינץ ויעל וילנר.

למעשה, ההלכה שנועדה להגן על העיתונות מפני דרישות רחבות ובלתי מבוססות של רשויות החקירה הובילה במקרה הקונקרטי לכך שהמשטרה ויתרה על דרישתה. אלא שההסברים שניתנו לוויתור הזה חשפו מחלוקת מעניינת לא פחות.

בהליך אחד (עתירת ברוורמן) הסבירה המדינה כי בנסיבות המקרה היא אינה יכולה מבחינה מעשית או תיאורטית להגיש בקשה ממוקדת לקבלת חומרים שתוכנם אינו ידוע לה. בהליך האחר, שעסק בבקשה לדיון נוסף שהגיש אוריך, טענה המשטרה שההלכה החדשה אינה מונעת ממנה לקבל חומרים עיתונאיים במקרים המתאימים.

הדובר הנאשם אלי פלדשטיין (שני משמאל) ורה"מ הנאשם בנימין נתניהו (מימין), בצילום מסך מסדרת הראיונות שערך עמרי אסנהיים עם פלדשטיין בכאן 11 במסגרת התוכנית "יהיה טוב"

הדובר הנאשם אלי פלדשטיין (שני משמאל) ורה"מ הנאשם בנימין נתניהו (מימין), בצילום מסך מסדרת הראיונות שערך עמרי אסנהיים עם פלדשטיין בכאן 11 במסגרת התוכנית "יהיה טוב"

סולברג הבחין במתח בין שתי העמדות ודרש הסברים. גם לאחר קבלתם קבע שלא בהכרח ניתן מענה מלא לשאלתו. עם זאת, הוא סירב לקבל את הטענה שהדרישה לבקשה ממוקדת היא מכשול בלתי עביר. ניתן לבקש חומרים הנוגעים לנושא חקירה מוגדר, לתקופה מסוימת או למסמכים שידוע כי הגיעו לידי העיתונאי. הדרישה למיקוד אינה מחייבת את המשטרה להכיר ולדעת מראש כל משפט שנאמר או כל מסמך שנמסר.

כאן מצויה אחת התרומות של ההחלטה החדשה. סולברג מבהיר שהקושי שהתגלה בהתנהלות המשטרה בפרשה מסוימת אינו מוכיח שההלכה עצמה אינה ישימה. הוא מותיר לבתי המשפט שיידרשו לבקשות עתידיות את המשימה לפתח את הדרכים המעשיות למיקוד הבקשות ולבחינתן. בשולי הדברים הוא אף מעלה אפשרות שטכנולוגיות חדשות יאפשרו מיון ופילוח של חומר בלי שתוכן המידע ייחשף לעין אנושית.

האפשרות הזאת מעוררת שאלות משלה. חיפוש ממוחשב עשוי לסייע בצמצום היקף החומר הנחשף, אך הוא גם עלול להפוך לכלי המאפשר להגיע למידע שהיה קשה יותר לאתר בשיטות מסורתיות. היכולת לחפש, לסווג ולהצליב מידע אינה מבטיחה כשלעצמה הגנה על המקורות ועל יחסי האמון.

דווקא ככל שכלים כאלה נעשים יעילים יותר, גוברת החשיבות של הגדרת הגישה אליהם, זהות המשתמשים, היקף המידע המעובד והפיקוח על התהליך. סולברג מציע אפשרות סינון מעשית, ולא מבחן מקדים להפעלתו והחוסר הזה מורגש.

יונתן אוריך בבית משפט השלום בראשון-לציון, ינואר 2026 (צילום: יהונתן שאול)

יונתן אוריך בבית משפט השלום בראשון-לציון, ינואר 2026 (צילום: יהונתן שאול)

עניין חשוב נוסף בהחלטה נוגע דווקא לגבולות החיסיון עצמו. סולברג אינו חולק על ההרחבה שקבע עמית, אך הוא מציע דרך להבין את משמעותה המעשית. לשיטתו, ככל שהחיסיון משתרע על סוגים נרחבים ומגוונים יותר של מידע, אין הכרח שההגנה הניתנת לכל אחד מהם תהיה זהה.

הגנה על זהותו של מקור חסוי, המצויה בליבת החיסיון העיתונאי, עשויה להיות חזקה מהגנה על מידע שנמסר לציטוט ולייחוס במסגרת יחסי אמון עם עיתונאי. בנוסף, לא כל מידע שאינו מוגן בחיסיון, אינו זכאי כלל להגנה.

זוהי הבחנה משפטית בעלת משמעות רבה. היא מפרידה בין השאלה אם חומר מסוים נכנס לגדר החיסיון לבין השאלה עד כמה קשה יהיה להסיר את החיסיון שהוכר לגביו. עצם ההכרה בחומר כמוגן אינה מעניקה לו הגנה אחידה ובלתי משתנה. ככל שהחומר רחוק יותר מן הגרעין הקשה של החיסיון, כך עשוי לפחות משקלה של ההתנגדות לחשיפתו.

סולברג גם מצביע על תופעה כללית במשפט: הרחבה של קטגוריות משפטיות המספקות הגנה, עשויה להוביל לדילול ההגנה שהן מעניקות. בהקשר זה הוא מפנה למאמר שכתב עם עמרי גולדוין על היקף התפרשותן של זכויות חוקתיות ("מועט המחזיק את המרובה: על היקף התפרשותן של הזכויות החוקתיות", משפטים נה 425, 2026).

התפיסה הזאת מאפשרת להכיר בתחולה רחבה של החיסיון העיתונאי, ובה בעת לשמר את האפשרות להסירו כאשר האינטרס בגילוי מצדיק זאת.

מתעוררת גם שאלה ציבורית ומשפטית חשובה. אם תכליתו המרכזית של החיסיון היא להגן על יחסי האמון שעליהם נשענת העבודה העיתונאית, האם אפשר להעריך את עוצמת הפגיעה בהם רק באמצעות מידת הסודיות של חומר מסוים?

האם אדם שהתראיין בפנים גלויות, אך הסתמך על שיקול דעתו המקצועי של העיתונאי באשר לעריכת הדברים ולפרסומם, אינו עלול להיפגע מחשיפת כלל שיחותיו וחומרי הגלם? האם הפגיעה הזאת אינה משליכה גם על נכונותם של אחרים לשתף פעולה עם עיתונאים בעתיד? זהו שיקול נכבד לטובת חיזוק עוצמת החיסיון והרחבתו.

היעדר סודיות עשוי להיות שיקול בעל משקל בבחינת בקשה להסרת חיסיון. עם זאת, הוא אינו ממצה את כל האינטרסים שההכרה בחיסיון המוסדי נועדה להגן עליהם. אחרת עלולה להיווצר תוצאה שבה תחולת החיסיון אמנם הורחבה באופן משמעותי, אך ההגנה המעשית על חלק גדול מן החומרים שנוספו לו תהיה מוגבלת.

סולברג מותיר מקום לאיזון פרטני. אולם האיזון הזה יידרש להביא בחשבון גם את הנזק המוסדי שנגרם כאשר עיתונאים הופכים ל"מאגרי ראיות", הזמינים, גם אם בתנאים מחמירים, לשימושם של גורמים חיצוניים.

על הרקע הזה חשוב במיוחד לזכור את המבנה הדו-שלבי שנקבע בפסק הדין המקורי. עוד לפני בחינת עצם החיסיון והאפשרות להסירו, נדרשת המשטרה לעמוד בנטל מוגבר של הוכחת רלוונטיות ונחיצות. זוהי שכבת הגנה המבטאת את ההכרה בכך שעצם הדרישה למסירת חומר עיתונאי עשויה לפגוע בחופש העיתונות.

הבחינה בשלב הזה עשויה להתברר כחשובה לא פחות מן החיסיון עצמו. היא מונעת את האפשרות להטיל על העיתונאי חובת הגנה על חומריו בכל פעם שהרשות החוקרת מבקשת לבדוק אם יש בהם דבר מה שיועיל לה.

החלטת סולברג מותירה ללא מענה את הקושי המרכזי שעליו הצבעתי לאחר מתן פסק הדין המקורי. בהערה קצרה, שהוסיף השופט שטיין להסכמתו לפסק הדין של עמית, הוא ביקש לתחום את החיסיון בגבולות החוקיות. כלומר כאשר הוראות חוק מופרות ביודעין או תוך עצימת עיניים.

הערה זו העלתה חשש ממשי מפני צמצום ההגנה דווקא במקרים שבהם המידע מגיע לעיתונות תוך סיכון אישי ומשפטי של המקור, כלומר במצבים שבהם ההגנה על יחסי האמון עשויה להיות חיונית במיוחד.

הבקשה לדיון נוסף לא שמה את הסתייגותו של שטיין במוקד הדיון, וסולברג לא התייחס אליה. ממילא אין בהחלטה החדשה כדי ליישב את המתח בינה לבין התפיסה המוסדית הרחבה שאימץ הנשיא עמית. גם שאלת מעמדה המשפטי המדויק של ההסתייגות, והיקף תחולתה במקרים עתידיים, נותרת פתוחה.

כעת מתווספת אל אותו קושי הבחנה נוספת, זו שבין היקף החיסיון לבין עוצמתו. שתי הסוגיות אינן זהות, אך שתיהן ממחישות את הפער האפשרי בין הכרה עקרונית בחשיבותו של החיסיון העיתונאי לבין יכולתו להגן בפועל על תהליכי העבודה העיתונאית. הראשונה נוגעת לגבולות ההגנה כאשר המידע כרוך בהפרת דין. השנייה נוגעת למידת ועוצמת ההגנה גם כאשר אין מחלוקת שהחומר עשוי להיכנס לגדר החיסיון.

אם כן, דחיית בקשתו של אוריך לדיון נוסף היא התפתחות אחרונה בשימור ההלכה שהתקבלה בחודש מאי. היא גם מזכירה כי ההכרה בחיסיון עיתונאי רחב אינה סוף המהלך המשפטי, אלא תחילתו של שלב מורכב יותר.

בתי המשפט בערכאות הדיוניות יצטרכו ליישם ולהכריע מהי תשתית מספקת לבקשת חומר מעיתונאי, כיצד ניתן למיין את החומרים בלי לפגוע באינטרסים מוגנים, מהו המשקל שיש לייחס ליחסי האמון גם בהיעדר הבטחת סודיות, ומתי גובר הצורך בגילוי ראיות על האינטרס הציבורי שבהגנה על העיתונות.

החיסיון העיתונאי אינו מוחלט ואולי אינו צריך להיות מוחלט. הוא גם אינו נועד להעניק לעיתונאים או למקורותיהם פטור מלא ומוחלט מאחריות על פי דין או להכשיר עבירות שביצעו. תפקידו להבטיח כי המדינה לא תוכל לעקוף את המגבלות המוטלות על סמכויותיה באמצעות גישה קלה לחומרי העבודה של מי שתפקידם להביא מידע לידיעת הציבור.

ההבחנה הזאת חשובה במיוחד משום שחיסיון אינו חסינות. הוא מגביל את האפשרות לכפות גילוי מידע, אך אינו שולל כשלעצמו אחריות משפטית למעשים שנעשו. המתח המובנה הזה, הוא מס דמוקרטי של איזון בין תכליות וערכים מתנגשים שחשוב שנשלם.