השבוע שלפני בחירות הוא הרגע שבו התקשורת אמורה לעסוק בשאלות הבוערות ביותר של מדינת ישראל. סיפור ההתמודדות עם ההתבדלות של החברה החרדית הוא ודאי אחת מהן. בדקנו לעומק מה בחרו ערוצי הטלוויזיה לספר לציבור על הסוגיה בתקופה הקריטית הזו. התוצאות חד-משמעיות: התקשורת הישראלית הקדישה רבע שעה בלבד לעיסוק בסוגיות הליבה של האתגר החרדי, והעדיפה להקדיש שעות לעיסוק בתמרונים פוליטיים ובסוגיית הגיוס.
באמצעות מערכת ניתוח התקשורת "סאב טקסט" של "העין השביעית" והמכון למחשבה עיתונאית עכשווית בדקנו את כל התוכניות ששודרו בחמשת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כאן 11, 12, 13, i24 וערוץ התעמולה 14, בין ה-20 ל‑27 באוקטובר 2026, בשעות הצפייה שבין חמש אחר הצהריים ל‑11 בלילה.
התמונה ברורה. כ‑8.3 שעות שידור הוקדשו לחברה החרדית. כמחציתן עסקו בסוגיית הגיוס לצה"ל וכ‑40% מהן בחרדים כגורם בבחירות, בנושאים כמו סקרים, שיעורי הצבעה ופרשנות פוליטית. לשאלה שבלב היחסים בין החברה הכללית לחברה החרדית - האוטונומיה שהמדינה מממנת - הוקדשו 44 דקות. מתוכן, רק כרבע שעה עסקה בעיקר: בכסף, בתיווך ובהתבדלות (ביאור בהמשך).
התקשורת הישראלית, כך עולה מהנתונים, מחמיצה את העיקר. היא מתמקדת בסוגיה שאין מחלוקת שאין לה פתרון טוב ויעיל, ומזניחה את זו שאפשר לפתור בחקיקה פשוטה ושבה תלוי עתידם של החרדים עצמם - כמו גם גורלה של המדינה.
הממצאים: כ-50% לגיוס, 9% לאוטונומיה
העיסוק התקשורתי בחברה החרדית בתקופה שנבדקה היה בעיקרו סיקור מגיב. כך ב‑20 באוקטובר, בו עלו לכותרות מעצרי העריקים בנתב"ג, הוקדשו לסוגיית גיוס החרדים 101 דקות, לעומת 20 עד 30 דקות ברוב הימים האחרים. ביום הבחירות עצמו, כמעט כל העיסוק בחרדים היה בשיעורי ההצבעה שלהם.
בכל הערוצים יחד הוקדשו לסוגיית הגיוס 239 דקות, שהן 48% מכלל העיסוק בחרדים. לאוטונומיה החרדית הוקדשו 44 דקות, 9% בלבד. שאר הזמן, 43%, עסק בחרדים כשחקן במערכת הבחירות.
ממצא זה תואם בדיקות שונות של "העין השביעית" לאורך השנים, שהראו במספר מערכות בחירות כיצד התקשורת מעדיפה לעסוק בסיקור של "מירוץ סוסים", כלומר תמרונים ותככים פוליטיים, ולא במהות ובסוגיות שעל מנת לבחור מי שיטפל בהן מתקיימות הבחירות מלכתחילה.
מתוך 44 הדקות שעסקו באוטונומיה החרדית, רק 15 דקות עסקו בלב הסוגיה: מימון המדינה, הסבסוד, התיווך, ההתבדלות וההפרדה. אם מוסיפים את העיסוק בחינוך, מגיעים ל‑24 דקות. 15-24 דקות, כלומר 3% עד 5% מכלל העיסוק בחרדים בערוצי הטלוויזיה בשבוע שלפני הבחירות.
הדוגמה הבולטת ביותר שודרה במהדורה המרכזית של ערוץ 13 ב‑26.10, יום לפני הבחירות. יואלי ברים, הכתב לענייני חרדים של הערוץ, הכין תחקיר על ארגון "שמורה". "כך נשמע רב בארגון האנטי ציוני שנלחם אידיאולוגית במדינה ובמוסדותיה במימון מלא של מדינת ישראל", אמר ברים, שחשף כי נשות הארגון קיבלו הנחיה לפיה "אסור בתכלית האיסור לפנות לבתי המשפט בישראל".
חמישה ימים קודם לכן, בפרויקט "נצביע ולא נתגייס", גם הוא בערוץ 13, נשמע מרואיין חרדי אומר "לא צריך את הכסף שלכם" ובתוכנית "מוריה וברקו" התקיים דיון על הפרדת מדרכות בבני ברק "בחסות העירייה" במסגרתו אחת הפאנליסטיות הזהירה מפני "מדינה בתוך מדינה ואקס-טריטוריה בלי פיקוח".
האמירה המפורשת ביותר על עלות האוטונומיה נשמעה בדיון ב"מוריה וברקו", בתוכנית ששודרה ב-25.10: "כל משפחה חרדית עולה למשלם המסים עשרת אלפים בחודש". בכאן 11 (27.10) תיאר אחד המרואיינים את ש"ס ויהדות-התורה כ"מפלגות היחידות שיש להם מוסדות מגיל לידה עד גיל חמישים". במהדורה של ערוץ 12 ביום הבחירות שודרה הבטחת הבחירות של נפתלי בנט: "אני אסגור את הברז לאחינו החרדים".
אף אחת מהאמירות האלה לא הובילה לדיון: לא על גודלם של התקציבים, לא על מה הם מממנים, לא על המשמעות שלהם ולא מה אפשר לשנות.
שאר הסיקור שנגע לאוטונומיה החרדית עסק בסמכות הרבנית, בלחץ על מי שסוטה מההוראות ובטענות חרדיות על רדיפה מצד הממסד הישראלי. הוא עלה כמעט תמיד בהקשר של הבחירות: הוראות הצבעה, מועצת גדולי התורה כמי שמכריעה על קואליציה ומפלגת המחאה "הציבור החרדי".
במהלך השבוע כולו לא שודר אף דיון על המימון הממשלתי לחברה החרדית, שבלב סוגיית האוטונומיה החרדית. הנושא עלה רק באזכורים חולפים, שהמשך הכולל שלהם עמד על שתי דקות וחצי.
גם המונח עצמו כמעט לא נשמע. אחת הפעמים הבודדות הייתה במהדורה המרכזית של ערוץ 13, כשיואלי ברים אמר שהחרדים "מצביעים באופן המוני, צוברים כוח ודורשים שהמדינה תתרחק מהאוטונומיה החרדית" (21.10).
מתעלמים ממה שאפשר לפתור
ההשתמטות של הציבור החרדי מהשתתפות בנטל הביטחוני של מדינת ישראל היא סוגיה חשובה ומהותית, אולם אין לה פתרון ישיר מוצלח וטיפול לא נכון בה יכול להיות אסוני בפני עצמו.
מערכת הביטחון וחוקרים חיצוניים מזהירים כי צה"ל לא יוכל לעמוד במשימותיו אם חלק גדל והולך של החברה הישראלית ימשיך לא להתגייס לצבא, ובמיוחד ליחידות הלוחמות. אלא שגיוס מסיבי של חרדים לצבא, מלבד הקשיים הפוליטיים הכבירים שהוא מעמיד, עלול לייצר בעיות קשות לא פחות.
הניסיון מלמד שגיוס לא מוביל לשילוב. מסלולים נפרדים, מלווים רוחניים והפרדה מלאה משנים את הצבא יותר משהם משנים את החרדים, והם עלולים אף להעמיק את ההתבדלות. הסכנות הללו הופיעו רק בשולי העיסוק התקשורתי הנרחב יחסית בסוגיית הגיוס בתקופה הנבדקת. כך בערוץ 13 דווח על החלטה להכניס לצבא עשרות מלווים רוחניים חרדים שיפקחו על "האווירה התורנית".
האוטונומיה היא סיפור אחר. בניגוד לגיוס, היא אינה נגזרת של ההתבדלות החרדית אלא המקור שלה. ובניגוד לגיוס, היא נוצרה על-ידי המדינה ונשענת על המימון שלה: מערכת חינוך נפרדת, הטבות ייעודיות, ומבנה שבו עסקנים מתווכים בין האזרח החרדי לבין המדינה.
האוטונומיה החרדית, בשילוב עם הגידול הדמוגרפי המהיר של החברה החרדית, מייצרת איום קריטי על החוסן של החברה הישראלית, לא רק ואפילו לא בעיקר על החוסן הביטחוני, אלא על זה הכלכלי והחברתי. בנוסף, היא פוגעת באופן ישיר ומתמשך בחברה החרדית עצמה, שבניה ובנותיה מוצאים עצמם תלויים בשכבה דקה של עסקנים ואוליגרכים החוצצת בינם לבין המדינה.
ישנה גם תמימות דעים נרחבת בקרב חוקרים באשר למיקוד הנדרש בטיפול בסוגיית האוטונומיה החרדית. כך למשל גלעד כהן קובץ מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מעריך את הסבסוד הבין‑מגזרי ב‑35 עד 37 מיליארד ש"ח בשנה, ואילו בכתב העת "השילוח", מהעבר השני של המפה הפוליטית, כתבה ענבר הרוש‑גיטי שתוכניות השילוב של העשור האחרון נכשלו, משום שבמקביל המדינה מימנה את התשתיות שמשמרות את ההתבדלות.
המבנה הכלכלי של החברה החרדית הוא הזירה החשובה ביותר להשתלבות, ואת הזירה הזו אפשר לשנות בכלים אזרחיים רגילים כמו התניית תקציבים, חינוך ממלכתי‑חרדי מלא וביטול מנגנוני התיווך. השינוי הזה ישרת לא רק את הציבור הכללי אלא גם את החברה החרדית עצמה, שחלקים גדולים ממנה לכודים במעגל של עוני והשכלה חסרה.
כשהתקשורת מקדישה לנושא הזה רבע שעה בשבוע שבו נקבע מי ינהל את המדינה, היא לא נותנת לבוחרים את המידע שהם צריכים. כך היא מפקירה גם את הציבור הכללי וגם את הציבור החרדי.
אוטונומיה חרדית: כסף, תיווך והתבדלות
כסף: המדינה היא זו שמממנת מוסדות והסדרים חרדיים נפרדים. תקציבי ישיבות וכוללים, הטבות ייעודיות כמו הנחות בארנונה, סבסוד מעונות ותווי מזון, וכספים קואליציוניים. בהמכון הישראלי לדמוקרטיה מעריכים את הסבסוד הבין‑מגזרי ב‑35 עד 37 מיליארד ש"ח בשנה.
הזמן שהקדישה התקשורת: 2.4 דקות.
תיווך: המדינה מוותרת על המגע הישיר עם האזרח החרדי ומעבירה אותו לגורמים קהילתיים: עסקנים, ראשי ישיבות ורכזי קהילה. הדוגמה המובהקת שמספקת החוקרת ענבר הרוש‑גיטי לסמכות שעברה מהמדינה לגורמים פנים-חרדיים היא "הפתק מהישיבה", כלומר דחיית השירות דרך ראש הישיבה ו"ועד הישיבות".
הזמן שהקדישה התקשורת: 30 שניות.
התבדלות: החיים בנפרד מהמדינה ומהחברה הישראלית, בחסות המדינה. ניכור ממוסדות המדינה ומסמליה, ארגונים אנטי‑ציוניים שממומנים מכספי ציבור, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, ו"מדינה בתוך מדינה".
הזמן שהקדישה התקשורת:
התבדלות ואנטי‑ציונות: 6.3 דקות
הפרדה מגדרית: 4 דקות
ריבונות ומרחב ציבורי: 1.8 דקות



