השב"כ, כך פורסם השבוע, פועל לגייס בוגרים של מכינת "בני דוד" בעלי. בשבת האחרונה, ה-14 בנובמבר, התקיים "ערב גיוס" לתלמידי המכינה ולבוגריה. "המפגשים הללו קרו לא פעם בשנים האחרונות בהובלת נציג של הארגון", כתבו באתר המגזרי שדיווח על המפגש, והוסיפו: "זיני מנסה לשנות את הארגון מבפנים".

כדאי אם כן לשאול את השאלה: אילו ערכים משותפים יש לשב"כ ולמכינת עלי? מן הצד האחד ארגון ממלכתי שנוסד על מנת להגן על ביטחון המדינה ועל הדמקורטיה המהותית בישראל. מן הצד השני, הזרוע הצבאית של חצר הרב טאו, שמטרתה המוצהרת היא לכונן בישראל מדינת הלכה ברוח חסידות הרב קוק, שתחליף את הדמוקרטיה הישראלית הליברלית.

נזכיר על קצה המזלג כמה מהאמירות שהשמיעו רבני המכינה: שהחילונים והשמאלנים בוגדים, שהרפורמים והקונסרבטיבים הם יהודים מפיצי ארס, שחיילות מסכנות את בטחון המדינה ושירות נשים הוא "זנות", שהערבים הם אזרחים סוג ב', שכגזע הם נחותים גנטית מהיהודים ושהם צריכים לייחל להפוך לעבדים של העם היהודי ש"ירדה בהם בפרך".

ויש גם הנחייה מיוחדת לשב"כ. מהרב אלי סדן עצמו, מייסד המכינה. הנה תפיסת עולמו הספציפית של סדן, מי שהשב"כ מעוניין לגייס את חניכיו ועורך להם ערבי היכרות עם הארגון, כפי שמסר אותה לחניכיו מעל דוכן בית המדרש במכינה: לפי סדן, הגזענות צריכה להיות מופנמת באופן אינהרנטי בעבודת המשטרה החשאית הישראלית.

סדן קובע שעל השב"כ לקיים נהלי חקירה שונים בין טרוריסטים יהודים וטרוריסטים ערבים. הרקע, אגב, הוא פיגוע הטרור בדומא בו נרצחו סעד וריהאם דוואבשה ובנם התינוק עלי. לשיטתו של סדן, על חוקר השב"כ "לחוש ברחמים" כשהוא חוקר יהודי, ובוודאי קטין שרצח ערבי, "מה שהוא לא צריך להרגיש כלפי שאהיד ערבי". זאת כי הערבי רוצח מתוך "רקבון" נפשי בעוד שהיהודי רוצח כי הוא "נער מסכן... שנפלט מתוך הבתים שלנו".

"היחס שלנו לערבים שרצחו יהודים, זה לא אותו יחס", מסביר מייסד מכינת "בני דוד" בעלי. הסיבה אינה הזדהות לאומית דווקא אלא הבדל גזעי: "כי גם אם יהודי רצח, הוא בוודאי שלא באותו מידה של רוע ושנאת ישראל כמו שאותו ערבי". "רצח זה רצח זה רצח", אומר הרב, אבל לא ניתן להשוות בין "המקום המוסרי" של רוצח יהודי ורוצח ערבי.

ואם בכל אלה לא די, הרי שבמסגרת שליחותה המוצהרת לחולל הפיכה דתית, וכחלק מ"שיטת אלקנה" לכבוש את המערכות הציבוריות מבפנים, מבהירה "בני דוד" לחניכיה כי הם מצווים לקדם את אנשי שלומם בתוך המערכות הציבוריות, גם כאשר אלה פחות מקצועיים ממתחריהם, בדרך למדינת הלכה.

מה שמעלה את השאלה האם גם ראש השב"כ דוד זיני, איש חצר טאו בעצמו, מרגיש מחוייב לקיים את המצווה.

מהי הציונות של השופט מינץ ומה רלוונטי לשופט סולברג

המחנה הליברלי מגוייס באופן טבעי להגן על השב"כ מפני תפיסת עולמו של זיני, מתוך הבנה שזו מהווה סכנה של ממש לציביונה הליברלי של מדינת ישראל. לי נדמה שבמאבק הזה ראוי לזכור מי איפשר את מינויו לתפקיד, ומאיזו סיבה.

מינויו של זיני אושר על-ידי השופטים נעם סולברג ודוד מינץ, שדחו את העתירות שהוגשו נגד המינוי. זאת בניגוד לעמדתו של הנשיא השופט יצחק עמית, שבדעת מיעוט קבע כי יש להחזיר את הדיון במינוי לוועדה המייעצת למינוי בכירים.

ייצגתי את היזם קובי ריכטר ואחרים באחת העתירות שהוגשה נגד המינוי, במסגרתה טענו כי תפיסת עולמו המשיחית של זיני חותרת תחת ערכיה של ישראל הליברלית.

שופט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל)

שופט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל)

הצגנו לבית המשפט את תפיסת עולמה של סביבתו המשפחתית והאמונית של זיני. הצגנו איך אישתו בספרה "בונות אמונה" קוראת למדינת הלכה ומחנכת את ילדיהם בהתאם. איך מחותנו הרב אליעזר קשתיאל פועל בקרב חניכיו במוסדות בני דוד לחולל הפיכה דתית במדינה. איך זיני עצמו מצהיר על מחוייבותו למשנת חצר טאו.

בעיקר שאלנו כיצד זה יתכן שאף גורם, כולל הוועדה למינוי בכירים, לא שאלה את זיני באופן ישיר: האם הוא תומך בדמקורטיה המהותית? או שמא הוא חותר למדינת הלכה? ביקשנו שבית המשפט יחזיר את הדיון במינוי לוועדה, שפשוט תשאל אותו.

סולברג דחה את הטענות כשקבע:

"טענות נוספות הוקדשו להתבטאויות שונות שנשמעו מפי קרובים לזיני... אבהיר כי מדובר בנושאים שאינם רלוונטים כלל ועיקר...".

השופט מינץ היה ישיר יותר. ביחס אלינו קבע:

"לדעת כמה מהם יש לפסול את מר זיני... מפני שהציונות הבוערת בעצמותיו מהולה בתפיסת עולם דתית שאינה לרוחם...".

כך קבע ביחס לזיני עצמו:

"מדובר באדם אשר הציונות מפעמת ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו...".

ההתנהלות של זיני כראש השב"כ מלמדת שהציונות של השופט מינץ איננה, לשון המעטה, הציונות של המחנה הליברלי.

מה שלא משנה את העובדה שישראל הליברלית הפקידה בידיו של השופט מינץ לקבוע עבורה מהי ציונות.

קסם הביחד ננצח

התדהמה שאחזה במחנה הליברלי נוכח עמדתה של מרים פרץ (שכזכור התמודדה לתפקיד נשיאת המדינה) לפיה בנה, חבר הכנסת אליסף פרץ, יפרוש מהכנסת אם יו"ר ישר גדי איזנקוט יקים קואליציה עם חברי כנסת ערבים, רק חוזרת ומבהירה את המציאות העצובה: המחנה הליברלי פשוט לא מכיר ובוודאי שלא מבין את העולם החרד"לי.

בנה של מרים פרץ, רב סרן אלירז פרץ ז"ל, הוא בוגר מוסדות חסידות הרב קוק. תחילה במכינת עוצם, ואחר-כך בישיבה לבוגרי צבא של מכינת עלי. בתקופה זו הוא הפך לחברותא הקבועה של הרב קשתיאל שהזכרנו קודם לכן (מחותנו של זיני) שמכהן כראש אותה ישיבה.

הקשר העמוק בין השניים בא לידי ביטוי גם בימי הזכרון לזכרו של פרץ, במסגרתן מעלה קשתיאל על נס את זכרו. המכינה גם מנציחה את זכרו בחדר הזכרון וההנצחה שלה.

על דמותו של הרב קשתיאל התעכבנו מוקדם יותר החודש: הוא מחנך שהערבים הם גזע נחות שרק מצפה ומקווה להיות עבדים של העם היהודי, ולא זו אף זו, הוא קורא לחניכיו להחרים כלכלית את הציבור הערבי במדינת ישראל.

אינני יודע עד כמה מזדהים מרים פרץ ובנה ח"כ אליאסף פרץ עם פרטי משנתו של קשתיאל. לצד זאת אין חולק כי הם שותפים לעמדת מוסדות "בני דוד", כלומר לעמדת חצר טאו, שהערבים הם אזרחים סוג ב' שאין לשתף אותם במסדרונות השלטון, ובוודאי שלא להסתמך עליהם בבניית קואליציה. למעשה, לאור הקשר העמוק בין משפחת פרץ למוסדות בני דוד, קשה לראות מציאות אחרת.

במילים אחרות – שוב הלך המחנה הליברלי שבי אחרי הקסם של ה"ביחד ננצח" ו"הממלכתיות" (במלעיל) שמשדרים מחוללי המשנה המשיחית מבית מדרשה של חסידות קוק. הפעם זו מרים פרץ.

איזו אחדות בדיוק

כמו מרים פרץ, גם גיבור ישראל ח"כ אלישע מדן רוצה אחדות. השאלה היא כמובן מה כוללת האחדות הזו. אביו של אלישע, הרב יעקב מדן, הציע תשובה לשאלה זו כשניסח עם פרופ' רות גביזון את המסמך שזכה לימים לשם "אמנת גביזון מדן".

הרב יעקב מדן (צילום: יונתן זינדל)

הרב יעקב מדן (צילום: יונתן זינדל)

לא כאן המקום להידרש לפרטי המסמך, נציין רק שעקרון היסוד של המסמך הוא למעשה אב-טיפוס של ההפיכה המשפטית. האמנה מבקשת להוציא את ההכרעות בשאלות צביונה היהודי-דמוקרטי של המדינה מידיו של בית המשפט ולהעבירן להסכמה ציבורית ולחקיקה של הכנסת, זאת תוך צמצום משמעותי של סמכותו של בג"צ לפסול הסדרים בתחום הדת והמדינה.

במילים אחרות – הפיכה שלטונית בהסכמה.

מה שנותר לברר הוא האם ח"כ אלישע מדן סומך את ידיו על "האחדות" של אביו.

עו"ד יאיר ליטמן נהוראי הוא חוקר חסידות קוק ומחבר הספר "המהפכה השלישית". לטורים הקודמים של "המהפכה השלישית"