בערב יום שני ה-29.9 התכנס הציבור הישראלי סביב מדורת השבט החדשותית הישראלית - מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה - וצפה בכיליון עיניים במשדר המיוחד בו סוקרה "מסיבת העיתונאים" (ללא שאלות) של נשיא ארה"ב טראמפ ורה"מ הנאשם נתניהו, שהציגו לעולם את "תוכנית 20 הנקודות" לסיום המלחמה בעזה והחזרת החטופים.

מהדורות החדשות המרכזיות הקדישו משדר מיוחד וארוך לאירוע, ופרט למהדורת חדשות 13 ואיים בודדים בחדשות כאן 11 וחדשות 12, הוכיחו שוב שהן צינור להעברת מסרים של השלטון בישראל, וכשלו בתפקידם העיתונאי לדווח ולתווך לציבור הצופים את המציאות כפי שהיא.

האמת העירומה, הפשוטה והעצובה היתה כי למרות כל הטקסיות והחגיגות בבית הלבן, לא קיבלנו שום בשורה באותו ערב. זו הייתה צריכה להיות נקודת הפתיחה של הדיווח החדשותי.

כפי שהיה ברור מראש, מה שהוצג בוושינגטון לא היה הסכם חתום אלא הצעה בלבד, וכפי שהתגלה כבר באותו ערב והיה ידוע גם לכתבים ולפרשנים, הצעה המנוסחת באופן כללי, ללא מתווה מפורט. ובעיקר: אין ולא היתה שום אינדיקציה כי נתניהו שינה פתאום את התנגדותו הנחרצת לסיום המלחמה, עמדה בה הוא אוחז באופן עקבי מאז פרצה.

לכן, היו צריכים לומר לנו בחדשות, מדובר במהומה רבה על לא דבר, לפחות עד שלא יוכח אחרת. החסם המרכזי לעסקה, נתניהו, לא השתנה, ואת חמאס בכלל לא שאלו. במקום זאת, מי שישב מול המסך שמע את טלי מורנו, מגישת מהדורת חדשות כאן 11 מכריזה כי "כולנו בנשימה עצורה", הכתב המדיני סולימן מסוואדה מדווח כי מדובר ב"נאום היסטורי", דנה וייס מחדשות 12 מסבירה כי "יש כאן הזדמנות גדולה מאוד, הרבה מאוד סימני שאלה אבל כותרת אחת גדולה: אופק חדש למזרח התיכון". חסרים היו רק בלונים.

בינתיים, בערוץ התעמולה על מלא, יעקב ברדוגו "הפרשן הפוליטי" שהוא במקרה גם יועצו הקרוב של נתניהו, חגג בשידור: "יש רוח ואווירה שההסכם קרוב מתמיד", ואריאל סנדר, פאנליסט קבוע בערוץ, הצהיר כי "טראמפ יכריז הערב על סיום המלחמה, אנחנו הולכים להיות הערב חד משמעיים". "אני אופתע אם טראמפ ונתניהו לא יגידו שהגיעו להסכם גם עם הסכמת חמאס", קבע ברדוגו בביטחון אופייני. העובדה שהוכח מיד כי מדובר בקשקוש לא גרמה לאף אחד באולפן להניד עפעף.

הגורם המדיני והגורם הביטחוני

מול אירוע מצועף בערפל, בכיכובם של שניים מהשקרנים הגדולים בהיסטוריה של הפוליטיקה, הפרשנית המדינית דנה וייס יודעת לספק באולפן חדשות 12 שלל קביעות מלאות ביטחון, תרתי משמע.

וייס פותחת בזהירות כשהיא מדווחת על "אופטימיות זהירה מגורמים ביטחוניים וגורמים המעורבים במו"מ", אבל אז משלבת להילוך חמישי כשהיא מסבירה שהפעם זה יצליח מארבע סיבות: "זו מעורבות מוחלטת של טראמפ בארה"ב והוא רוצה לסיים את המלחמה. שנית, לראשונה יש מתווה מסודר כולל היום שאחרי בעזה, שלישית, כל מדינות ערב נמצאות פה בחזית אחידה מול חמאס. וסופית, גם במערכת הביטחון וגם נתניהו מבינים שצריך להתכנס לסיום המלחמה".

בעוד הסיבה הראשונה שמספקת וייס היא פשוט יהירה (אף אחד לא יודע מה טראמפ רוצה, זו שיטת העבודה המוצהרת שלו), השלוש האחרות פשוט אינן נכונות. במציאות, המתווה לא מסודר אלא מחורר כדבעי, מדינות ערב לא בחזית אחידה מול חמאס אלא דווקא מול נתניהו, ונתניהו לא זז מילימטר מהקו המנחה העקבי שלו מאז ה-7 באוקטובר 2023 - למשוך את המלחמה לפרק הזמן הארוך ביותר האפשרי.

כמו שקורה לא פעם, הפרשנויות של וייס מבליטות את אחד הכשלים הבסיסיים של העיתונות הישראלית. הכוונה לא רק להסתמכות העיוורת, הכלבית, על מקורות ותדרוכים, אלא גם על המנעד הצר כל כך של אותם מקורות ותדרוכים.

גם כשעיתונאינו האמיצים מצליחים להגיש לצופים תדרוכים ממקורות שהם לא נתניהו או הממשל האמריקאי, מדובר במקורות ביטחוניים, שמחזיקים בכיסם לא רק את הכתבים הצבאיים אלא גם את אלו המדיניים. למעשה, כמעט ואין בנמצא במערכת הפוליטית הישראלית "גורמים" מלבד לשכת נתניהו.

לפעמים האינטרסים של הדרג הביטחוני מתלכדים עם אלו של נתניהו ולפעמים לא, כמו מול "הסכם 20 הנקודות" שהניח טראמפ. כך, כשוייס מדווחת כי נתניהו "הבין שצריך להתכנס לסיום המלחמה", היא מוסרת לציבור את מה שמייחל לו הגורם התורן במערכת הביטחונית (ראש המוסד כועס עדיין על התקיפה בקטאר?), ולא הערכה המבוססת על איסוף קפדני של ראיות. באופן כללי, מציבור הצופים נחסכת באופן קבוע נקודת מבט שמציגה תפיסת עולם אחרת מזו של נתניהו או של ראשי הארגונים הביטחוניים.

ואז מגיע קטע שמקפל בתוכו את נקודת העיוורון הגדולה ביותר של התקשורת הישראלית. לא נתניהו. הערבים. וייס מוסיפה לסיום שאלה: מדוע שחמאס יסכים להסכם הזה? אבל את שאלתה האגבית, שמקפלת בתוכה את פיצוץ הנרטיב השקרי לפיו מדובר ב"הסכם היסטורי", היא מותירה ללא מענה.

לא יכול להיות הסכם לסיום המלחמה שאינו כולל את הצד הרלוונטי במשא ומתן - חמאס. ולא יכול להיות פתרון ארוך טווח ללא שיילקחו בחשבון מי שנמצאים מעברו השני של קו הסכסוך: הפלסטינים.

העובדה החותכת של אותו ערב, ששוב התכנסנו כאן במעמד צד אחד, אותו דפוס התנהלות שהביא עלינו את החרבת הסכמי אוסלו, את ההתנתקות ואת המלכת חמאס על הרצועה, היתה צריכה להוביל את הסיקור החדשותי. במקום זאת, היא נעדרה ממנו כמעט לחלוטין, בדיוק כפי שמהדורות החדשות שלנו מצנזרות את המשבר ההומניטרי ברצועה ומקפידות כמעט ולא להראות ערבים על המסך.

ניר דבורי, הכתב הצבאי של חדשות 12, מעלה גם הוא את השאלה החשובה ביותר בסיפור הזה, רק כדי לענות עליה את התשובה הטפשית ביותר. לדבריו, "השאלה הגדולה היא אם חמאס יקבל את ההסכם, יש פה תנאים שהוא עד כה סירב להם", התשובה מגיעה שוב מפיו של "גורם ביטחוני בכיר", שחוזר בגרסה אחרת על השקר הנתניהואי העתיק של "לחץ צבאי משחרר חטופים". הגורם מסביר לנו כי "יש כאן התקדמות להזדמנות דרמטית, הפעולה של צה"ל בעזה הכניסה את חמאס ללחץ גדול מאוד".

מה עם התדרוכים השוטפים מהמטכ"ל, שקיבלנו בחסות האנונימיות מדבורי וחבריו, לפיהם המתקפה על העיר עזה, כמו כל ההסלמות הצבאיות האחרות שנתניהו יזם מאז הפר את הפסקת האש, הן נואלות וחסרות טעם? אפילו דגים אי אפשר לעטוף בהם.

ההסכם על השולחן כבר שנתיים

הדבר הבא שהיינו אמורים לשמוע במהדורות החדשות היא העובדה לפיה אותם קווים כלליים שהציג כעת טראמפ נמצאים על השולחן עוד מהשנה שעברה ולמעשה אינם שונים מהותית ממתווה בלינקן שהוצע כבר בנובמבר 2023, ושמי שבלם, חסם וטירפד שוב ושוב ושוב, היה נתניהו.

לא מדובר בפרשנות איזוטרית, אלא בעובדה שקובעה שוב ושוב בכתבות ותחקירים, חלקם התפרסמו באותם ערוצי טלוויזיה ממש.

למרות זאת, היחידה שציינה זאת הייתה הכתבת המדינית של חדשות 13, מוריה אסרף, שבסוף המשדר אמרה "אני עוברת על סעיפי ההסכם, הסעיפים הללו שמדברים על היום שאחרי בעזה די דומים למה שהממשל האמריקאי הקודם ניסה להתוות וגם הגורמים הישראלים לשעבר כמו גלנט, במהלך השנתיים האחרונות".

"צריך להודות", מוסיפה אסרף, "שחלק מהסעיפים הללו היו יכולים לפחות לעלות לדיון לפני כמה חודשים כבר, זה לא חדש".

מדוע עכשיו נתניהו מסכים להצעה שדחה במשך שנתיים? כי אין לו ברירה. הלחץ של טראמפ, התקיפה הכושלת בקטאר שסיפקה לממשל האמריקאי מנוף לחץ נוסף, המשך ההרס וההרג בעזה והבידוד העולמי חסר התקדים שישראל הגיעה אליו כתוצאה מכך - כל אלו הביאו את נתניהו להסכים למתווה המדובר.

כך למשל, לדברי וייס בחדשות 12, "הפעם יש התלכדות אינטרסים שמביאים את נתניהו למצב שהוא לא יכול לעמוד מול טראמפ, הבידוד המדיני והסחף בהכרה במדינה פלסטינית, זה דבר אחד". הדבר השני, לדבריה, הוא ש"היתה מחשבה שאפשר לעשות מהלך עצים ומהיר בעזה, אבל מאחורי הקלעים הרמטכ"ל והדרג הביטחוני מתנגדים".

אם כבר מדברים על "התלכדות אינטרסים", זו דוגמא נפלאה למצב בו האינטרס של מערכת הביטחון המתדרכת את וייס לא זהה לזה של נתניהו, לכן זכינו להסבר שמפוצץ את הספין. אבל רגע, לא שמענו לפני רגע את דבורי מסביר שבזכות אותו "מהלך עצים ומהיר" הגענו לפודיום בבית הלבן? מרוב תדרוכים קשה באמת לזכור.

ההתנצלות והספין

לא שכל זה משנה. באולפן חדשות 12 שולט בכלל ללא עוררין פרשן אחר, הנציג הלא רשמי הבכיר ביותר של נתניהו בתקשורת הישראלית. עמית סגל.

"ליבי ליבי על האנשים ברחובות שכל הזמן אמרו - רק תגידו כן וזה יקרה. אבל המציאות בפועל היתה שזה ממש לא היה המצב. איש מאיתנו לא היה מדמיין עד לפני יומיים שחמאס יחזיר ביום הראשון 48 חטופים", מלגלג סגל.

מדובר בטקטיקה סגלית אופיינית, המניחה כי אם אומרים את האמת בלעג, היא הופכת מיד ללא נכונה. משום שמה שסגל לועג לו הוא עובדה פשוטה ומוצקה: אם ישראל היתה אומרת כן, אותה עסקה כבר היתה מתרחשת מזמן. לצד הלעג, מוסיף סגל מניפולציה: במציאות אין בכלל סעיף כזה בהסכם, והוא קובע שהשחרור יקרה רק אחרי שישראל מתחילה בנסיגה (ותוך 72 שעות, כי אם כבר מסלפים...).

מיד אחר-כך ממשיך סגל ופולט את גלולת הספין המרוכזת: "לכן, התפיסה שאומרת: שנתיים הייתה פה הצעה וחמאס הנדיב הסכים וביידן רצה, וטראמפ זה, ונתניהו לא רצה, מסיבותיו שלו, ועכשיו אין לו ברירה אז הוא אומר כן - היא מתעלמת מהעובדות. היא מתעלמת מהעובדה א. שחמאס אמר לא ומה שמביא אותו עכשיו זה החיסול בקטאר שמאוד מלחיץ את הקטארים. שתיים, למבצע של צה"ל, גם מרכבות גדעון 1, אין יותר רפיח, חאן יונס ובית ח'אנון, וגם מרכבות גדעון 2, ולכן האירוע הוא מאוד מאוד דינמי והוא לא היה יכול לקרות קודם לכן".

כאן קשה להשתמש ביופימיזם כמו "כזב", "סילוף" או "מניפולציה". האמת היא פשוט הפוכה.

בניגוד גמור למה שקובע סגל, חמאס, מסיבותיו, היה מעוניין במתווה שהציג טראמפ כבר מה-8 באוקטובר. נתניהו, מסיבותיו, טרפד כל עסקת חטופים שהייתה על השולחן או פוצץ עסקאות שכבר יצאו לדרך, ראו ערך שלב ב' של עסקת החטופים האחרונה.

עוד בניגוד גמור למה שקובע סגל, התוצאות היחידות של החיסול בקטאר הן התנצלותו הפומבית והמביכה של נתניהו בפני ראש ממשלת קטאר, ברית הגנה פומבית של ארה"ב עם קטאר שמעניקה לה חסינות דה-פקטו מכל תקיפה ישראלית עתידית, ומיצובה של הרודנות תומכת הטרור כגורם בינלאומי משפיע.

הפלונטר הזה, שהוא הנקודה ה-21 ב"תוכנית 20 הנקודות" של טראמפ, אירע רק בגלל התקיפה האומללה בדוחא, שנתניהו הורה עליה בניגוד לעמדת מערכת הביטחון והאינטרס הישראלי, על מנת לשקם את תדמיתו ב"בייס" המפורסם אחרי שאנשי לשכתו נתפסו כשהם מקבלים מיליוני שקלים מקטאר כדי לנהל עבורה בישראל מבצעי תודעה.

את ההשלמה הגרוטסקית של דף המסרים ניתן היה למצוא כמובן בערוץ התעמולה, היכן שמתבלים את המניפולציות גם בסתם שקרים בוטים. את ההתנצלות מול קטאר, שחשף העיתונאי ברק רביד בחדשות 12, מתאר התועמלן ברדוגו בערוץ 14 כך: "לא בכדי תוך כדי הפגישה מבקש טראמפ מנתניהו לעשות שיחה מאוד מעניינת לאמיר קטאר בה ישראל מסבירה אולי אפילו מתנצלת על הפגיעה בריבונות של קטאר, אבל בעיקר מסבירה מדוע היא הייתה מחוייבת לפגוע בראשי חמאס. אני לא חושב שהייתה פה התנצלות". שקר בוטה.

סנדר הפאנליסט מחרה מחזיק אחריו: "בתוך המהלך הזה של ההסכם יש גם סגמנט אחד דיפלומטי לפיו אתה לא נכנס לריבונות של מדינה מבלי שהכרזת על מצב מלחמה". "לכן", מסביר סנדר, "האמריקאים אמרו לנתניהו: אתה עשית מעשה, בצדק אמנם, ועכשיו תתנצל רק על הפגיעה בריבונות מבלי הכרזת מלחמה". שוב, פנטזיות שאין להן שחר.

גם עמית סגל בחדשות 12 בא לעזרת נתניהו, בטריק הידוע של הסטת הדיון לאיש הקש של "שנאת נתניהו": "אני מבין אנשים שנגעלו מקטאר עד כה ומתרעמים על ההתנצלות וכן את אלו שטענו שזו מדינה מורכבת וצריך לעבוד איתה", מתפתל סגל, "אני לא מבין את האנשים שבמשך שנתיים קראו לקטאר מדינת אויב והיום אומרים אוי ואבוי איך הוא התנצל בפני מדינת טרור, כשרק לפני 3 שבועות אמרו שהחיסול שגוי. אני מציע להינעל על גרסה".

מדוע מי שסבור שקטאר היא מדינת אויב ירצה שראש ממשלת ישראל יתנצל בפניה? ולמה מי ש"נגעל מקטאר" (מה?) חייב לתמוך בפעולה האווילית בדוחא? מה שניתן להוציא מגבב המילים הזה הוא בעיקר התובנה שבחלוף השנים, סגל מאמץ יותר ויותר את השטיק של ברדוגו, אותו שיכלל במשך שנים של להג מול ירון וילנסקי המהנהן בגלי-צה"ל: פקעת של חיוויים, מילות קישור ומילות ניגוד, שאם מתירים אותה נותרים עם אוויר חם ומסריח ותחושת ריקנות.

בחדשות 13 בחרו שלא לדוש בסוגיה מעבר לדיווח של מוריה אסרף, בעוד בחדשות כאן 11 בחרו למסגר את התנצלות נתניהו בפני קטאר כ"מחיר שישראל צריכה לשלם בשביל להחזיר את החטופים". מיכאל שמש מסביר ("מקור ישראלי" אמר לו!) כי לנתניהו "לא היתה לו ברירה" אחרת קטאר לא היתה מסכימה לעשות עסקה. ואנחנו חשבנו שהחטופים נמצאים בידי חמאס.

גם רועי שרון, הפרשן הצבאי, ומואב ורדי ראש דסק החוץ, העבירו את המסר, מבלי להיכנס לעובי הקורה ולשאול מדוע בכלל הגענו למצב שישראל צריכה להתנצל בפני קטאר. אולי אם בכאן 11 היו מסקרים את התקיפה עצמה בקטאר באופן נאמן למציאות, היה קל להם יותר להיזכר בתשובה לשאלה הזו.

לזכותה של המגישה מורנו, היא עוצרת את הדיון ומעירה "היה אפשר לא להגיע למקום הזה, בשנתיים האחרונות היה מספיק זמן לעשות דברים אחרת, איך אומרים: מלחמה היא קודם כל כישלון מדיני".

העורך הראשי נתניהו

אחרי שחגגו הסכם שעוד לא היה, כשלו מלהזכיר שהצעות דומות מונחות על השולחן כבר כמעט שנתיים וכשלו בסיקור הפיאסקו עם קטאר שנגמר בהתנצלות, התועמלנים בערוץ התעמולה - ואלו השתולים בערוצי החדשות, התחממו מול המיקרופונים על מנת להלל את נתניהו, מר שועל הנפלא.

מתווה 20 הסעיפים שפורסם בסופו של אירוע כולל את סיום המלחמה ללא מיטוט חמאס והשמדתו, נסיגה ישראלית חלקית והפסקת הלחימה כצעד ראשון לפני השבת חטוף אחד ונסיגה מלאה מהרצועה בסופו של דבר, הבטחה לרפורמות ברשות הפלסטינית ושליטה שלה בעזה ביום שאחרי, ואפילו מתווה להקמת מדינה פלסטינית כחלק מההסכם.

לכל הסעיפים הללו נתניהו התנגד עד היום ואף השתמש בהם כתירוץ לטירפוד כל ההזדמנויות הקודמות לעסקה. לא תקום מדינה פלסטינית, לא יהיה שלטון פלסטיני, לא ניסוג מהרצועה וכיוצא בזה. למרות זאת, מהדורות החדשות הציגו את המתווה המדובר כהישג חלומי של נתניהו.

בערוץ 14 החגיגות על הישגו ההיסטורי של ראש הממשלה נתניהו נפגמו מעט כשהשדרנים הופתעו לגלות את שני הסעיפים העוסקים ברשות הפלסטינית ובמדינה הפלסטינית. פשלה של הלשכה: לא ארגנו את השדרנים על דף מסרים.

מגישת המהדורה מגי טביבי תהתה בשידור: "אנחנו מכירים היטב מה זו האיוולת הזו של מדינה פלסטינית, רשות פלסטינית?", ולאחר מכן פנתה לעומרי חיים, "כתב פלסטינים" של הערוץ ושאלה: "מה אתה מצליח לשמוע בצד השני?". חיים השיב לה: "טוב, הגדרת את זה מצוין. וזה גם מאוד מדאיג [...] נקווה שזה לא הנתיב שאנחנו נלך אליו". כנראה שככה זה כשהמקורות שלך בעולם הפלסטיני גרים כולם בקיסריה.

כך או כך, "הפרשן הביטחוני" של הערוץ, נועם אמיר, חש לעזרה: "אני לא אוהב את שני הסעיפים הללו, אבל זה לא משהו שיקרה מחר בבוקר", הרגיע אמיר את החוששים מכך שלא לנצח תאכל חרב, "החשש הוא כי אין לדעת מי יהיה הנשיא האמריקאי הבא ומי תהיה הממשלה הישראלית הבאה, זה יכול לקרב את מימוש הרעיון הזה, הסעיף הזה". "אבל", הוא ממהר להבהיר לקולגות ולצופים בבית, "אם זה מה שצריך לחתום עליו כדי להגיע לעסקה, אז זה מה שצריך לחתום עליו". ממש ימי המשיח, אם המשיח הוא בנימין נתניהו.

הפאנליסט סנדר מוסיף לצפירת ההרגעה: "הרשות הפלסטינית לא קיימת בכלל בסעיפים בתוכנית", הוא טוען, ואולי מאחר שזה לא נכון, הוא מוסיף: "ויש הבדל בין תשלום למזומן לתשלום באשראי שאולי מתישהו יקרה עוד כמה שנים".

העמדה של ערוץ 14 ביחס לעסקת חטופים היא הוכחה מצוינת לכך שמדובר בערוץ תעמולה, חף מאידיאולוגיה כלשהי, המשרת פוליטיקאי אחד ואת דף המסרים שלו. בערוץ אוחזים בעמדה תקיפה, חד-משמעית, פה אחד, נגד עסקת חטופים, שנהפכת בין רגע כל אימת שבלשכת נתניהו הופכים תקליט.

זו עסקה להפקרת חטופים! עד שנתניהו מחליט אחרת ואז זו עסקה שהיא נכונה ובעצם בכלל לא לכל אחד צריכה להיות דעה#ערוץ_14_והיפוכו

לערוץ 14 יש דעה עקבית ונחרצת. הדעה של נתניהו https://t.co/gGLCabwyMA pic.twitter.com/11N1Yv8mGa

— העין השביעית (@the7i) February 24, 2025

בחדשות 12 סגל הוא מי שמכריז על הניצחון המוחלט: "לממשלה הזאת היו שלוש מטרות עיקריות: החזרת כל החטופים, סיום שלטון חמאס ושהשלטון שיהיה שם לא יהיה של הרשות הפלסטינית. שלוש המטרות האלה מושגות בהסכם הזה". יתכן שלא תיפלו מהספה אם תגלו שבאולפן מקביל, בעיר מודיעין, יעקב ברדוגו פולט את אותו מסר בדיוק: "נתניהו שומר על שלושת העקרונות שלו: החזרת החטופים, פירוז עזה והסרת האיום מעזה".

ובחזרה לנווה-אילן: "מה לא הושג?" ממשיך ומסביר סגל, "לא הושגו המטרות של כנף ימין של הקואליציה, שלא היו במטרות המלחמה שזה: סיפוח, התיישבות והגירה ועל כן החמיצות באגף ימין. אני חושב שההסכם הזה, התוכנית הזאת, מה שהוצג על ידי טראמפ, היא תוכנית חלומית למדינת ישראל, הלוואי שהיא תתממש במלואה".

במציאות, המטרה הראשית של ישראל לפי נתניהו היתה השמדת חמאס - מה שלא קיים בהסכם. להיפך, קיימת הצעת חנינה למי מהחמאס שירצה להישאר בעזה והבטחת בטחונם של אלו שיבחרו לעזוב אותה. כמו כן, הרשות הפלסטינית כן מוצגת בהסכם כחלופה השלטונית העתידית ברצועה, אבל סגל, כמו עמיתיו בערוץ 14, מרגיע את הציבור שזה לא יקרה לעולם, לפחות לא בשנים הקרובות.

בכאן 11, מואב ורדי מסכים כי מדובר בהישג פנומנלי לנתניהו, אבל בניגוד לסגל ולברדוגו, גם מסביר שההישג הוא של נתניהו - לא של ישראל: "מדובר בהישג אדיר לנתניהו אבל לא ריאלי, ואם חמאס יסרב והחטופים לא יוחזרו - אז ההסכם הפנטסטי הזה לא מעניין בכלל".

גם בהמשך המהדורה, כאשר דנו בשאלה מה עושים אם חמאס מסרב, ורדי היה היחיד שהסיר את המסכה מהדיון המשרת את נתניהו באומרו כי התוכנית של נתניהו היא להמשיך את המלחמה, וזה מה שיקרה כשחמאס יסרב. לא מדובר בדקדוקי עניות אלא בנקודה ארכימדית שמטה שוב ושוב את הסיקור החדשותי בתקשורת הישראלית: חוסר היכולת, או הרצון, להפריד בין נתניהו לישראל, וההפנמה כי למרות 18 שנות שלטון במצטבר, לא מדובר עדיין בישות אחת.

רק במהדורת חדשות 13 קיבלנו באותו הערב דיווח ענייני של מה שהתרחש לנגד עינינו. לפני שידור ההצהרות של טראמפ ונתניהו, האמירות שנשמעו באולפן הביעו סקפטיות לגבי הפסגה ולא חגגו את ההיסטוריה המשתנה לנגד עינינו במזרח התיכון. לא שמענו ציטוטים מגורמים בכירים על אופטימיות והצלחות והדעה הרווחת הייתה שחמאס יסרב להצעה או ימרח זמן במתן תשובתו ויסכים רק לפתיחת משא ומתן על העקרונות שהוצגו.

לאחר ההצהרות, רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של של חדשות 13, סיכם את האירוע: "זה היה בעיקר עצוב. זה עצוב כי זה היה מחזה שהייתה בו עטיפה ענקית של יחסי ציבור ומאחוריה אין כמעט כלום". דרוקר הסביר כי "לנתניהו יש הישג אדיר שהוא כל הזמן שומר את טראמפ לצידו, מתחילת המלחמה ועד עכשיו, בעמדה שהוא אומר לו: תעשה מה שאתה רוצה בעזה".

אולם ההישג האדיר של נתניהו הוא הפסד אדיר פי כמה לישראלים, "כי נתניהו לא רוצה לעשות עסקת חטופים אמיתית. הוא רוצה או שישחררו את כל החטופים מיידית, יתפרקו מנשקם ויעזבו את עזה, או להמשיך את המלחמה. ולמרבה הצער טראמפ הולך פה לגמרי עם עמדת נתניהו, ותחת האריזה המרשרשת הזאת של הסכם וקץ כל הדורות [...] אין פה כלום [...] בעצם אומרים שוב לחמאס שחררו את כולם ואם לא ניכנס בכם".

זו גם הנקודה הכואבת ביותר בשידורי מהדורות החדשות, זו שעמדו עליה רק עיתונאי חדשות 13 ומואב ורדי בכאן 11. ההישג היחיד שנתניהו הציג באותו ערב היה הגיבוי האמריקאי לישראל להמשיך את המלחמה ו"לסיים את העבודה" אם חמאס מסרב למתווה. משמעות "סיום העבודה" היא ויתור על החטופים, המשך הקזת הדם של חיילי צה"ל והרג של עוד אלפי אזרחים עזתים. זה אינו הישג של ישראל, זהו הישג אישי, פוליטי, של נתניהו, שבוגד שוב ושוב באינטרס הישראלי לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים הביתה.