"ברגע שעבריינים יאמצו את השיטה של נתניהו, זה ישנה את המשפט הפלילי בישראל", היתה לאחרונה כותרת פרק בפודקאסט "הארץ", שסיכם את עדותו של בנימין נתניהו. ובאמת, קשה להתבונן במשפט נתניהו מבלי לחשוב על הדין הישראלי ביום שאחרי. היקפו יוצא הדופן של ההליך, המעבר מבירור האישומים במשפט לבירור התנהלות החוקרים בחקירה שקדמה לו, הלחצים השונים והמגוונים שמופעלים על אנשי מערכת אכיפת החוק, המחיר ההולך וגובר של ניהול התיק - כל אלה מצטברים לכדי תמונה מטרידה.

לנוכח כל זאת קשה באמת שלא להתאהב באמירה הנוקבת ולפיה משפט נתניהו עלול לשנות את הדין הפלילי לעתיד לבוא. עם זאת, במונחים משפטיים, הקביעה הזאת גורפת מדי. ראשית, מן הבחינה הפורמלית, משפט נתניהו טרם הסתיים, השאלות העובדתיות והמשפטיות המרכזיות טרם הוכרעו, וההחלטות הדיוניות שקיבלו השופטים הן לא הלכות המחייבות ערכאות אחרות. חלק ניכר מהן אף נומק בנסיבותיו החריגות של נאשם שהוא ראש ממשלה מכהן, בזמן מלחמה. גם אם בית המשפט נענה לבקשה מסוימת, אין פירוש הדבר שנאשם אחר שנסיבותיו שונות לגמרי יוכל להסתמך עליה כעל כלל משפטי.

לכן השאלה אינה אם משפט נתניהו שינה או ישנה את הדין הפלילי הפורמלי, אלא איזו מורשת מעשית הוא יותיר אחריו. כאן התמונה מורכבת. נראה שכבר עתה המשפט משנה את ציפיות השחקנים, את גבולות הסבלנות השיפוטית, את ארגז הכלים הדיוני שבו משתמשים סנגורים ואת הערכת המחיר הכרוך בחקירת אישי ציבור ובהעמדתם לדין.

הסנגורים רואים עד כמה רחוק ניתן למתוח את פרשת ההגנה. חוקרי המשטרה נוכחים מה עשוי להיות המחיר של החלטה שקיבלו לפני שנים רבות. התובעים מבינים שעליהם להתכונן לא רק להוכחת האישום אלא גם למשפט ציבורי ממושך במהלכו נבחנות פעולותיהם ותדמיתם הציבורית, כמו גם למערכה על איכות חייהם וביטחונם האישי ממש. גם השופטים לומדים מהו המחיר המקצועי והאישי שעלול להיות לניהול תקיף של הליך כזה.

במילים אחרות, השפעתו העיקרית של המשפט עשויה להימצא לא בהלכות שייצאו ממנו, אלא בתמריצים ובנורמות שהוא יותיר אחריו. כפי שאראה, חלק מן השינויים האפשריים בעקבות המשפט ובעקבות פרקטיקות שהודגמו במהלכו עשויים לחזק את זכויות הנאשמים ולשפר את איכות החקירות. אולם אחרים עלולים להרתיע חוקרים ותובעים, להחליש את יכולתה של המערכת לנהל הליכים מורכבים, ולבסוף להביא דווקא לצמצום זכויותיהם של נאשמים שכוחם ומשאביהם פחותים.

הבעיה, באופן שבו התרחשו הדברים, אינה בהכרח שנתניהו קיבל זכויות יתר כנאשם; הבעיה היא שהאופן שבו הוא ממצה אותן עלול לשנות את הדרך שבה סנגורים, תובעים, חוקרים ושופטים ינהלו את המשפטים שיבואו אחריו – ובסופו של דבר גם להפחית את הזכויות שיעמדו לרשות נאשמים אחרים.

הזכות להגנה לא מוטלת בספק

משפט פלילי אינו הליך שבו המדינה מביאה את גרסתה והנאשם מתבקש שלא להפריע לה לעשות את מלאכתה. בצד הטענות כי פעולות של ההגנה יכולות לסבך, להאריך ולהעיק על ניהול ההליך, צריך לזכור כל העת שהמדינה מפעילה כוח מוסדי עצום. נמצאים בידיה חוקרים, מומחים, מאגרי מידע, סמכויות חיפוש והאזנה, תקציבים ומשאבי זמן ציבורי. מנגד ניצב הנאשם כשחירותו, שמו ומעמדו נתונים בסכנה, והוא זכאי להעמיד את ראיות המדינה במבחן מחמיר ומקיף. הזכות הזו אינה מכשול בדרך לעשיית צדק אלא תנאי לקיומו.

לנאשם מותר אפוא לנסות לערער את אמינות העדים, את חוקיות השגת הראיות, את שלמות התיעוד בחקירות ואת הגינות פעולתן של המשטרה והפרקליטות. במקרים הרלוונטיים הוא רשאי לטעון כי מחדלי חקירה מנעו ממנו אפשרות ממשית להתגונן, כי הופעלו אמצעים פסולים, או שננקטה כלפיו אכיפה מפלה ובררנית. הדין הישראלי אינו רואה את חקירת המשטרה כמרחב חסין מביקורת.

בפסק דין יששכרוב המפורסם נקבע כי לבית המשפט היכולת לפסול ראיות במשפטים פליליים, אם הסתבר שהראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן. נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש קבעה שם במפורש כי "אין חולק כי המטרה של אכיפת החוק אינה מקדשת את האמצעים להשגתן של ראיות מפלילות".

דוקטרינת ההגנה מן הצדק – טענת הגנה במשפט פלילי בשל התנהלות בלתי הוגנת של רשויות האכיפה – וגם הדין הנוגע לפסילת ראיות, מבוססים שניהם על ההכרה שגם התכלית הראויה של אכיפת החוק אינה מכשירה כל אמצעי. לכן, השאלה האמיתית שלפנינו היא לא האם מותר אלא עד כמה. התשובה לכך מסתתרת, כמו תמיד, בפרטים הקטנים.

מספר גדול של עדים אינו מוכיח סחבת כשלעצמו, אך גם אין להתעלם מן ההיקף שעליו מצהירה ההגנה. כתב האישום המקורי כלל 333 עדי תביעה, בהם 122 חוקרי משטרה ורשות ניירות ערך, אבל בפועל נשמעו כ-120 עדי תביעה בלבד. מנגד, נכון לסוף שנת המשפט 2026, נשמעו 23 עדי הגנה (בהם נתניהו), ואילו סנגורו הצהיר כי אם אישום השוחד יישאר על כנו, בכוונתו לזמן "מאות רבות של עדים". ההגנה אינה חייבת למסור מראש רשימה מקבילה לזו הכלולה בכתב האישום וממילא אין עדיין רשימת עדים סופית – ולפיכך אי אפשר לדעת עד כמה ההצהרה תתממש.

אם אכן יוזמנו מאות עדי הגנה יהיה זה היקף חריג ביותר, לפחות בהשוואה למשפטי שחיתות מרכזיים. במשפט הולילנד למשל, שבו היה מעורב גם כן ראש ממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נשמעו כ-20 עדי הגנה, מלבד הנאשמים.

עם זאת, אין בישראל נתונים שיטתיים המאפשרים למקם את המספר הזה על סקאלה, וממילא ההשוואה המספרית אינה מספרת את הסיפור במלואו, שכן משפט נתניהו מאגד שלוש פרשות, ארבעה נאשמים, מערכות עובדתיות שונות וכמות גדולה במיוחד של מסמכים ועדויות. המבחן איננו אפוא מספר העדים לבדו אלא מידת הרלוונטיות של כל עד, הכפילות האפשרית בין העדויות והזמן הנדרש לבירורן.

יש לזכור בהקשר הזה שבית המשפט אינו חסר סמכות מול בקשה להבאת עד. סעיף 1 לפקודת הראיות קובע כי בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת. סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לו שלא להזמין עד אם אין בעדותו כדי להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט. בית המשפט העליון קבע כי הסמכות הזאת מאפשרת גם לסרב לזימון עד שאין לו תרומה ממשית למחלוקת.

לכן האחריות להתמשכות המשפט אינה מוטלת רק על הסנגור המבקש לזמן עד. היא מוטלת גם על הערכאה הדיונית, שתפקידה להגן על זכויות הנאשם אך בה בעת גם להבטיח שהמשפט יישאר ממוקד בשאלות הטעונות הכרעה ולא ייגרר למחוזות הקוריוז והטפל. ניכר כי השופטים במשפט נתניהו בחרו להימנע ממימוש אחריות זו.

כך או אחרת, ריבוי עדי ההגנה הוא לכאורה יתרון עבור נתניהו. כאשר סנגורים מודיעים שבכוונתם להביא עשרות עדים נוספים, וכאשר כל עד עשוי להיחקר במשך ימים, המסר המעשי הוא שהכרעה איננה צפויה בקרוב. אין צורך להוכיח שהמטרה הבלעדית בהבאת כל עד ועד היא דחייה; די בכך שהדבר גורם להתמשכות המשפט, ושחלוף הזמן עשוי לפעול לטובת נאשם, משום שהמשך כהונתו, כוחו הפוליטי ויכולתו להשפיע על המציאות תלויים כולם בדחיית מועד הכרעת הדין, רחוק ככל הניתן.

עם זאת צריך להסתייג ולהיזהר גם מן האפשרות של "יעילות יתר". בתיק הולילנד, חתירתו הנחושה של השופט דוד רוזן לדיון מהיר ויעיל נתקלה בביקורת נוקבת של העליון, בהפיכה של חלק לא מבוטל מהכרעת הדין שלו, והיא אף העלתה שאלות סביב התעלמות מסוגיות שהצריכו הוכחה, שאולי לא היתה מספקת.

השופט ניל הנדל הצביע על כך שהכרעת הדין לא בחנה את האפשרות שאולמרט למד על העברת הכספים האסורה לאחיו יוסי רק בדיעבד, ולא ביררה מה, אם בכלל, עוד היה בידו לקדם בפרויקט הנד"לני באותו שלב, כנגד טובת ההנאה. דעת הרוב קבעה לפיכך כי מודעותו של אולמרט להעברה לא הוכחה מעבר לספק סביר וזיכתה אותו מן האישום המרכזי.

לא המספר, אלא ההצטברות

הטענה שמשפט נתניהו מושפע מטקטיקות של משיכת זמן אינה נוגעת רק למספר העדים אלא גם להצטברות של סימנים נוספים: חזרה על אותן הטענות באמצעות בעלי תפקידים שונים; חקירות שנועדו לבסס נרטיב במישור הציבורי ולא המשפטי; התארכות של הדיון גם לאחר שנקודה הובהרה ונדונה זמן רב; בקשות חוזרות לקיצור, ביטול ודחייה ועוד.

עדותו של נתניהו עצמו היא דוגמה לסיטואציה שבמסגרתה דפוס ההצטברות נעשה מוחשי ביותר. היא החלה בדצמבר 2024 והסתיימה ביוני 2026, לאחר 98 ימי דיונים שנפרשו על פני כשנה וחצי. החקירה הנגדית לבדה נמשכה למעלה משנה. דיווחי אתר "העין השביעית" תיארו שוב ושוב ישיבות שקוצרו או בוטלו, ואת המתח המתמשך בין רצון בית המשפט להגדיל את קצב השמיעה לבין התנגדות נתניהו וסנגוריו.

עצם התחשבותו של בית המשפט בתפקידו של נתניהו אינה בלתי סבירה. בית המשפט לא יכול להתעלם מכך שהנאשם הוא ראש הממשלה, קל וחומר ראש ממשלה המכהן בעת מצב ביטחוני חריג. אבל התחשבות נקודתית חוזרת ונשנית עלולה להפוך עם הזמן למבנה קבוע. היא אף יכולה להתברר בדיעבד כמקח טעות, כאשר האמון שנתן בית המשפט בנימוקים לבקשות הדחייה אינו מתיישב עם מה שהתרחש בפועל.

לא חסרות לכך דוגמאות. ב-19 במאי 2025, למשל, יום העדות המתוכנן של ראש הממשלה קוצר בשל "לוח זמנים בעניינים ביטחוניים ומדיניים". מאוחר יותר במהלך אותו היום פורסם תיעוד של נתניהו בחנוכת קו רכבת חדש. כמה חודשים אחר כך, בספטמבר 2025, הודיע נתניהו שלא יגיע לעדות משום שכמה אירועים ביטחוניים עם הרוגים מחייבים "התייעצויות, עדכונים ביטחוניים וקבלת החלטות דחופות". בפועל הוא הגיע לביקור מתוקשר בזירת פיגוע בצומת רמות ואף ניצל את הביקור לתקיפת מערכת המשפט. ויש עוד.

במקור בית המשפט ביקש שנתניהו יעיד שלושה ימים בשבוע ואף שקל להוסיף יום רביעי. בפועל הופחתה עדותו ליומיים בשבוע, ונקבע שבימים אחרים יישמעו עדי הגנה עוד לפני שהסתיימה חקירתו הנגדית, במטרה לזרז את המשפט. דיווחים שונים הצביעו על כך שההסדר התקבל בניגוד לעמדת התביעה, שטענה כי הוא עלול לאפשר להגנה לחשוף בפני נתניהו, באמצעות חקירת העדים הנחקרים במקביל, נושאים ופרטים שעליהם טרם נחקר.

זו החלטה חריגה, אבל היא אינה בהכרח בלתי מוצדקת לגמרי, בין היתר משום שבית המשפט ניסה באמת לנצל את הימים שבהם נתניהו לא היה יכול להעיד, במקום להשבית את המשפט לחלוטין. עם זאת, ההחלטה ממחישה כיצד שיקול פרגמטי יכול לשנות עד מהרה את כללי המשחק. מאותו השלב התקיימו למעשה שתי פרשות הגנה במקביל: עדותו של נתניהו ועדויות שנועדו לתמוך בהגנתו.

הדבר יצר יתרון שאינו ניתן בדרך כלל לנאשם המצוי בעיצומה של חקירה נגדית, והוא לא נותר תיאורטי בלבד. נתניהו ידע לנצל אותו היטב. כך למשל, לאחר שסגן ניצב בדימוס צחי חבקין העיד מטעם ההגנה במקביל להמשך חקירתו הנגדית של נתניהו, הסתמך נתניהו במפורש על עדותו במהלך תשובותיו לתביעה. השופטים נדמו. במקרה נוסף הפנה לדברים שנאמרו יום קודם לכן בעדותו של עד ההגנה אפי אזולאי.

אין בכך משום הוכחה שנתניהו שינה את גרסתו בעקבות העדויות, אך המקרים האלה (ואחרים) ממחישים כי בעודו נחקר נגדית, הוא נחשף לעדויות הגנה מקבילות ואף שילב אותן בתשובותיו. גם כאן השופטים לא התערבו.

ממשפט הנאשם למשפט החוקרים

אחד המאפיינים הבולטים במשפט נתניהו הוא הרחבת הדיון מן המעשים המיוחסים לנאשמים אל החקירה שהולידה את כתב האישום. לא מדובר בתופעה חדשה. סנגורים בתיקי צווארון לבן חוקרים לא אחת את החוקרים, טוענים לאכיפה בררנית ומבקשים לחשוף שיקולים מוסדיים פסולים. אלא שבמשפט נתניהו, ההיקף, הרציפות והחשיפה הציבורית עלולים להפוך את "חקירת החקירה והחוקרים" מאפיק משני למערכה מרכזית.

הסיבה שאין פסול עקרוני בזימון חוקרים לעדות היא כי לפעמים החוקר הוא האדם היחיד שיכול להסביר מדוע לא נבדק כיוון חקירה, מדוע ראיה מסוימת לא הוצגה לנחקר, או מי קיבל החלטה חקירתית. מענה על השאלות הללו עשוי לחשוף בתורו פער בין הראיות לבין מה שהתרחש בפועל, או להראות שהמדינה הציגה לבית המשפט תמונה חלקית בלבד. בתוך כך, אי-הנוחות שנגרמת לחוקר או האפשרות שיידרש להצדיק החלטה שקיבל שנים לאחר מעשה, אינם טעם למנוע את עדותו.

האם חקירת החוקרים במשפט נתניהו הצדיקה עד כה את ההיקף שניתן לה? התוצאות, נכון לעכשיו, אינן חד-משמעיות. חלק מן העדויות סיפקו להגנה הישגים ממשיים לכאורה. סנ"צ חבקין, למשל, העיד על מקרים שתיאר כהתנהלות לא תקינה וכעיגולי פינות מצד חוקרים. עם זאת, הוא עמד על כך שלא סבר כי מדובר בקנוניה זדונית או בהתנהלות פלילית מכוונת.

בחשבון אחרון העדות שלו המחישה בדיוק מדוע אין לפטור את חקירת החוקרים כתרגיל בלבד: גם כאשר העד אינו מאשר את התזה הכוללת של ההגנה, הוא עשוי לחשוף כשלים, נורמות עבודה רופפות או יחסים בעייתיים בין המשטרה לפרקליטות, כפי שאכן קרה.

גם סגן ניצב בדימוס יורם נעמן, חוקר בכיר בתיק 4000, אישר כי ראוי היה להציג לנתניהו ראיות נוספות במהלך חקירותיו. על פי מה שדווח בזמן אמת, השופטים עצמם הצטרפו בחלק מהדיון לביקורתו על פעולת החוקרים. מנגד, גם נעמן עמד על כך שפעל כחוק, שהחקירות לוו בידי הדרגים הממונים והפרקליטות, ושחלק מן ההחלטות שעליהן נשאל כלל לא היו בתחום אחריותו.

עדים אחרים לא רק שלא תמכו בתזה של ההגנה, אלא יצרו לה קושי אפשרי. השוטר רון סולומון זומן כדי לתמוך בטענה שלפיה מסמך חקירה כלשהו נוסח באופן מגמתי, ובעדותו טען כי דווקא המזכר שערכו סנגורֵי נתניהו בעקבות פגישת ההכנה עמו לא שיקף את דבריו וכי הוכנסו לפיו מילים שלא אמר. פקד ארנון אליעז, חוקר זוטר שחלקו בתיק 1000 התמקד בין היתר בעריכת טבלת חישוב, לא אישר את הטענות הרחבות שניסתה ההגנה לחלץ ממנו בנוגע לכמות הסיגרים ולשיטת החקירה.

המקרים הללו אינם מוכיחים שהזימון היה פסול. סנגור אינו יודע מראש כיצד עד יתמודד עם החקירה באולם, וגם זימון עד שאינו תומך בסופו של דבר בתזת ההגנה, עשוי היה להיראות חיוני בעת ההכנה. אבל כאשר מצטברת שורה ארוכה של עדים שחלקם היו בעלי נגיעה מוגבלת לתחום שעליו נשאלו, וכאשר החקירה משמשת בעיקר להצגת טענות כלליות החורגות מידיעתו האישית של העד, מתעוררת השאלה מהו המבחן הנכון לזימונם והאם המינון משבש את מהלכו התקין של המשפט.

בדיווח על עדותו של אותו אליעז תוארה טענת התביעה שלפיה הסנגור שילב בשאלותיו מידע וטענות החורגים מידיעתו האישית של העד. בחלק מן המקרים, לאחר שהתביעה התנגדה, ויתר הסנגור על השאלה ועבר הלאה, לאחר שתוכנה כבר נשמע ונרשם בפרוטוקול. בין היתר נשאל אליעז על נושאים שהבהיר שלא היו בתחום ידיעתו או אחריותו. יש מי שיטענו שמדובר כאן בשימוש בדוכן העדים כבמה ליצירת נרטיב, שכן האדם היושב עליו אינו יכול לאשר או להפריך אותו. גם פרקטיקה זו, ככל שלא תזכה לתגובה שיפוטית, יכולה לפתוח פתח להתנהלות עתידית בלתי רצויה.

הגבול בין עבודת הגנה יסודית ומעמיקה לבין טקטיקות שנועדו לחבל בהליך הוא אפוא חמקמק. מחד גיסא, התזה בדבר פגמים מערכתיים אינה יכולה להיות מוכחת באמצעות עד יחיד או אמירה אנקדוטלית – כדי להראות דפוס, נדרש לעתים משקל מצטבר של פעולות, מסמכים ועדויות. מאידך גיסא, ככל שהטענה מתרחקת מפגם קונקרטי שהשפיע על ראיה מסוימת והופכת לטענה כוללת של "תפירת תיקים", כמעט כל חוקר וכל התכתבות פנימית נעשים לכאורה רלוונטיים, והפתח שנפתח להתמשכות ההליך הופך בלתי מוגבל כמעט.

אמנם אין צידוק לשלול באופן מוחלט את השימוש בטענה כזו, שבמקרי קצה עשויה להתברר כנכונה, אבל יש להיזהר ממתן במה נרחבת מדי להצגתה בכל תיק ותיק מעתה ועד עולם. המשפט עלול כתוצאה מכך להפסיק לעסוק בשאלה אם הנאשם ביצע את המעשים ולהפוך למשאל עם על טיבה של מערכת אכיפת החוק. בית המשפט צריך להיזהר מאובדן המיקוד והדרך ומהחלפת סעיפי האישום בבירור אשמתה של המערכת.

תקדים שאינו מחייב

גם אם כל ההחלטות הללו יישארו החלטות דיוניות נקודתיות, ייתכן שהן יוצרות אווירה של ארגז כלים חדש. פרקליטים שייצגו מעתה ואילך בתיקים בפרופיל גבוה יידעו שאפשר לבקש לזמן מספר רב מאוד של חוקרים, לחקור אותם על חלוקת האחריות בצוות החקירה, לעמת אותם עם התכתבויות, לבחון כל מזכר וכל מייל ולבנות כך טענה מערכתית. הם יוכלו להצביע על משפט נתניהו לא כעל הלכה מחייבת, אלא כעל חיזוק לכך שבקשה מסוג זה אינה מופרכת.

במקרים מסוימים, האפקט עשוי להיות חיובי. חקירות פליליות, ובמיוחד חקירות צווארון לבן, אינן צריכות ליהנות מחזקת תקינוּת בלתי ניתנת לסתירה. חובת תיעוד טובה יותר, הגדרה ברורה של סמכות ואחריות, הקפדה על הצגת ראיות לנחקר ויכולת להסביר החלטות הן כולן תוצאות רצויות. ככלל, אם משפט נתניהו יגרום למשטרה ולפרקליטות להבין שכל פעולה עשויה להיבחן בבית המשפט, הוא עשוי בחשבון אחרון לשפר את איכות החקירות.

אבל לא כל הרתעה פועלת לשיפור. חוקר צריך לחשוש מפעולה ללא סמכות, מהטעיית נחקר ומרישום כוזב; הוא אינו צריך לחשוש שעצם השתתפותו בחקירה רגישה תגרור אותו שנים לאחר מכן לסדרת ימי עדות, מתקפה ציבורית וייחוס של מניעים פוליטיים. במערכת שכבר מתקשה לחקור מוקדי כוח, המחיר האישי והמוסדי עלול להשפיע על עצם הנכונות לפתוח בחקירה, להתעקש על קו מורכב או לקבל החלטה מקצועית שאינה מגובה בשכבות של אישורים.

זהירות חיובית היא לא התגובה האפשרית היחידה כלפי חששות מן הסוג הזה. להפך, התגובה עלולה לבוא לידי ביטוי בהימנעות, העברת אחריות, ריבוי תיעוד מתגונן והעדפה של תיקים פשוטים על פני תיקים שבהם הנחקר מסוגל להפעיל כוח פוליטי, תקשורתי וכלכלי.

כל זה פוגש קרקע רעועה ממילא. מי שמכירים את עבודת יחידות העילית של המשטרה העוסקות בפשיעה מתוחכמת של אישי ציבור, מעידים שהמצב בה הורע בשנים האחרונות. גם פרסומים מהשנתיים האחרונות ואף קודם לכן, מציירים תמונה מדאיגה.

פורסמו, בין השאר, נתונים ועדויות המצביעים על ירידה חדה בהיקף חקירות השחיתות הציבורית ביאח"ה, היחידה הארצית לחקירות הונאה בלהב 433. לפי נתונים שריכז תת ניצב בדימוס ערן קמין, מספר חקירות הפרת האמונים שנפתחו ביחידה ירד מ-39 בשנת 2008 לשלוש בשנת 2021 ולאפס עגול בשנת 2022; מספר חקירות השוחד ירד באותה תקופה מ-19 לשלוש. דיווחים נוספים הצביעו על עזיבת חוקרים מנוסים, על היעדר יוזמה חקירתית ועל אווירה ארגונית שאינה מעודדת פתיחה בחקירות שחיתות רגישות.

קשה יהיה להוכיח שחוקר נמנע מצעד כלשהו משום שראה מה אירע לחוקרי נתניהו - השפעות כאלה אינן נרשמות בפרוטוקול; אבל הן בהחלט נטמעות בתרבות הארגונית.

מי עוד מצטנן?

הדברים נכונים גם באשר לשופטים. במשפט כמו משפט נתניהו, כמעט כל החלטה הופכת למבחן נאמנות או מקצועיות: קביעת קצב דיונים מהיר מוצגת כפגיעה ביכולתו של ראש הממשלה לנהל את המדינה ואף פגיעה בביטחונה, היענות לבקשות דחייה מתוארת ככניעה לנאשם, התערבות בחקירה נדמית כהטיה לטובת אחד הצדדים ואיפוק מצויר כחולשה.

לכך מצטרפים המחיר המקצועי והאישי, מתקפות תקשורתיות, עיסוק בבני משפחותיהם של השופטים, חלוקת כרוזים בשכונות מגוריהם וגם פנייה אליהם ברחוב בניסיון לומר להם כיצד על המשפט להסתיים. שופטים, גם ראויים וטובים, עלולים לראות בהליך כזה מלכודת שיש להיחלץ ממנה. במקום מנהיגות שיפוטית עלולים להופיע ניסיונות לצמצם חיכוך, לפזר אחריות ולדחות הכרעות.

תחושת האי-נוחות ליוותה את המשפט מראשיתו. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים דאז, אהרן פרקש, בחר שלא לשבץ את עצמו בהרכב אף שהיה בכיר שופטי המחוז, בניגוד לתקדים משפט אולמרט שבו נשיאת המחוזי עמדה בראש ההרכב.

פרקש לא נימק את הבחירה בפומבי, אך בזמן אמת דווח כי חשש שהמשפט המורכב לא יסתיים עד פרישתו, ולכן העדיף להפקידו בידי שלושה שופטים אחרים. אין בכך פסול כשלעצמו, ובדיעבד הערכת משך המשפט אף התבררה כנכונה. אבל המסר הסמלי היה ברור: עוד בטרם החל להישמע, התיק נתפס כנטל שבכיר המערכת אינו מבקש לשאת על כתפיו.

לא מן הנמנע שהמסר חלחל. אחת השגיאות הבולטות ביותר, אולי, שהביאו לתחושת "הקרקסיוּת" שהתגבשה סביב משפט נתניהו נוגעת לכך שהשופטים מעולם לא הציבו מפת דרכים סדורה ו"תוכנית משפט" מסודרת לניהולו – כפי שקורה לעתים, בכפוף לגורם המנהל את המשפט – אלא עלו על המסוע בלי לבדוק לאן הוא מוביל ומה יש בסופו.

עריכת תוכנית משפט מביאה לכך שיש סדר, יש רשימת עדים ברורה, יש רשימת מוצגים ידועה. כך, השופטים יכולים לקבל החלטות על רלוונטיות כבר בתחילת הדרך באופן מוצלח ומודע יותר. הוויתור על כך התגלה כשגיאה קשה.

דין לעשירים, כלל לעניים

ויש עוד סכנה הטמונה בתקדים המעשי שמייצר משפט נתניהו, אולי המשמעותית ביותר. רוב הנאשמים בישראל אינם יכולים לנהל פרשת הגנה כמו זו שניהל נתניהו. אין בידיהם צוות עורכי דין המסוגל לעבור במשך שנים על מספר עצום של פריטי מידע, לפגוש עשרות עדים, לנתח אלפי התכתבויות ולהקדיש ימי חקירה לכל פרט ולכל שלב בתהליך. גם כאשר החוק מעניק להם זכות פורמלית לנהוג כך, היכולת לממש אותה היא סיפור שונה לחלוטין.

נאשם עתיר משאבים וכוח יכול למצות כל זכות עד לקצה גבול הקיבולת של המערכת. נאשם רגיל תלוי בסנגור יחיד, לעתים מן הסנגוריה הציבורית, המנהל במקביל תיקים רבים. הוא אינו יכול להזמין כל חוקר שהיה בחדר, ואינו יכול להאריך את ההליך ללא גבול. לעתים הוא גם עצור עד תום ההליכים, מה שאומר שהזמן פועל נגדו באופן מובהק. במשפט נתניהו הזמן עשוי לשמש נכס אסטרטגי; במשפטו של נאשם מוחלש הוא עשוי להיות עונש בפני עצמו.

היות שכך, ייתכן שמשפט נתניהו לא יביא להרחבה כללית של זכויות ההגנה, אלא להפך. על רקע זיכרון ניהולו הכושל של המשפט, במקרה הבא של הליך חריג ומתמשך, התגובה המוסדית של ההרכב יכולה להיות קביעת מגבלות מחמירות יותר: דרישה למסור מראש רשימות עדים מפורטות, הגבלת משך חקירה, סירוב לדון בטענות מערכתיות והקשחת המבחן לזימון חוקרים.

חלק מן הצעדים הללו יהיו ודאי מוצדקים. משפט פלילי אינו יכול להימשך ללא סוף, וזכות הנאשם להביא ראיות אינה כוללת את הזכות לחזור שוב ושוב על אותה הנקודה. הבעיה היא שהכללים המרסנים שייווצרו בעקבות תיק של נאשם רב-כוח, יופעלו אחר כך כלפי נאשמים חסרי כוח. נאשם אחד ימצה את הזכות עד הקצה, והמערכת תצמצם אותה עבור כל מי שיבוא אחריו.

זהו סימן היכר של תיקי קצה: ההסדר שנוצר כדי להתמודד עם בעל דין חזק, נהפך לכלל שמכביד על החלש. בתי המשפט עלולים לפתח חשד כלפי כל טענה וטענה למחדל חקירה, גם כשהיא ממוקדת ומוצדקת, משום שיחששו מפתיחת משפט זוטא שיכוון אל החוקרים. התביעה עשויה לטעון כי אין לאפשר "עוד משפט נתניהו". מי שיישא בתוצאה לא יהיה הנאשם שהוליד את החשש.

האפשרות שמדובר בשיטה רחבה יותר של נתניהו וסביבתו ולא רק בצורך ייחודי של המשפט הפלילי קיבלה לאחרונה חיזוק משמעותי. חן מענית דיווח ב"הארץ" כי נתניהו ומוזהרים נוספים בוועדת החקירה הממלכתית בעניין הצוללות וכלי השיט צפויים לבקש שעדים רבים יופיעו בפני הוועדה במסגרת שלב ההתגוננות, וכי גורמים הקשורים לעבודתה חוששים שהדבר יעכב את השלמת מסקנותיה.

בשלב זה מדובר בדיווח על כוונות ועל הערכות, ולא בהחלטה של הוועדה או ברשימה שאושרה, אבל גם היא כשלעצמה מטרידה. אמנם, אדם שקיבל הודעת אזהרה זכאי להתמודד עם חומר העלול להוביל למסקנות אישיות חמורות נגדו, להביא ראיות ולהצביע על טעויות – כך שגם שָם אין לראות בעצם הבקשה לזמן עדים הוכחה לסחבת.

ובכל זאת, הדמיון בטכניקה מטריד. כאשר אותה גישה מופיעה בזירות שונות נוצר חשש ממשי לדפוס, מה עוד שברקע עומדת גם פרשת עיכוב עבודתה של ועדת חקירה שתחקור את אירועי 7 באוקטובר.

הפריץ והכלב

מעשייה ידועה מספרת על יהודי עני שנקלע לחובות כבדים לפריץ. בצר לו, הציע היהודי לפריץ עסקה יוצאת דופן: הוא יקבל סכום כסף גדול ותנאי מחיה מצוינים, ובתמורה – ילַמד את הכלב האהוב של הפריץ לדבר. אגב שיחתם, הסביר היהודי לפריץ שמדובר במלאכה מורכבת וממושכת ביותר, שתארך עשר שנים לפחות, ושהיא דורשת סבלנות רבה. הפריץ המשועשע והסקרן הסכים לעסקה, אך הזהיר: "אם בעוד עשר שנים הכלב לא ידבר - ראשך ייערף".

כששאלו את היהודי כיצד נטל על עצמו משימה בלתי אפשרית שכזאת, השיב כי עד שיגיע המועד עשויים לקרות דברים רבים: הכלב ימות, הפריץ ימות, אולי מסיבה כלשהי לא יידרש עוד לקיים את הבטחתו, ואולי אף יתרחש נס והכלב ילמד לדבר. כוחו של המשל בכך שהוא מתאר אסטרטגיה רציונלית למדי בסיטואציה שבּה חלוף הזמן עשוי לשנות את התנאים, את הצדדים ואת עצם הצורך בהכרעה. קשה להתבונן במשפטו של בנימין נתניהו מבלי להיזכר במשל הזה.

ייתכן שבסוף המשפט ייקבעו מסקנות וקביעות חשובות בנוגע לעבירות השוחד, המרמה והפרת האמונים; בנוגע למערכת היחסים בין הון, שלטון ועיתון; או למשמעות המשפטית של סיקור תקשורתי כמושא לטובת הנאה. אבל עוד לפני הכרעת הדין, המשפט מייצר מורשת אחרת: הוא ממחיש כיצד זמן, משאבים וכוח פוליטי יכולים להפוך את סדרי הדין מזירה נייטרלית לכאורה לחלק מן הטקטיקה המנהלת את התיק ומובילה אותו.

מוקדם אולי לומר שמשפט נתניהו שינה את הדין הפלילי. ייתכן שלא תצא ממנו אף לא הלכה דיונית אחת שתישא את שמו. אבל הנאשמים שיבואו אחרי נתניהו עלולים לגלות שהמערכת למדה את הלקח הלא-נכון. מי שהיה בידיו הכוח למצות כל זכות עד גבולה יותיר אחריו מערכת שמוכנה להעניק פחות זכויות, פחות זמן ופחות סבלנות למי שכוחו קטן יותר.

זה עשוי להיות השינוי החשוב ביותר שמשפט נתניהו יחולל בדין הפלילי בישראל. הכלב אולי לא ימות, וגם הפריץ עשוי להישאר במקומו. אבל עד שתתקבל הכרעה, המשפט הפלילי שסביבם כבר עלול להיות משפט אחר.

עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של עמותת הצלחה ומלווה משפטית את הסיקור העיתונאי של משפט נתניהו מטעם כלי תקשורת ועיתונאים שונים, בהם "העין השביעית". מרצה לדיני תקשורת ואתיקה עיתונאית באוניברסיטאות בר אילן ורייכמן. המאמר התפרסם לראשונה במגזין תלם