בימים הראשונים לעדותו של בנימין נתניהו הציג הנאשם טיעונים רבים. הוא נאם, הוא הכריז, הוא מלמל. הוא הפריח בלוני ניסוי ערמומיים לשליטה בקצב הדיון ובנעשה באולם המשפט.
הוא החל במשיכת החבל בנוגע לתוארו בבית המשפט. שהרי, בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, הוא "מוביל את מדינת ישראל" (וגם את "צבא ישראל", הזכיר נתניהו ביום הראשון, מדגיש בלי משים את אחריותו למחדלי השביעי באוקטובר). בו בעת הוא גם נאשם על ידי כל מוסדות מדינת ישראל (משטרה, פרקליטות, לשכת היועץ המשפטי לממשלה) בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
זהו מצב מורכב בו הרבה יכול ללכת לאיבוד או לעבור לסדר היום. אסור לתת לזה לקרות. לכן, ברצוני להתרכז בשני טיעונים שעוברים כחוט השני בכל כתב ההגנה של נתניהו, ועל כן ודאי עוד נשמע עליהם בימים ובשבועות הקרובים. מדובר בשני טיעונים מתוחכמים שיורדים לתפיסת עולמו של הנאשם ומבססים את המניע למעשיו.
לדעתי, אילו הפרקליטות תמנע מלתקוף אותם, היא תפסיד את המשפט ואיתו תאבד גם הדמוקרטיה בישראל לדורות. אולם אם היא תתמודד איתם חזיתית, היא תחשוף שנתניהו למעשה מודה באשמה לפחות בחלק מהאישומים נגדו.
הטיעון הראשון הוא הטיעון האידאולוגי. לטענת נתניהו, מותר לראשי ממשלה ושרי תקשורת להתערב בשוק התקשורת ובנעשה בכלי תקשורת ספציפיים על מנת שתפיסת עולמם תקבל בהם יותר ביטוי. במקרה של נתניהו, מותר היה לו לפעול שהתקשורת תהפוך יותר ימנית.
הטיעון השני הוא הטיעון הדמוקרטי. לטענת נתניהו, מקובל בדמוקרטיה והדמוקרטיה אף מחייבת שפוליטיקאים, גם כאלה הנושאים תפקיד ברשות המבצעת, יקיימו יחסים קרובים עם בעלים של כלי תקשורת. הדמוקרטיה מחייבת את נתניהו לשאת ולתת עם בעלי כלי תקשורת להטות את שוק התקשורת לעבר תפיסת עולמו.
נאשם מס' 1 בנימין נתניהו (במרכז), נאשם מס' 4 ארנון מוזס (משמאל) ונאשם מס' 2 שאול אלוביץ' (צילומים: מארק ישראל סלם, קוקו ופלאש 90)
שני הטיעונים האלה נאמרים על ידי נתניהו שוב ושוב בצורות שונות ומגוונות. הם מופיעים בכתב ההגנה שלו. הם מופיעים בספר האוטוביוגרפי שכתב. הם התשתית היסודית לתפיסת עולמו. הטיעון האידאולוגי הוא הבסיס לקו המחשבה שהאישומים נגד נתניהו הם "רדיפה פוליטית". על הטיעון הדמוקרטי מונחת התפיסה לפיה כתב האישום "מפליל התנהגות מקובלת" ומאפשר לנתניהו לספר סיפורים על מומחים בינלאומיים ש"לא מאמינים" שתיקים כאלה הוגשו במדינה דמוקרטית. שני הטיעונים האלה הם גם היסוד לטענה לפיה הפרקליטות "לא יודעת איך עובדת התקשורת".
הגם שהטיעון האידאולוגי והטיעון הדמוקרטי הם במובנים מסוימים הבסיס לכל כתב ההגנה, מדובר בטיעונים חמקמקים שאינם נוגעים במישרין לאישומים הספציפיים נגד נתניהו. הם גם לא באים מעולם המשפטים ולכן לפרקליטות ולשופטים אין כלים להתמודד עמם.
הגנה הנשענת על אידיאולוגיית ימין מדינית זרה לאנשי מקצוע ועל כן ייטו להתעלם ממנה משל אינה רלוונטית. הגנה הנשענת על יסודות הדמוקרטיה עלולה אף לגעת בסוגיה מביכה והיא שייתכן וגם פרקליטים ושופטים אינם ניחנים בראייה השוואתית והיסטורית של שיטת המשטר המאפשרת את קיומו של הליך פלילי תקין. כך, בעודם נאחזים בלשון החוק, נתניהו מושך את השטיח מתחת למערכת החוק כולה.
הטיעון האידיאולוגי והטיעון הדמוקרטי של בנימין נתניהו עלולים אם כן למלא את חלל האוויר באולם בית המשפט מבלי לקבל מענה כלל. אילו לא יקבלו מענה, הם בהדרגה ייתפסו כמובנים מאליהם. אסור היה לנתניהו לדרוש מאלוביץ' סיקור אישי אוהד, אבל מותר לו לפעול כראש ממשלה ושר תקשורת כך שהתקשורת תהפוך ימנית יותר. אסור היה לנתניהו להתנות פעולות רגולטוריות, אבל מקובל בדמוקרטיה לקיים קשרים אישיים קרובים עם בעלי כלי תקשורת ולשאת ולתת עמם.
אלא שבפועל, מדובר בטיעונים מפלילים, שמציגים את התפיסה הקלוקלת והמסוכנת של בנימין נתניהו את שוק התקשורת בישראל ובכלל.
הטיעון האידאולוגי
הטיעון האידאולוגי כולו נשען על שתי הנחות יסוד, המקבלות ביטוי מפורש בכתב ההגנה של נתניהו. הנחת היסוד הראשונה (והמדהימה) היא שאין דבר כזה עיתונות מקצועית. כל פרט המופיע בעיתונות הוא יצירה אידאולוגית שניתן למקם על ציר שבין ימין לשמאל. כבר בכך ישנו לא רק זלזול עמוק במקצוע העיתונות אלא חוסר יכולת ואולי סירוב להבחין בינו לבין תעמולה. נקודה זו נצפתה בכתב ההגנה, כאשר הוצגה מפת כלי תקשורת בארה"ב על ציר אופקי שבין "ליברלי" ל-"שמרני" תוך התעלמות מהציר האנכי שבין עיתונות נטולת פניות לתעמולה מפלגתית.
שנית, נתניהו מניח שהתקשורת בישראל נשלטת על ידי "השמאל". בעדינות, ניתן לומר שזו הנחה סובייקטיבית. ודאי כל פוליטיקאי היה מעדיף שהתקשורת תהיה יותר דומה לתפיסת עולמו. זה אך טבעי שפוליטיקאי לאומני יחשוב שהתקשורת שמאלנית, כשם שפוליטיקאי סוציאליסט יחשוב שהיא ניאו-ליברלית. אלא שבשנים בהן נתניהו מציף את הציבור בישראל עם ההאשמה הזו, הוא מביא אפס ראיות על הטייה שיטתית כלשהי לטובת מפלגה או תפיסת עולם. מדובר בקונספירציה קודחת של פוליטיקאי שרוצה לנצח, מסמן את "השמאל" כמחנה המתחרה בו על כוח, ומנסה להחליש את המחנה הזה בכל החזיתות.
מחיקת העיתונות המקצועית מחד והקונספירציה על "התקשורת של השמאל" מנגד מבססות את המניע - ה-mens rea - שנתניהו מציג להגנתו. כראש ממשלה ושר תקשורת הוא פעל להפוך את שוק התקשורת בהדרגה נוח יותר ל"ימין", ורק בעקיפין למפלגתו ולעצמו, בהיותם נושאי הדגל של "הימין".
רה"מ בנימין נתניהו עם שר התקשורת שלמה קרעי. מימין: שר המשטרה איתמר בן-גביר. משמאל: שר המשפטים יריב לוין; מליאת הכנסת, 24.1.24 (צילום: יונתן זינדל)
הסקירות של משפט נתניהו נוטות להתייחס לכך שנתניהו "לא באמת ימין" ושהתקשורת שהוא רצה "לא באמת ימין". זה בדיוק הבור שהטיעון האידאולוגי כורה ליפול בו. נניח שנתניהו כן באמת ימין ורוצה יותר ימין בתקשורת. האם אז מותר לו לפעול להטיית שוק התקשורת כראש ממשלה לכיוון הזה? וודאי שלא. רק חשבו על שר אוצר שלוחץ על בעלי בנקים לשכור ראשי סניפים לפי עמדתם הפוליטית, או שר חינוך שדורש ממנהלי בתי ספר להכניס יותר תכנים ימניים. קל וחומר שאסור לשר וראש ממשלה האחראי על אסדרת "כלב השמירה של הדמוקרטיה" להתערב בשוק התקשורת כך שיהיה יותר ימני או יותר שמאלי.
ודרך אגב, המילה "גיוון" לא מכסה פה על דבר. נתניהו לא ביקש "לגוון" את שוק התקשורת כך שלמשל יוזמות עיתונות משותפות של יהודים וערבים בעברית, יוזמות שמן הסתם מזוהות עם השמאל ומודרות מהמיינסטרים, יקבלו יותר ביטוי בשוק. הוא לא רצה לפתוח את שוק העיתונות ולהקל על כלי תקשורת עצמאיים להתקיים.
ההגנה שלו היא במפורש ובמוצהר שהוא השתמש בכוחו כראש ממשלה ושר תקשורת כדי להטות ימינה שוק שהוא תפס כשמאלני, ולהכניס עוד כלי תקשורת ימניים שייסייעו לו להשפיע על דעת הקהל ולהישאר בשלטון. על כן הטיעון האידיאולוגי של נתניהו, המבוסס על תפיסה מעוותת של התקשורת בישראל, יכול להיות הודאה באשמה ולא כתב הגנה, אם הפרקליטות תשכיל לחקור אותו על כך.
הטיעון הדמוקרטי
הדבר נכון גם לגבי הטיעון הדמוקרטי, המבוסס אף הוא על שתי הנחות יסוד מנותקות מהמציאות לגבי תפקידה של עיתונות בדמוקרטיה, ועל המקובל בדמוקרטיות מודרניות. גם כאן נתניהו מציג הגנה שכולה הודאה באשמה.
ראו למשל את ההשוואה המדהימה שערך ביום הראשון לעדותו בין האישומים נגדו לבין פעילותם של שניים מאבות האומה האמריקאית, תומאס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון. לטענתו כיוון שגם פוליטיקאים אלה "ניסו להשפיע על הקו של העיתון" גם הם היו נתפסים כמושחתים לפי כתב האישום. ובכן, נתחיל בכך שעצם ההשוואה מציגה כמה רדיקלית ומנותקת תפיסת עולמו של נתניהו, המשווה עצמו ל"אב מייסד" של מדינה שזה עתה הוקמה, בעוד במציאות נתניהו עוד לא נולד כשישראל נוסדה.
שנית, לפי הסטנדרטים של המאה ה-21, בראשית המאה ה-19 לא הייתה בארה"ב דמוקרטיה, אלא ניצני דמוקרטיה עם עיתונות עצמאית. נתניהו מרבה לתלות את הבנת הדמוקרטיה שלו על ארה"ב של המאה ה-19, מבלי להתייחס לכך שבתקופה ההיא רק אחוזים בודדים יכלו לקחת חלק בפעילות הפוליטית במדינה. זו הייתה דמוקרטיה לאליטה בלבד, לא ליברלית, אנטי-סוציאלית ומבוססת גזע שהייתה מוגדרת כיום כאריסטוקרטיה עם סממנים שוליים של דמוקרטיה. כשם שסחר העבדים של ג'פרסון היה הופך אותו פושע במערכת הדמוקרטית של ימינו, ייתכן וגם פעולות מסוימות שעשה בשוק התקשורת היו פליליות.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תוקף את מערכת המשפט לפני פתיחת משפטו כשמאחוריו חברי-כנסת ושרים מהליכוד. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)
ההישענות של נתניהו על המאה ה-19 היא עדות לתפיסה המנסה להצר את שיטת המשטר הדמוקרטית. במאה ה-21, הדמוקרטיה מחייבת עיתונות חוקרת נטולת פניות – נטע זר בעולמו של נתניהו – שתחשוף לפני הציבור הריבון את תפקוד נציגיו ותציג את העובדות כהווייתן. היא מחייבת גם מערכת משפט עצמאית השופטת בהליך שוויוני ללא מורא.
תחת שלטונו של נתניהו, האיכות של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו נשחקה כך שמכוני המחקר ההשוואתי המצוטטים ביותר מדברים על ישראל כבעלת תקשורת "חופשית למחצה" ודמוקרטיה בהליך ניוון מתקדם. שוב ניכר שנתניהו מתוודה לפנינו. תפיסת הדמוקרטיה בה הוא מחזיק ולפיה הוא מתערב בתקשורת בישראל היא בסיס לסכנה הקיומית המרחפת מעל הדמוקרטיה בישראל.
דבריו של נתניהו מחדדים גם את אשמתו הפלילית, שכן הם מדגישים את המעורבות החריגה שלו בתפקיד רשמי בפעילות שוק התקשורת בישראל.
בחזרה להשוואה לאבות האומה האמריקאית, לפי נתניהו ג'פרסון והמילטון "הקימו עיתונים משל עצמם!". ואכן, ב-1802, כשאזרח ניו-יורק היה קורא את ה"ניו-יורק פוסט" הוא ידע שהוא קורא את העיתון של המילטון שהוקם לקידום עמדות פדרליסטיות. העיתונים היו מזוהים מפלגתית, כפי שהיה גם בראשית מדינת ישראל. המילטון וג'פרסון לא פעלו מאחורי הקלעים בעודם אוחזים בשלטון כדי להסתיר את מעורבתם בעיתון. פעילות זו היא היסוד לעבירת המרמה והפרת האמונים.
נתניהו פחד להעיד, משום שהוא האויב הכי גדול של עצמו. כאשר מתמודדים במישרין עם טיעוני היסוד שלו - הטיעון האידאולוגי והטיעון הדמוקרטי - ההגנה שהוא מספק לעצמו מחזקת את הראיות נגדו. אולי זו הסיבה שהוא צריך הפסקות ותזרים של פתקים סודיים מצחי הנגבי, פריבילגיות שאף נאשם המעיד להגנתו אחר לא מקבל. בשלב זה כל שנתניהו יכול לקוות לו הוא שגם הפרקליטות במדינת ישראל היא האויבת הכי גדולה של עצמה. אם לא תשכיל להציג לו כמה מעוותת תפיסת עולמו, ייתכן וגם השופטים ידבקו בה.
מתיאו כהן הוא מרצה לפוליטיקה בהאג, הולנד. ספרו Radicalized Conservatism in Israel יצא לאור ב-2025 בהוצאת אוניברסיטת ליידן