שני צדדים לעסקת השוחד שבלב "תיק 4000", לפי כתב האישום: ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, מצד אחד, שהעניק הטבות רגולטוריות, ומצד שני בעל השליטה לשעבר בבזק וב"וואלה", שאול אלוביץ', שקיבל את ההטבות ורתם בתמורה את אתר "וואלה" לשירותו של נתניהו.
לאחר שמפתיחת המשפט העידו אנשי "וואלה" על האופן בו הושחתה המערכת, מעיד כעת בבית המשפט המחוזי בירושלים אבי ברגר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ומי שלא הסכים להעניק לבזק את ההטבות שנתניהו ניסה לקדם.
את החקירה הנגדית של ברגר במשפט המו"לים הקדיש עורך הדין ז'ק חן, סנגורו של אלוביץ', לניסיון לקעקע את אמינות העד. חן השתדל להראות שלברגר, מנכ"ל משרד התקשורת שפוטר בידי נתניהו, היתה נגיעה אישית לסוגיית בזק: הוא עבד בעבר עבור פרטנר, אחת המתחרות שלה ומי שהיתה נהנית מהרפורמה שניסה לקדם, ושנתניהו ניסה לחנוק.
הניסיון להראות שברגר נמצא בניגוד עניינים מזכיר את הטקטיקה שההגנה נקטה בחקירת אילן ישועה ושאר עיתונאי "וואלה". אבל כמו שהראיתי במאמר קודם, הטענה ש"הכול ממילא אינטרסים אישיים" עלולה דווקא להחליש את קו ההגנה - ולהפליל את הנאשמים.
מטרת ההגנה בתיק "וואלה"-בזק היא לערער את הטענה שהיתה עסקת שוחד בין ראש הממשלה ושר התקשורת דאז בנימין נתניהו לבין בעלי השליטה לשעבר בקבוצת בזק, שאול ואיריס אלוביץ'. הסנגורים לא חייבים להוכיח שלא הייתה עסקה; די להם לטעת בשופטים ספק סביר לגבי התרחשותה.
ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, ובעל השליטה לשעבר ב"וואלה", שאול אלוביץ' (צילומים: מארק ישראל סלם ופלאש 90)
עורכי הדין של התביעה, אנשי פרקליטות המדינה, מעדיפים להתרחק משאלות עקרוניות על שוק העיתונות, התקשורת וההגבלים העסקיים. הם מצמצמים את טענותיהם להחלטות שהתקבלו בממשלה לגבי "וואלה" ובזק בתקופה שבה עוסק כתב האישום, בין 2012 ל-2017. ההיגיון הוא שזימון עדים מומחים לדיון רוחבי ביחסי הון ושלטון בישראל, או במהות האינטרס הציבורי בפיקוח על שוק התקשורת, היה הופך את המשפט מבירור של עסקת שוחד ספציפית לדיון אקדמי בדבר המערכת שמאפשרת לעסקאות שוחד להתקיים. הדבר היה משחק לידי מי שרוצה להפוך משפט ממושך ממילא להליך שיימתח עד לאינסוף.
אבל עו"ד חן, בפנייה לשופטים, טען שהתמונה שהפרקליטות מתארת צרה במכוון. ברגר מצטייר בה כמנכ"ל משרד תקשורת שעמד על האינטרס הציבורי, כשבפועל הוא שירת את האינטרסים המסחריים של מעסיקו לשעבר, שהשתלבו באינטרסים האישיים שלו.
כולם חוגגים על הדלת המסתובבת
עברו של ברגר בפרטנר היה ידוע כשנכנס לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, ואולי אף תרם להחלטת השר דאז ארדן למנותו. הסכם ניגוד העניינים שברגר חתם עליו לא הגביל את עיסוקו בענייני פרטנר או מתחרותיה. במסגרת תפקידו הוא אף שלח לבנימין נתניהו, בהיותו שר התקשורת, עדכון להסדר ניגוד העניינים, וגם שם לא נאמר דבר על פועלו בנוגע לפרטנר או בזק.
לכאורה, קו ההגנה הזה מצביע על בעיה מבנית חשובה ביחסי המדינה והמגזר הפרטי: מדובר בשוק עבודה שבו קיימת "דלת מסתובבת" בין רגולטורים לבכירים בחברות מסחריות. אפשר לתת עוד אינספור דוגמאות לפקידים בכירים שקיבלו משכורת מהציבור, ובסיום עבודתם מיהרו להצטרף לחברות שלפני רגע פיקחו עליהן. במקביל, מנהלים בכירים מהמגזר הפרטי נשכרו לשמש כרגולטורים, ומקבלים במישרין ובעקיפין החלטות שמשפיעות על מעסיקיהם לשעבר. זה סטטוס קוו שזוכה לעתים קרובות להגנה מצד תומכי כלכלה קפיטליסטית.
אבי ברגר, המנכ"ל המפוטר של משרד התקשורת (צילום: מרים אלסטר)
ואולם ז'ק חן לא התכוון לדון בקשרי ברגר ופרטנר כדי לטעון שצריך להילחם בתופעת הדלת המסתובבת ולמנוע מרגולטורים לפעול בניגוד עניינים. להיפך: הוא מבקש להראות שהאישומים נגד נתניהו ואלוביץ' אבסורדיים, כי אותו ניגוד עניינים שמיוחס לאלוביץ', לבזק ולנתניהו אפשר לייחס לברגר, לפרטנר, ואולי לגלעד ארדן. אם כל השחקנים, אפילו אלה שפועלים למען הציבור, תמיד חותרים במקביל למקסם את טובתם האישית - יוצא שאין קשר בין ניגוד עניינים ובין מרמה והפרת אמונים.
"אל תהיו נאיביים"
כאמור, הכפירה של פרקליטי הנאשמים במומחיות של הרגולטורים דומה מאוד לתפיסה שהם קידמו בחודשים האחרונים לגבי העיתונאים והמנהלים ב"וואלה". בחקירות של עובדי "וואלה", הסנגורים ניסו להוכיח שאין עיתונות נקייה משיקולים אידיאולוגיים. כל גוף תקשורת בארץ ובעולם פועל מפוזיציה ומשרת את העמדה הפוליטית של בעליו.
כך למשל הם השתדלו להראות שמנכ"ל "וואלה" קיים יחסי תן וקח גם עם פוליטיקאים שאינם נתניהו, ושהקשרים האלה השפיעו על המערכת העיתונאית שבה עבד. גם במקרה הזה, המטרה לא הייתה לטעון שישועה ראוי לעמוד לדין על הפרת אמונים, ודאי שלא על קבלת שוחד. הצבת רף נורמטיבי גבוה ליחסי הון-שלטון-עיתון לא עוזרת לסנגורים להגן על הנאשמים.
להיפך: הסנגורים ביקשו להראות שכתב האישום מייחס משמעות פלילית למעשים שהם התנהגות רגילה בשוק החופשי. כל הגורמים הכלכליים בשוק מתחרים על לב הרגולטורים שאישורם נחוץ להם, וכל הרגולטורים מביאים בחשבון אינטרסים אישיים כדי להבטיח את פרנסתם. פעם זה נתניהו ופעם זה הרצוג, פעם זו בזק ופעם זו פרטנר. ככה זה, ונאיבי לחשוב אחרת.
אילן ישועה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 16.6.2021 (צילום: יונתן זינדל)
הבחירה של פרקליטות המדינה לא להיכנס לסוגיות הנורמטיביות מקשה על עדי התביעה. העדים תמיד נדרשים לחבוש שני כובעים: בעדות הראשית הם מספרים על דברים שראו ושמעו, ולעתים ביצעו, ואשר ממחישים (לשיטת התביעה) את יחסי התן-וקח בין נתניהו לאלוביץ'. בחקירה הנגדית, לעומת זאת, הם הופכים לעדים מומחים שמסבירים לסנגורים מדוע הדברים שראו ושמעו אינם אתיים, וחורגים מדרכי העבודה המקובלות במקצוע.
הסנגורים תמיד יכולים לנצל את ההסברים לטובתם. כשעדי התביעה מתקשים לספק רציונל מקצועי להסתייגותם ממעשי הנאשמים, זה מצטייר כניצחון להגנה. כך קרה בעדותה של ראש מערכת החדשות לשעבר ב"וואלה" מיכל קליין, שהשתכנעה שלאיל תקשורת יש זכות להכתיב לעובדיו כיצד תיראה הבמה שבבעלותו. אבל גם כשהעדים מצליחים לספק רציונל כזה, כמו אבי ברגר שהתעקש שהנחיות רגולטוריות הועברו אליו בניגוד לנוהג ולטובת הציבור, הסנגורים מציגים אותו כעד עוין להגנה, שיש להטיל ספק במניעיו.
ירייה ברגל
בעולם שבו כולם מערבבים ממילא בין האינטרס הציבורי והאישי, הקריטריון הנורמטיבי היחיד הוא התוצאה הסופית. לכן טיעוני ההגנה מתמקדים בהשוואות עובדתיות: אם אפשר להראות שדף הבית של "וואלה" לא היה אוהד לנתניהו יותר מאחרים - אז אין שוחד מאלוביץ'. אם הקופה הציבורית סבלה מהיחסים הקרים בין ברגר לבזק ויכלה ליהנות בתנאים מסוימים מההטבות הרגולטוריות שנתניהו אישר - אז אין שוחד לנתניהו.
קו ההגנה הזה הוא הימור מסוכן מאוד. לאורך כל משפט המו"לים, הסנגורים מתאמצים למעשה לשכנע את בית המשפט שאין דבר כזה אתיקה מקצועית - לא בעיתונות ולא בשירות הציבורי. אפילו המשטרה והפרקליטות לשיטתם הושפעו משיקולים זרים. בסופו של דבר, הם כאילו אומרים, בני אדם תמיד פועלים מפוזיציה: אישית (נגד נתניהו), מסחרית (בעד פרטנר), או אידיאולוגית (למען השמאל).
הטענה הזאת עלולה להיות ירייה ברגל. השופטים עלולים להשתכנע שהנאשמים עצמם הם אלה שאיבדו את היכולת להבדיל בין מערכות שלטון נקיות למושחתות.