החטופים

קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו ב"מעריב" לניגוח המחאה נגד הממשלה בדרישה לעסקת חטופים (פוליטית, בכיינית, מדירה והם נגד ביבי).

"תראו איזה יחס מקבלת בתקשורת קבוצת משפחות החטופים שדורשת לקבל את תנאי חמאס במלואם, ואיזה יחס מקבלים מולה אנשי 'פורום תקווה' או אנשי 'פורום הגבורה', שדורשים להמשיך להילחם עד להכרעת חמאס", הוא קובל, "אין לי מילת ביקורת על הראשונים, ואני לא יודע כיצד הייתי נוהג במקומם. אבל איך זה שהתביעות שלהם תמיד מוצגות בתקשורת כהגיוניות, בעוד ההורים השכולים שדורשים להכניע את האויב מצוירים כמו חבורה של נודניקים שבאו להפריע?".

"'לקח לנו זמן להבין מה קורה פה, לא רצינו להאמין שיש שיקולים אחרים': רצח החטופים שיכנע גם משפחות שהסתייגו תחילה מהמחאה להצטרף", נכתב בכותרת על שער "הארץ" (בר פלג).

ליבסקינד מצטט ב"מעריב" טור של שרה העצני כהן ב"ישראל היום" (קוליגיאליות יפה), המתלוננת כי "זה לא משנה אם סרקת בית בית, פיר פיר, ברפיח ובח'אן יונס במשך 200 ימי מילואים. זה לא משנה אם את אשת מילואימניק עם עיניים טרוטות מדאגה, או אמא לילד לוחם שלא היה בבית כבר חודש. בסוף, את מפקירת החטופים. אפשר להתחיל בחשבונות ולשאול מי לדעתכם עשה יותר למען שחרור חטופים - אותה אישה שבן זוגה מסכן את חייו ומחפש חטופים ברפיח בעוד היא מנסה להחזיק את המשפחה, או מי שמדליק מדורות על איילון".

האם אפשר להילחם ברפיח ובכל זאת להפקיר את החטופים? כן, בוודאי. למעשה, המשך המלחמה והפקרת החטופים הם היינו הך. לצערנו, זה בדוק.

רענן שקד מראיין במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את נעם תיבון ובנו העיתונאי אמיר תיבון, לקראת הוצאת ספרו של תיבון הבן על השבת השחורה. סיפור הגבורה שלהם מוכר אך מדהים כל פעם מחדש: השעות הארוכות בהן אמיר תיבון, אשתו ובנותיו חיכו בממ"ד בנחל-עוז כשמסביבם מחולל החמאס טבח, כשאביו, אלוף במילואים, חותר להגיע אליו, יחד עם אשתו, אמו של אמיר - מפנה פצועים גם במחיר עיכוב ועוד עיכוב בדרך להציל את בנו, מחסל מחבלים ומארגן לוחמים - עד המפגש וההצלה - ואז המשך הקרב נגד המחבלים בקיבוץ עד לשעות הקטנות של הלילה.

"אנחנו נפגשים ביום שלמחרת פרסום הידיעה הקשה על רצח ששת החטופים, שרק שבוע קודם לכן - כשעסקאות אפשריות מוסמסו - עוד היו בין החיים, והאוויר כבד בכל הארץ", כותב שקד, "'זה היום הכי קשה מאז 7 באוקטובר', אומר נעם. 'פשוט הרגשתי שוב את ההפקרה. ידענו שהם בחיים, חלקם היו מתוכננים בעסקאות קודמות, ואני יודע שביבי הכשיל את זה. ביולי היתה עסקה מוסכמת, ובדקה ה-90 הוא הכניס כל מיני טריזים, וכתוצאה מזה לא בוצעה עסקה.

"הוא משקר במצח נחושה כשהוא אומר אחרת. ועוד שקר שחשוב לי להצביע עליו: כשאומרים שלחץ צבאי יחזיר חטופים? סטטיסטית, הלחץ הצבאי הרג עד עכשיו יותר חטופים מאשר החזיר'".

ליבסקינד ממשיך לחבוט במפגינים בעד החזרת החטופים: המגזר שלי לא מסתפק רק בלחימה ברצועה כדי להציל את החטופים: "אין בציונות הדתית אירוע – ברית מילה, בר מצווה, חתונה או הלוויה – שלא מתלווה אליו תפילה לשלום החטופים. אנחנו מתפללים עליהם בשחרית, במנחה ובערבית. במהלך תפילת השבת מחלקים אצלנו דפים עם שמותיהם כדי שנוכל לבקש עליהם רחמים, שם שם, אחד אחד. יהודים, בדואים ותאילנדים. מאז תחילת המלחמה, מדי ערב בשעה 22:00, מתקבצת קבוצה בבית הכנסת שלנו וקוראת תהילים עליהם ועל פצועי צה"ל".

לחץ צבאי לא מחזיר חטופים. גם לא תפילות. מה לעשות. גם זה, לצערנו, בדוק. ידעו ההורים, הסבים, הילדים, האחים, האחיות, הדודים, הדודות ושאר קרובי המשפחה, החברים והמכרים, שישתתפו בלוויות החטופים הבאים, שליבסקינד התפלל עליהם.

"שניהם, נעם ואמיר", ממשיך שקד, "בוערים כבר חודשים ארוכים מזעם ודחיפות, שנראים - סביב שולחן המטבח הביתי הקטן בדירתו של האב, נעם - כמו כל זעם ודחיפות כרגע: חסרי תוחלת מול שלטון שאינו סופר כלום, בטח לא אותם. אמיר תיבון, שפונה יחד עם משפחתו ועם יתר שורדי נחל עוז לקיבוץ משמר העמק - בשלב הראשון שוכנו בחדרים קטנים עם מזרנים, בהמשך הועברו לקרווילות - העביר את חצי השנה האחרונה בכתיבת 'קו התלם', אולי גם כסוג של תרפיה שלא שיככה דבר מהזעם, ייתכן שלהיפך.

"'ברור ש-7 באוקטובר היה היום הקשה בחיי, היום שבו הייתי הכי קרוב למות יחד עם המשפחה שלי', אומר אמיר, 'אבל מה שקורה עכשיו עם ההפקרה של החטופים - בעצם ההחלטה של נתניהו להקריב אותם כדי לשמור על הקואליציה שלו - קשה לי בצורה מטורפת. כי מה זה 'חטופים'? בסוף אלו חברים פרטיים שלי. מנחל עוז נחטפו צחי עידן ועמרי מירן, שניהם אבות לילדים קטנים. הבת של עמרי הייתה עם הבת שלי בגן.

"[...] נתניהו לקח הימור על החיים של הילדים שלנו והפסיד. כשהוא חיזק וטיפח את חמאס, הקים ממשלה קיצונית וחסרת אחריות, וקרע את המדינה על הסיפור של הרפורמה, הוא לקח הימור מתמשך על חיי הילדים שלנו. הוא הפסיד בהימור ואנחנו במציאות".

"יש סיבה משמעותית עוד יותר שמרחיקה את המחנה שלי, בהכללה, מההפגנות האלה", כותב ליבסקינד, "משום מה, לא ראיתי אף הפגנה למען החטופים שדורשת להכות בחמאס, לספח מאדמותיו לענף גידולי השדה של קיבוץ בארי או לגבות ממנו מחירים במו"מ על כל ישראלי שיירצח. מכל במות המחאה עולה רק שירת הכניעה".

"הגיע הזמן שמישהו יקום ויאמר, שכל פולני שהחביא יהודי באסם בתקופת השואה וסיכן את חייו ואת חיי משפחתו, עשה בעבור העם היהודי יותר מאשר מדינת ישראל — מעצמה צבאית — עושה בעבור החטופים שלה שמוחזקים בחצרה האחורית, ברצועה בגודל של קליפת גרעין שחור", כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ".

"[...] הרי לו גורל החטופים היה בידי כל ממשלה אחרת, זרה, היינו עומדים בתור להטיף מוסר לעולם על חוסר נכונותו לשלם את המחיר. אנטישמים היינו מכנים אותם. לעולם עוד ועוד, היינו מכריזים בחוצות העיר. אבל ברגע שאנו נדרשים 'לשלם את המחיר', היד נשלחת להגן על הארנק המוסרי. בכל זאת זה מורכב.

"[...] מדינה חזקה, ודאי כזו שהאתוס המכונן שלה הוא עוצמתה המוסרית, היתה דואגת קודם כל להשבת החטופים. בכך היתה מאשררת את קיומה בעולם כמדינה שלא ניתן לשבור את רוחה. הדרך היחידה לשוב ולבסס את עוצמתה של ישראל היא להחזיר את החטופים, והדרך היחידה להחזירם היא בעסקה שבמסגרתה ישראל תפסיק את המלחמה ותסיג את כוחותיה מעזה".

"הדיון בשאלת החזרה ללחימה בעזה, '45 דקות לציר פילדלפי', הוא לדעתי ביטוי של התכחשות למציאות", כותב יואב קרני ב"גלובס", "אמנם קשה לי לצרף את המילים 'ראש הממשלה צודק' באיזשהו עניין, אבל ראש הממשלה צודק בהחלט: לא יהיה אפשר לחזור לפילדלפי. לא יהיה אפשר לחזור לנצרים. לא יהיה אפשר לחזור לאיזשהו חלק של עזה.

"הסיבה היא כל מה שיקרה במרוצת ששת השבועות המוקצבים להפסקת אש. במרוצתם יחזור ויעלה מסך המידע שישראל הורידה על עזה. נחילים של עובדי הצלה בינלאומיים ושל עיתונאים ימלאו את כל פינות עזה, כדי לסרוק, לסמן בניינים, לחלץ גופות, לשקם תשתיות ולדווח. צוותי טלוויזיה מכל העולם, לא רק פרילנסרים של אל-ג'זירה, ישדרו בחי, יום יום, שעה שעה.

"כשבולדוזרים יבואו לפנות את ההריסות, אינספור זוגות ידיים יחפרו מתחתיהן. מאות גוויות וחלקי גוויות וחלקיקי גוויות יוצאו משם. אולי אלפים. ראיונות עם ילדים קטועי גפיים ואחוזי טראומה יכסו כל חלקה תקשורתית עלי אדמות. הם ימלאו עמודים ראשונים של עיתונים בחמש יבשות. הם יהיו המובילים הוויראליים של המדיה החברתית.

"[...] התוצאה האסטרטגית החשובה ביותר של המלחמה תהיה כנראה תודעתית, לא צבאית או מדינית. היא תעניק לישראלים הזדמנות קריטית להתוודע אל מציאות חדשה, זו של האופציות המצטמצמות. אני חושב שהחשש מפני הצטמצמות האופציות הנחה מלכתחילה את להיטותו של ראש הממשלה 'להימנע מפני מלחמה מיותרת' עם חמאס (11 בנובמבר 2018).

"מה חבל שהבנתו לא הביאה אותו לנקוט את כל אמצעי הזהירות הנחוצים כדי למנוע את המיותרת ההיא. מה חבל שהוא אינו אוזר עכשיו את האומץ האישי והפוליטי להודיע שאף כי לא יהיה אפשר לחזור לפילדלפי אין עוד מנוס מלצאת ממנה".

"בנקודת זמן זו, באמצע ספטמבר, חמאס הוא אכן המכשול העיקרי", אומר ישראלי אנונימי ליוסי ורטר ב"הארץ", "אבל כולם יודעים מה קרה בחודש מאי, ביולי, באוגוסט אפילו. בצמתים הקריטיים הללו, הסיכולים העיקריים הגיעו מהצד שלנו; ההדלפות לסמוטריץ', האמירות הפומביות של נתניהו, התרגילים שעשה לצוות המו"מ. כמובן, מסיבות העיתונאים שלו לתקשורת הישראלית והזרה, על ציר פילדלפי. מיד לאחריהן, בחמאס הקשיחו עמדות".

"בוושינגטון", כותב עוד ורטר, "ננעל השבוע כנס שבו השתתפו כל הבכירים האמריקאים שעוסקים במו"מ: שר החוץ אנתוני בלינקן, השליח המיוחד ברט מקגרק, השליח לעניין לבנון עמוס הוכשטיין ואנשי ממשל אחרים. כולם דיווחו במפגשים על מבוי סתום. אחד מהם אפילו אמר: 'אתם שומעים את הייאוש בקולי'".

"האזנה להצהרות נתניהו האחרונות מלמדת שהוא אינו חותר להכרעה אלא למריחת זמן", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

ביטחון

"פעולת קומנדו בסוריה משקפת את העברת מרכז הכובד של הלחימה לצפון", נכתב בכותרת טורו של הראל על שער "הארץ".

"הסיבה העיקרית להחרפת התקיפות הישראליות נוגעת ללחץ שמפעילים תושבי גבול הצפון, שנדרשו לעזוב את בתיהם", כותב הראל, "נראה שבהיעדר תשובות עבורם או תאריך יעד לחזרתם, התקיפות הן דרכה של הממשלה לאותת שאכפת לה, גם אם אינן מניבות הרבה [...] הקצונה הבכירה בפיקוד הצפון דוחפת ברובה בכיוון ההתקפי, אך ישראל מיצתה את רוב מדרגות ההסלמה, מה שיקשה עליה לאותת ביעילות ולהישאר מתחת לרף המלחמה. רמת הסיכון בצפון עולה ככל שהקיפאון במשא ומתן על הפסקת האש בעזה נמשך.

"[...] שר הביטחון, יואב גלנט, אמר השבוע לעיתונאים זרים שחמאס, כארגון צבאי, פורק למעשה בידי צה"ל. זו הערכה אופטימית, שבבסיסה עומד הניסיון של גלנט ובכירי צה"ל לשכנע את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לסיים את השלב האינטנסיבי בלחימה ברצועה ולחתור סוף סוף לעסקת חטופים שתכלול נסיגה מרובו המוחלט של השטח. אבל היא אינה רחוקה מהאמת.

"הסכנה, לאורך זמן, היא שחמאס יצליח לחדש בהדרגה חלק מהיכולות הצבאיות וישוב להגביר את החיכוך עם צה"ל, תוך שהוא גורם לו לעוד אבדות. בד בבד, כבר מתגבש בחלקים מן הרצועה מצב כמו־סומלי: שלטון מרכזי חלש למדי, עליית כנופיות הנלחמות זו בזו על החזקה ומכירה של מצבורי סיוע הומניטרי, אלימות פנימית גוברת ומקרי ביזה מרובים.

"ככל שיוחלש השלטון המרכזי החמאסי (מטרה לגיטימית שקבעה לעצמה ישראל במלחמה), כך גדל בהתאם הסיכון להשתררות אנרכיה ברצועה, שעלולה לשאוב לתוכה את ישראל לזמן רב. זה עלול לקרות, בהיעדר תוכנית אלטרנטיבית לכונן ברצועה משטר פלסטיני חליפי, שעמו אולי ניתן יהיה לקיים מידה של תיאום ביטחוני ומדיני. הסיכויים לתרחיש חיובי כזה אינם גבוהים מראש, אבל ישראל אפילו לא מנסה אותו".

לא בחיל ולא בכוח כי אם בדמם של אחרים

הכותרת הראשית של "המבשר" חוגגת את המבצע הצבאי בסוריה: "כוחות ישראליים השתלשלו ממסוקים לתוך מתקן רגיש בסוריה, והשמידו אותו לאחר שהחרימו מסמכים". כותרת המשנה שבאה מיד אחר כך חוזרת שוב על אותם הפרטים: "על פי פרסומים זרים, כוחות ישראליים השתלשלו ממסוקים אל מתקן של משמרות המהפכה האיראניים בחמה, הניחו בו מוקשים והשמידו אותו גם בסיוע אווירי".

מדוע צריך לציין פעמיים בכותרת כי הכוחות השתלשלו ממסוקים? אולי מדובר בסתם רשלנות עריכתית, ואולי דמיונו של העורך ניצת כשקרא את הדיווח על "הפעולה הנועזת" (כנכתב בכותרת הגג).

הכותרת שלצד הראשית מודיעה כי "חטיבת רפיח הוכרעה, המנהרות שנותרו מוכנות להשמדה". "הצבא", מוסרת כותרת המשנה, "השתלט על 9 מנהרות שחצו למצרים ועל מאות מרחבים תת-קרקעיים באזור ציר פילדלפי. בצבא סבורים: רוב הברחות הנשק לאורך השנים היו מעל לקרקע".

ויש גם כותרת שלישית על השער, המודגשת בתוך מסגרת: "בתוך בי"ח בעזה, מחופשים, אנשי שב"כ וימ"מ עצרו חשוד בפיצוץ מכונית תופת". מדוע יש לציין שהלוחמים הישראלים היו מחופשים? זה לא שמסתערבים הם בגדר חדשות בישראל ב-2024. בעיתונות החרדית נדלקים משואו מיליטריסטי. הם מתים על זה.

גם שער "יתד נאמן" נראה כמו גיליון "במחנה": "פעולה קרקעית מסתורית, בלב אדמת סוריה", נכתב בכותרת הראשית, הכתובה באותיות אדומות, גדולות פי שמונה בערך מהכיתוב הזערורי בכותרת הגג: "לא בחיל ולא בכוח, דיווח בתקשורת:".

כותרות אחרות בשער העיתון: "הצבא מעדכן מעזה: חטיבת רפיח הוכרעה", "מפקד יחידת המודיעין 8200 לקח אחריות ופרש מתפקידו", "שלושה מחבלים חוסלו בתקיפה אווירית בטול כרם", "נושאת המטוסים האמריקנית רוזוולט תעזוב את המזרח התיכון".

בעיתונות החרדית מתים על חדשות צבאיות, על מבצעים, השתלשלות ממסוקים, לוחמים מחופשים לנשים עטויות רעלה. ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים פרק מספר מסדרת "דנידין", קידום מכירות להוצאה מחודשת של ספרי הילדים משנות השישים. אני בטוח שההוצאה היתה מוצאת לקוחות נלהבים באחד העיתונים החרדיים למבצע קידום מכירות דומה.

בעיתונות החרדית מתים על צבא, נשקים, פיצוצים. מתים על צה"ל. הם רק לא מוכנים למות.

מאפיינים אחרים

"מינס מעריכה שאילו היו לה 'מאפיינים אחרים', כלשונה, 'זה לא היה מגיע לרמה כזאת'", כותבת ריקי רט, המראיינת במקור ראשון את ד"ר אודליה מינס, מי ששר התקשורת שלמה קרעי מינה ליו"ר זמני של הרשות השנייה, הגוף המפקח על הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל, למרות שהייעוץ המשפטי של משרדו והייעוץ המשפטי לממשלה התריעו כי אינה עומדת בתנאי הסף לתפקיד.

"אני מניחה שמנסים לפגוע בשר יותר מאשר בי, במסגרת המלחמה הכוללת בין הייעוץ המשפטי לממשלה ולהפך; זו עוד התנגשות בדרך", אומרת מינס, "אם היה מדובר במישהי אחרת, שהיא לא ימנית מדי ושיש לה מאפיינים אחרים, סביר להניח שהשיח היה אחר. מציירים את זה ככה כי אני אישה מזרחית ודתייה. אם השר לא היה מזרחי ודתי גם הוא, כנראה לא היו מציגים את זה בצורה הזאת. קל למכור את הסיפור הזה, למרות שהוא פשוט לא נכון'".

מינס צודקת, קל למכור את הסיפור הזה, למרות שהוא פשוט לא נכון. הסיפור השקרי שמנסים למכור לנו הוא שההתנגדות להתנהלות של שר התקשורת קרעי היא בגלל שהוא מזרחי ודתי וימני, ולא בגלל שהוא פועל באופן עקבי, מוצהר אפילו, כדי לחסל את העצמאות העיתונאית של השידור הציבורי, להחליש את כלי התקשורת שאינם סרים למרותה של הממשלה, להעניק הטבות לאלו שמשרתים אותה ולכונן אסדרת תקשורת חדשה בישראל שתהיה נתונה כולה למרותה של הממשלה.

אם מינס לא רואה את זה, היא כנראה הפסיקה לעקוב אחרי ההתפתחויות בתחום אסדרת התקשורת בישראל מאז נכנס קרעי לתפקיד. אם היא יודעת את זה, הרי שהיא בוחרת להטעות את הציבור. כך או כך, הדבר מוכיח את חוסר כשירותה לתפקיד של האחראית על הרגולציה של התקשורת המסחרית בישראל.

"אני לא יודעת להגיד אם זה מה שגרם לאירוע, אבל זה כנראה תרם להתנגדות המאוד נחרצת ולשיח המאוד חד-צדדי, גם מצד הייעוץ המשפטי הממשלה, שלא רק הכניס פה תנאים שאף פעם אף מועמד אחר לא היה צריך לעמוד בהם, גם הפרשנות שלהם לכל הסיטואציה הייתה מאוד קיצונית. לצערי אני חושבת שזה קצת קשור למי שאני, וזה עצוב".

מהם התנאים הקיצוניים שמינס נדרשה לעמוד בהם? האם ביקשו ממנה לשבור את שיא העולם בקפיצה לגובה של חאבייר סוטומאיור? להשלים שלושה תארים מתקדמים בלימודי מגדר? לגמור את הש"ס כולל תוספות ושלושה ראשונים? לא. מינס נדרשה להציג ניסיון ניהולי כמבוקש מכל מועמד לתפקיד דומה ברשות ממשלתית.

"אני בעיקר חושבת שתחרות זה המפתח להרבה מאוד דברים", אומרת מינס, "יש הרבה קיטוב בחברה הישראלית, וכשמגזרים מרגישים שהם לא מיוצגים בכלל, על המסך או ברדיו, זה מעצים את הקיטוב כי הם לא רואים את עצמם. היכולת לפתוח את האפשרויות למי שרוצה להביא משהו אחר, יכולה להיות מאוד משמעותית ברמה הציבורית. כשאתה מרגיש שאתה מיוצג אתה לא מרגיש שאתה נרמס, אתה לא מרגיש שהדעות שלך לא נחשבות.

"המגמה של השנים האחרונות היא בעיניי סופר-חיובית. הרבה פעמים חורה לי מאוד שמי שמנפנף בדגל של הדמוקרטיה אומר שצריך לסגור את ערוץ 14 או את ערוץ 12. אנחנו מקבלים בקשות כאלה וכאלה. בסוף זה אינהרנטי לדמוקרטיה שהיא תהיה חיה ואפילו בועטת. לפעמים יש סאטירה נשכנית וזה לא נעים, אבל ברגע שיש את התחרות הזאת יש לך שוק דעות אמיתי, וזה הרבה יותר דמוקרטי, הרבה יותר מוצלח והרבה יותר ייצוגי".

מבחינת אסדרת התקשורת בישראל, בשנים האחרונות שוק התקשורת מתנהל בדיוק כמו בשנים שקדמו לו, וכמו בשנים שקדמו להן. אם המגמה היא סופר חיובית, מדוע קרעי רוצה לשנות אותה מן היסוד? העדכונים היחידים באסדרת התקשורת בשנים האחרונות היו שרשרת של הטבות שוחדיות, בשווי של עשרות מיליוני שקלים בשנה, לערוץ 14. זה הערוץ שבאופן קבוע קורא לסגור את ערוץ 12 ואת שאר התקשורת הישראלית ומאשים אותה בבגידה - בדיוק המסרים של נתניהו, בנו ומנגנון התעמולה שהם מנהלים ברשתות ובתקשורת.

מינס סבורה שיש לשנות את הרגולציה ברוח חזונו של קרעי ושל פורום קהלת כדי להרחיב את חופש הביטוי ולהגביר את הדמוקרטיה. האם הסתה לאלימות היא הרחבה של חופש הביטוי? ומה באשר לקריאה לביצוע פשעי מלחמה? שידור של חדשות כזב ושקרים? הסתה נגד מי שמתנגד לממשלה? עידוד עבריינות ופשיעה? הרי זה לוח השידורים של ערוץ 14, של גלי ישראל, של שאר כלי התקשורת הביביסטים ושל תומכי נתניהו ברשתות.

מינס טוענת בשם הענייניות. הייעוץ המשפטי "הכניס פה תנאים שאף פעם אף מועמד אחר לא היה צריך לעמוד בהם", היא קובעת. זו קביעה מוגזמת ולא נכונה, אבל אכן לפני שבע שנים מונה ממלא מקום ליו"ר הרשות שלא נדרש להציג ניסיון ניהולי. מדוע מינס כן? הסוגיה המשפטית תעמוד להכרעה בבג"ץ, אבל שווה להתייחס למהות הטענה של מינס. למה לא להיות ענייניים? או שצריך תנאי סף או שלא צריך.

הבעיה היא שמי שמינה את מינס הרג את הענייניות, וכל דוגמה שמינס תביא מההיסטוריה של מדינת ישראל לא תשנה את זה. אנחנו נמצאים במציאות אחרת, שונה, קיצונית. מאז נכנס לתפקיד קרעי ניסה שוב ושוב למנות מועמדים שלא עמדו בתנאי הסף, כאלה שהיו מינויים פוליטיים במובהק ובעיקר כאלו שגם וגם.

לא רק קרעי. זה ממשלת נתניהו כולה, ששוב ושוב ושוב ממנה מועמדים למרות שאינם כשירים, רק בגלל שהם נאמנים פוליטיים, מלחכי פנכה או קרובי משפחה - וכשהיא נתקלת ביועץ משפטי שמעיר לה שהחוקים - שחוקקה הממשלה, להזכירכם - אומרים שהמינוי פסול, היא או מתעלמת או עושה קומבינות (את המשרד הממשלתי ינהל סגן המשנה למנכ"ל!).

וזה כמובן נתניהו, שעושה את כל זה בטורבו כבר שנים, ושהפך את המינויים הזמניים בשירות המדינה לנצחיים. המעוניינים בהרחבה מוזמנים לקרוא את התחקיר רחב היריעה של חן אגרי שהתפרסם כאן לא מזמן על הרס השירות הציבורי של מדינת ישראל.

אם אין ענייניות, פלא ששומרי הסף עומדים על רגליהם האחוריות, רגע לפני שיסורסו כליל? מה שמינס לא מבינה הוא שהם נלחמים עבורה, לא נגדה. מינס מתפארת בצדק בכך שצמחה ממציאות של משפחה קשת יום ממוצא מזרחי למרצה בכירה למשפטים. אבל מינס עשתה זאת במדינה עם הפרדת רשויות ואתוס ליברלי ופלורליסטי. מתנחלת עם תשעה ילדים היא חברת מועצת הרשות השנייה הוותיקה ביותר בגלל זה, לא למרות זה.

נכון, ישראל היא גם מדינה שיש בה גזענות, אפלייה ואלימות - אבל הם לא מדיניות מוצהרת. הרי עד לפני פחות משנתיים יריב לוין היה דמות פוליטית שולית (שר התיירות כמדומני?). נתניהו, עד שהסתבך בפלילים, היה ממגיניה המובהקים של מערכת המשפט. מי שרצה להשתלט על מערכת המשפט ואכיפת החוק היו תמיד פוליטיקאים עבריינים - מימין או משמאל. שרון, אולמרט, רמון.

אם ההפיכה המשטרית תצליח, אם המזימה של נתניהו ומוקיוניו השימושיים כדוגמת קרעי תצא לפועל, הענייניות תמות סופית. אנשים כמו מינס שטיפסו בזכות כישרון וחריצות, ייזרקו לשולי הדרך. מי שיקבל את המשרות יהיו מלחכי פנכה שתנאי הסף היחיד שיידרשו לו יהיה נאמנות למנהיג. הרי איך אדם כמו קרעי, שלומיאל עלוב וחסר כל כישורים, הגיע לתפקיד של שר בישראל?

האם אפליית מזרחים ונשים תיעלם או דווקא תתגבר אם מדינת ישראל תאמץ סופית את דוקטרינת לוין-נתניהו-קרעי-בן גביר? הרי בישראל של סמוטריץ' ובן-גביר אודליה מינס לא תזכה לעדנה בגלל ה"מאפיינים האחרים" שלה. העובדה שהיא מזרחית, ימנית ודתייה לא תקפיץ אותה לתפקידים בכירים. מה שיקרה הוא בדיוק הדבר ההפוך. הגזענות כלפי עדות המזרח חזקה בציבור הדתי והחרדי הרבה יותר מאשר בציבור הכללי. גם, ואולי בעיקר, אצל המתנחלים. מינס יודעת זאת היטב.

מינס היא גם, לצד היותה ימנית, מזרחית ודתייה, גם אשה. האם לדעתה של מינס בישראל של קרעי, גפני ואבי מעוז נשים יהיו מועמדות לעוד ועוד תפקידים בכירים, או שאולי יידחפו חזרה למקומן הטבעי כבנות מלכות (המטבח, הסלון, חדר השינה), כפי שמטיפים בבתי המדרשות של הרב מזוז והרב טאו? (וגם את זה מינס יודעת היטב).

מינס מוזמנת לקרוא את האזהרה של אליעזר מלכיאל במוסף "הארץ": "אני בן הציונות הדתית, תושב ההתנחלות תקוע. ואולם כעת, במאבק שהתגלע על מהות הישראליות, אני ניצב שכם אל שכם עם אחמד טיבי ועופר כסיף אל מול הבדלנים הדתיים-לאומיים.

"מעבר לשוני היסודי, לבשה הבדלנות פנים קונקרטיות יותר, לא כלפי איזו תווית ערטילאית של 'הישראלי האחר', אלא כלפי האקדמיה הישראלית, שדרת עובדי הציבור בשירות המדינה ('הפקידים'), וכמובן מערכת המשפט והצדק הישראלית. בדרך, הפכה ההתייחדות להתנכרות ומרירות.

"[...] הלכי הרוח והדעה האלה, בגנות הגברת הדמוקרטיזציה, מצאו אחיזה בלבם של בני המגזר הדתי-לאומי. אלא שהם היו חלק מן הפסיפס, שולי למדי, והצטרפו לקווי התבדלות אחרים שאיפיינו את המגזר. נודה על האמת: הם לא הותירו חותם של ממש בחברה הישראלית. עד החבירה לנתניהו וניסיון ההפיכה.

"[...] נתניהו הוא שחולל סנטימנט עממי רחב-היקף נגד בית המשפט והפרקליטות, שיסה בהם את תומכיו, וסימן אותם כמי שמונעים ממניעים פוליטיים שמאלניים. בכישרונו הרב גייס טינות ואיבות עמוקות, מסוגים שונים, והצליח להכתים את מי שיצאו להגנת מערכת הצדק באליטיזם מתנשא, ואפילו בבוגדנות. רבים מקהל מצביעיו, שלא הביעו כל התנגדות לנאומים הנלהבים שנשא בעבר בשבח עצמאותה של מערכת המשפט, התפתו עתה לתמונת העולם הקוטבית שהציג בפניהם. כעת זה 'אנחנו' מול 'הם', רודפיו.

"[...] עכשיו, המלחמה היא על ההוויה הישראלית, לא פחות, ומי שנותנים לה יד ומפיחים בה רוח אידיאולוגית הם בדלני המגזר הדתי-לאומי. במלחמה הזאת על ההוויה הפלורליסטית והמגוונת, אפילו מסוכסכת, של החברה הישראלית, אני ניצב שכם אחד עם מנסור עבאס ואפילו עם טיבי ועופר כסיף, החותרים להסיר את 'כתם היהדות' (כראייתם) ממצחה של המדינה. עמם אני ניצב מול מבקשי נפשה. אפשר שכסיף רחוק ממני יותר מאבינר בשאלת הזהות היהודית, אבל במאבק על הישראליות הוא בן בריתי נגד אבינר ושכמותו, הקמים להכריתה.

"[...] המחלוקת הזאת מפרקת את החברה הישראלית, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. [...] גם לפני האסון, בדלני המגזר לא הצטיינו בראייה המורכבת הנדרשת להתנהלות אחראית בנסיבות חיינו המורכבות. נראה שבעקבות האסון עושים נציגי הציונות הדתית בממשלת הקרע ככל יכולתם לקדם מדיניות ששמה לאל כל אפשרות להגיע ביום מן הימים לשלום עם מדינות ערביות המעוניינות בכך.

"המדיניות הזאת מתנקשת ביחסינו עם ארה"ב ועם מדינות מערביות ידידותיות ומלבה מדנים עם האזרחים הערבים. וכאילו שדבר לא השתנה, הם מתייחסים בעוינות לפלורליזם בשירות הציבורי, באקדמיה, בתקשורת ובתרבות. שרי המגזר חותרים לעצב את פני החברה בדמותם בדרכים גלויות יותר ופחות, מטפחים את השותפות הרת האסון בין האידיאולוגים של המגזר לבין הכוחות המושחתים, וממשיכים ללבות את מחשבת ה'אנחנו' ו'הם' שביקשו להשריש בלבבות לפני המבול. בלי הרגש הזה, לממשלה הכושלת הזאת לא היתה תקומה.

"[...] את עיקר דבריי ייחדתי למגזר הדתי-לאומי, ולתפקיד שהוא ממלא במחלוקת שהולכת ומפרקת את החברה הישראלית. ואולם איני כותב עליהם אלא להם, וליתר דיוק לנו. את הרדיקלים מבין אנשי המגזר לא אשכנע. אבל רובנו הגדול מסורים לרעיון של דמוקרטיה ליברלית ופלורליסטית. אם ניבדל מן המתבדלים, אם נשכיל לצרף את קולנו להגנת ערכי היסוד של המדינה, לא אבדה תקוותנו".

רדיקל כזה הוא רן ברץ. בטורו ב"מקור ראשון" הוא כותב שהוא דווקא בעד שלטון החוק, אבל אסור להפקיד אותו בידי משפטנים. זהו תעלול רטורי אופייני לכתיבה של ברץ ושל כמותו. גם אכיפת חוק היא דבר חשוב, אבל למה אנחנו מפקידים אותה דווקא בידיים של המשטרה? ומה עם הבריאות שלנו, מדוע היא מופקדת בידיהם של רופאים? מי שמם? מי בחר אותם?

"האם עלינו להאמין ששופטים הם חסרי אינטרס ונטולי פניות?", הוא מצטט מישהו, "אם פירוש החוקים הופך לתחומם הבלעדי של בירוקרטים שממנים את עצמם, הסכנה לדמוקרטיה ברורה". הנה תרגיל רטורי לברץ: "האם עלינו להאמין שהמחוקקים הם חסרי אינטרס ונטולי פניות? אם חקיקת החוקים הופכת לתחומם הבלעדי של תועמלנים שנשענים על פנייה לרגשות וליצרים הנמוכים ביותר של הציבור, הסכנה לדמוקרטיה ברורה". המסקנה, כמובן, תהיה אותה מסקנה: צריך להחליף את כל השופטים והפוליטיקאים ברן ברץ. אולי הוא יסכים גם להביא חבר.

אפשר ללעוג עד מחר לברץ ולמחנה שאלו הם האינטלקטואלים שלו, אבל כשראש הממשלה שלנו הוא שקרן פתולוגי ונאשם בפלילים שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על קריעת החברה הישראלית לגזרים, כששר המשטרה שלנו הוא עבריין מועד ופרחח פירומני, כששר האוצר שלנו הוא גזען שמאמין שצריך לכונן כאן מדינת הלכה, כששר התקשורת שלנו הוא נושא הדגל של שליטה פוליטית בתקשורת, הבדיחה היא עלינו - ועל חשבוננו.

לתשומת לב מינס

"הממשלה שלנו היא חבורת אנשים מופקרים שלא מסוגלים לנהל שום דבר", אומר אמיר תיבון לרענן שקד ב"ידיעות אחרונות", "אני שונא את הביטוי 'לא מסוגלים לנהל חנות מכולת', כי מכולת זה עסק מסובך, יש פה בשכונה מכולות עם אנשים תותחים אחד אחד. הייתי רוצה שדוד מהמכולת הישנה יהיה שר האוצר, כי הוא יעשה את זה פי אלף יותר טוב מסמוטריץ', באמת".

"משטרת ישראל עושה מאמץ אקטיבי כדי לנפח את השיח על קובבת הבוץ, שעל פי החשד נזרקה על השר איתמר בן גביר. שלוש פעמים היא כבר צייצה על המקרה בשבוע שחלף מאז. אבל התקרית הזאת, מביכה ככל שתהיה, עדיין נוחה יותר למשטרה ולשר מאשר שיח על כך שבאותו השבוע נרצחו שבעה בני אדם. מתוכם", כותב עידן ארץ ב"גלובס", "[...] 2023 הייתה שנת שיא של מקרי רצח בחברה הערבית, וטרם ידוע אם 2024 תשבור שיא נוסף או תיכנס למקום השני בלבד. כשזה המצב, ברור למה בן גביר מעדיף שנדבר על קובבות בחוף תל אביב".

"גל פרישות הניצבים הגיע אתמול לשיאו", נכתב בכותרת משנה על שער "ידיעות אחרונות", "המינויים שבאו במקומם, ובמרכזם הצבת מזכירו הביטחוני של השר לביטחון לאומי כמפקד מחוז ש"י, מסמנים את השלמת ההשתלטות של בן גביר על שדרת הפיקוד של משטרת ישראל". הכותרת עצמה היא "המשטרה של בן גביר".

הכותרות הראשיות

אתמול התרחש רצח מזעזע במיוחד ברמלה: אשה, שני ילדיה ונערה נרצחו בפיצוץ רכב. הפיגוע הפלילי מגיע לכותרת הראשית של "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". רק ב"ישראל היום" מקדישים את הכותרת הראשית לעוד דיווח באדיבות דובר צה"ל על הפעולה ברפיח.

כלכלה

ממשלת הימין-דתיים על מלא לא טובה לימין ולא טובה לדתיים. היא גם לא טובה לציונות. "הם עובדים מאז 7 באוקטובר תחת אש בצפון ובעוטף, אבל מרגישים שהמדינה לא סופרת אותם. בעלי הכוורות כועסים על ההחלטה לאשר ייבוא דבש מחו"ל לקראת החגים במטרה להוריד מחירים: 'באוצר גיבורים על חלשים ונכנעים ללחץ של טייקונים ובעלי רשתות השיווק. זה צעד שנוגד כל ערך ציוני'", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

כי אחרי הכל, חשוב לזכור, הפופוליזם האמריקאי שייבאנו לכאן עם פורום קהלת וקרן תקווה ונפתלי בנט ואיילת שקד, זה שכל קרעי וקלנר פתאום מדקלמים כאילו גדלו באוניברסיטת שיקגו של לפני 40 שנה, נולד בין היתר כרציונזליציה להיטיב עם האלפיון העליון ולעשוק את כל השאר. בינתיים, מהלכים של הקלות בייבוא של מוצרי מזון לא עצרו את עליות המחירים (ולפעמים גררו אותם) ורק ריסקו עוד יותר את החקלאות הישראלית. אבל מי צריך חקלאים, סמוטריץ' ידבר עם הקדוש ברוך הוא שיוריד לנו מן.

מכונת הרעל

"השומרים של פרחאן אל-קאדי, החטוף שניצל, עזבו את המנהרה שהוחזק בה במגמה לחזור, לכן השאירו אותו בחיים", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "כשעלו למעלה, נתקלו בלוחמים של צה"ל, הרגו את לוחם הנח"ל עמית פרידמן ונהרגו בדרכם צפונה, למוואסי". כזכור, מכונת הרעל עבדה שעות נוספות כדי להפיץ תיאוריית קונספירציה כאילו אל-קאדי שיתף פעולה עם החמאס ואף רצח את ששת החטופים בעצמו. אפילו ייצרו כותרת מזויפת של ynet שרצה בווטסאפים.

"מאבקם המתוקשר של התיבונים - מלח הארץ, אם אי פעם ראיתם אחד - מול נתניהו וממשלתו, הציב אותם באופן טבעי על כוונת מכונת הרעל הממשלתית", כותב שקד ב"ידיעות אחרונות". "ברשתות הופצו שקרים אנונימיים יותר ופחות לגבי סיפור מסעו של נעם לחילוץ בנו ב-7 באוקטובר, כולל קישור הסיפור לקונספירציית ה'בוגדים מבפנים' ולטענות כאילו תיבון האב הגיע להציל רק את משפחתו, ואז נמלט - והתיבונים מוצאים את עצמם נאלצים להילחם גם בחזית הזו.

"'יש ניסיון מכוון של תומכי נתניהו להפיץ עלינו שקרים ודברים מופרכים', אומר אמיר, 'כי יש לנו פרופיל ציבורי מסוים ואנחנו מבקרים את הממשלה. שקר מתחלף בשקר, אבל המשימה שלהם נמשכת [...] אנחנו מתמודדים עם זה בכלים משפטיים ולפעמים בשיימינג לאנשים, ולרוב כשאתה מגיע לאדם עצמו (שהפיץ את השקרים) הוא מתחיל להתחנן ולבכות, וזה גם עצוב. אבל צריך להבין שזה לא משהו שמישהו עושה באופן פרטי; יש כאן מערכת שעובדת בלייצר את התוכן הזה ובלהפיץ אותו.

"זו לא בעיה של משפחת תיבון אלא של החברה הישראלית. זה מרעיל את השיח הציבורי שלנו ומונע אפשרות לדיאלוג אמיתי בין אנשים, גם כשיש מחלוקות. המטרה של מכונת הרעל היא למנוע מפגש, ליצור שיח שמבוסס על שקרים ושנאה בין אנשים, ואסור לשתוק לתופעה הזו'".

התקשורת הישראלית

ב"גלובס" וב"דה מרקר" כותבים על כניסה של משקיע חדש לערוץ 13: עופר ינאי, הבעלים של חברת האנרגיה המתחדשת "נופר אנרגיה". לפי הפרסומים, ינאי ירכוש 10% מהרשת תמורת סכום של בין 30 ל-40 מיליון שקל. כסף קטן במונחים של תעשיית הטלוויזיה. או כפי שמגדיר זאת נבו טרבלסי ב"גלובס": "סכום נאה אבל הוא כשלעצמו לא ייתר את הצורך בתוכנית התייעלות בחברה".

"אלו אינן החדשות היחידות שפחות ישמחו את עובדי הערוץ", ממשיך טרבלסי. בעוד רבים מהם קיוו "למכירת הערוץ לאיש העסקים ניר צוק, איש שמאל מובהק שנחשב דומה בפרופיל הפוליטי שלו למרבית עיתונאי הערוץ [...] ינאי קרוב יותר לצד הימני של המפה הפוליטית ואף נחשף לאחרונה בעין השביעית כאחד שתרם תרומה משמעותית לאתר מידה הימני". נציגו המיועד של ינאי בערוץ הוא מתן סידי, לשעבר דוברו של נפתלי בנט.

אתר מידה הוא סניף קיצוני של הפופוליזם הישראלי הרעיל, האם ינאי רוצה להשפיע על התכנים בערוץ? "ההתערבות הפוליטית היא כנראה בשולי הדברים, לא נראה שזו המטרה המרכזית בהחלטה", מצטט טרבלסי אדם אנונימי, "עם 10% ממניות הערוץ ינאי לא באמת יכול להשפיע".

מה כן יכולים ללמוד עיתונאי הערוץ מהצעד של בלווטניק, האוליגרך השולט בערוץ? בעיקר שהוא לא סופר אותם, ושהוא נחוש להרעיב את הערוץ מבחינה כלכלית. קשה לראות כיצד ינאי, מיליארדר בעיקר על הנייר, יזרים הזרמות נוספות לערוץ - ובלווטניק, המככב ברשימות האנשים העשירים בעולם, לא באמת צריך מיליארדר-צעצוע ישראלי אם היה רוצה להזריק מזומנים לערוץ.

"התקשורת הישראלית היא כלבלב ששרוע לרגלי נתניהו", אומר אמיר תיבון לרענן שקד ב"ידיעות אחרונות", "כשהוא נותן הצהרה היא משודרת במלואה, גם אם אין שאלות. כשיאיר לפיד אמר ב-20 בספטמבר שאנחנו ערב מלחמה רב-זירתית, לא שידרו אפילו רבע קליפ של זה, והוא יו"ר האופוזיציה, לא בן אדם מהרחוב. עזוב, הם מתחנפים לנתניהו. בכל פאנל יש מישהו שכל תפקידו לביות ביביסט - ואין קריטריונים לקבלה לתפקיד. את הנאום שלו בקונגרס שידרו כאילו מדובר באירוע חורץ גורלות".

לעשות לימונדה

הכותרת הראשית של "גלובס", שנפל קורבן למתקפת האקרים שפרצו למערכת המחשבים שלו, גנבו כמויות גדולות של מידע ודרשו כופר, היא "כך נורמלו תשלומי הכופר להאקרים". ב"גלובס" לא מתנדבים לספק פרטים על המקרה במסגרת הכתבה. חבל. בסופה מתפרסמת תיבה תחת הכותרת "גילוי מלא", בה מוצהר כי בעיתון לא שילמו את הכופר ולא ניהלו משא ומתן עם כנופיית ההאקרים.