נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, בדרכו הבוקר להקראת פסק דינו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)

נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, בדרכו הבוקר להקראת פסק דינו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)

דמיונה המוגבל של התקשורת

"יום הדין" היתה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-26 בפברואר 2008, היום שבו היה בית-המשפט העליון אמור להכריע אם לקבל את עסקת הטיעון של המדינה עם משה קצב, מי שהיה עד לא מזמן נשיא מדינת ישראל והודה במסגרת עסקת הטיעון בהיותו עבריין מין – אולם בעבירות פחותות בהרבה בחומרתן מאלו שנכללו בטיוטת כתב האישום.

בית-המשפט העליון קיבל, כידוע, את עסקת הטיעון, אולם דווקא קצב היה מי שביטל אותה לבסוף, במהלך מפתיע בפרשה רצופה מהלכים מפתיעים. בעקבות ביטול עסקת הטיעון נפתח משפט נגד קצב, באישומים של אונס ועבירות מין אחרות כלפי עובדות בלשכותיו בתפקידיו השונים כנבחר ציבור בכיר. בכך נפתחה האפשרות בפני העיתונים להשתמש שוב בכותרת "יום הדין", והיום, יום מתן פסק הדין במשפט, הם אכן מנצלים אותה.

"יום הדין של קצב", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום"; "יום הדין", מודיעה הכותרת הראשית של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "רגע האמת" וב"הארץ": "הבוקר יוכרע משפט הנשיא לשעבר קצב". "מסתמן:", נכתב בכותרת אחרת על שער "הארץ", "הפרקליטים חוזרים הבוקר לעבודה". "שביתת הפרקליטים עומדת להסתיים", מודיעה כותרת על שער "ידיעות אחרונות", "התובעים במשפט קצב יגיעו להכרעת הדין". התובעים יגיעו, הנאשם יגיע, עורכי-הדין יגיעו, השופטים יגיעו, יגיעו גם העיתונאים – שמאבקם המשפטי להקראת פסק הדין בדלתיים פתוחות נחל הצלחה – אך מהעיתונים, לצערם, ייבצר מלדווח. אחרי הכול, הם הודפסו אתמול.

המלה "יום" שבכותרות הראשיות של העיתונים, ועוד יותר המלה "רגע" בזו של "ידיעות אחרונות", מצביעות על המימד הקריטי של ההתרחשות: זה של הזמן. זה המימד שבו המדיום המודפס ניגף תמיד בפני המדיומים האחרים, המשודרים, למיניהם ולסוגיהם. "אחרי ארבע שנים", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", "אחרי יותר מ-4 שנים" נכתב על שער "ישראל היום" – אחרי כל השנים האלה מצטמצם, מתמקד ומתנקז הסיפור לרגע אחד של חדשות, שנייה אחת ומלה אחת: אשם או זכאי. העיתונים ידווחו על כך רק מחר.

כתבי העיתונים יכולים להתנחם בכך שהם אינם צריכים לעמוד מול המיקרופון בשידור חי מתמשך בציפייה לפסק הדין בברבור בלתי נפסק, אולם זו נחמה פורתא. מה יכולים העיתונים להציע בכל זאת? "מעריב" ו"הארץ" מפנים מעמוד השער לאתרי האינטרנט שלהם, כל העיתונים חוזרים אל גיבורי הפרשה השונים, חוזרים שוב על עיקרי הפרשה וגם על פרטיה ואף על פרטי פרטיה, ומציעים שלל דיווחים, ניחושים, ספקולציות, פרשנויות ותחזיות.

"ידיעות אחרונות" מדפיס בעמ' 4, במסגרות נפרדות, את סעיפי האישום ותיאור המעשים המיניים; מעניק לקוראים תצלום של גילה קצב "אתמול ליד ביתה" ("בכל הסיפור הזה, תאמין לי, היא הנפגעת העיקרית", אומר שכן לכתב מתן צורי); מתעד את קריאות "הוא זכאי" "מחלונות הבתים" בקריית-מלאכי; מדווח כי "המתלוננות שומרות מרחק מבית-המשפט" וכמובן – מדפיס ידיעה של טובה צימוקי המזכירה את ההתנהלות הבעייתית של הפרקליטות בניהול התיק.

"ישראל היום" מציע את הדיווח המועט ביותר, בכמות ובאיכות: כפולת העמודים הפותחת ותו לא. ידיעה כללית קצרה, טור של דן מרגלית הקובע כי "הסבלנות פוקעת" ודיווח מקריית-מלאכי בעל הכותרת המחכימה: "50 אחוז חושבים שהוא אשם, השאר טוענים שלא".

"הארץ" מפרט את סעיפי האישום בלי לחזור על הפרטים המיניים; מציע דיווח מתומצת אך מפורט על השתלשלות הפרשה; פרופיל של השופטים; מזכיר כי "לא סוף פסוק – לאחר המשפט ייתכנו ערעור, הליך אזרחי וקביעת קלון"; מקדיש עמוד למתלוננות; עמוד ל"גרסת קצב" ("רודפים אותי, מדובר במסע נקמה נגדי"); וציטוט מהבלוג של אביגדור פלדמן, פרקליטו של קצב: "אנחנו פועלי הזבל של המשפט, מבלים את ימינו באולמות משפטים דחוסים, בפני שופטים זועפים [...] הרואים בנו עוד זרוע של תמנון הפשע, זוחלים על גחוננו בלשכות פרקליטי המחוז, מתחננים להסדר טיעון שיישא חן בעיני לקוחותינו, שרואים בנו שוטרי חרש" (אגב, המשך הציטוט, שאינו מודפס ב"הארץ", הוא: "אותם ארגוני הפשע שאנו מייצגים הם בדרך כלל  יצירי דמיונה של התקשורת").

"מעריב" מציע לקוראיו תצלום מקומט של פוסטר של נשיא המדינה (כתמונת השער), כמו גם תצלום של אשתו (בעמ' 3, "לצדו, גילה קצב, אתמול"); מזכיר כי "הליהוק המפתיע בהרכב [השופטים] היה של השופטת יהודית שבח (57), שכן התמחותה בתיקים אזרחיים"; מציע שמונה נקודות לבחינת פסק הדין תחת הכותרת "כדאי לשים לב" ("האם השופטים התייחסו להתנהלות התקשורת" ו"לא רק השורה התחתונה חשובה. נימוקי השופטים ישפיעו על החלטת הצדדים לערער", בין השאר); זוכים בפרס הדיווח הביזארי על "הימור הפרקליט" (אביגדור פלדמן התערב עם תשעה מעמיתיו כי אם קצב יורשע, יאכל תשע "עוגות בצורת כובע"); נכשלים בהימור שלהם עצמם ("בניגוד למנהגה: גילה תגיע כנראה לבית-המשפט"); ומעניקים לעולם טור של בן-דרור ימיני ("הכי קרוב ללינץ'"), המתנדב, שוב, להביע דעות בלתי מקובלות על רוב עמיתיו, לתמוך בקצב, להאשים את התקשורת ולקבוע כי פסק הדין של השופטים (שעוד לא ניתן) מוטה מ"לחצים וכותרות".

כדאי להתעכב על הדברים שכותב ימיני. ימיני, אם ננסה לתמצת את רוח דבריו, מאשים את התקשורת כי סטתה מאמת המידה המשפטית והעזה לשפוט את קצב, לקחת את הדין לידיה ולהחליף את בית-המשפט. "אין זה פלא שלפי הסקרים, זה לא חשוב מה תהיה ההחלטה הבוקר", הוא מלין.במאמר שפירסמנו היום במסגרת הפרויקט "עיתונות 2011", כותבת גלית לובצקי על המשפטיזציה של הסיקור התקשורתי, בין השאר זה של פרשת קצב שהפכה לתיק קצב, ועל נזקיה:

"מעבר להשפעות במישור המקצועי והמשפטי, הבעיה העיקרית בסיקור מוטה משפטית היא הרדמת המחאה החברתית והאחריות הציבורית. פרסום המסתמך על פעילות רשויות החוק והמשפט מותיר את הציבור כצופה פסיבי המביט מן הצד, שתפקידו מסתכם בהיחשפות למידע בלי יכולת להשפיע על המתרחש ולשנות את המציאות. הרי אם בסופו של דבר המשמעות היחידה היא השורה התחתונה המשפטית, איזה ערך יש לנקיטת סנקציות חברתיות?

"'עכשיו הכול בידיים של בג"ץ', נכתב באחת הכתבות. 'הוא זה שצריך להחזיר לציבור את האמון בתהליך המשפטי. הוא זה שחייב לסגור את הפער בין האמת המשפטית לאמת. הוא זה שחייב להחזיר לנאנסות את כבודן ולקבוע שגם היום, אחרי פרשת קצב, לא יאפשר למערכת אכיפת החוק לבצע אונס שני במי שהעזה להתלונן'. לא החברה, לא מנהיגים מוסריים, דתיים או ציבוריים, לא ארגוני זכויות – את האחריות להביא את השינוי המיוחל בעניין התפיסות החברתיות על אודות תקיפות מיניות הטילה התקשורת לפתחו של בית-המשפט, ובית-המשפט בלבד".

ימיני מדגים בטורו היום כיצד גם אחד הקטיגורים הנלהבים והמסורים של מערכת המשפט תורם לאופן הפסול שבו התקשורת נכנעת לשיח המשפטי ורואה בהכרעתו חזות הכול. בהתנהלות הזו, האמת המציאותית נעלמת ומוחלפת באמת משפטית; הצדק נמוג ומוחלף בהכרעות דין.

בפרשת קצב ניתן היום אקורד סופי, מן הסתם אחד מכמה שעוד יבואו, המאפשר לסכם אותה במבט כולל לאחור: מערכת המשפט יצאה מן הפרשה הזו חבולה, בשל עסקת הטיעון שהיתה פיאסקו עלוב, אך מנצחת, כשהוציאה את האמת, המשפטית, לאור וקבעה דין צדק. הישראלים יוצאים מן הפרשה הזו לא רק חבולים, אלא מדממים מאשמה.

אזרחי ישראל צריכים לשאול את עצמם כיצד ייתכן שאדם שבאופן שיטתי אנס, ביצע מעשים מגונים, הטריד מינית ונהג באלימות כלפי נשים שעבדו איתו התקדם עוד ועוד לתפקידים הבכירים ביותר שמציעה מדינת ישראל, לשר בממשלותיה ולנשיאה. משה קצב ביצע את המעשים המגונים האלה – שוב ושוב ושוב ושוב – תוך כדי שהוא מוקף במעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים: עוזרים, יועצים, דוברים, מאבטחים, מלחכי פנכה, פקידי קבלה, קולגות, חברי מפלגה, ידידים וחברים, בני משפחה ועוד ועוד ועוד. במשך שנים על גבי שנים ביצע קצב את מעשיו, וכל אלו לא הפסיקו אותו, לא מנעו ממנו, לא חיפשו אחר אמת וצדק.

בין האנשים האלה, בתוך המעגלים האלה, היו גם, על-פי עדותם שלהם עצמם וגם בלי שיעידו על כך, עיתונאים רבים. אולי יותר מכל אחד אחר, בידיהם היה הכוח לנסות לסכל, לפחות במשהו, את האומללות שהמיט קצב על קורבנותיו, אבל הם, על-פי עדותם שלהם עצמם וגם בלי שיעידו על כך, חיכו לאמת המשפטית ולצדק על-פי הדין.

בגליון "מעריב" היום, בדף הקודם לזה שבו מודפס מאמרו של ימיני, כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "ועורך-הדין המבריק אביגדור פלדמן, מה הוא מספר לעצמו כשהוא חותר להוציא את קצב נקי מהפרשה הקשה הזאת?". לפלדמן יש תשובה ארוכה, מנומקת, מנוסחת ופואטית לשאלה הזו. בעצם, הרבה תשובות כאלה. אחת מהן היא שהאמת אינה קיימת, ובוודאי שלא בבית-המשפט. העיתונאים צריכים לשאול את עצמם אם לא ראוי שלפחות הם יחפשו אותה גם במקום אחר.

אגב

קצב, אגב, נמצא הבוקר אשם על-ידי בית-המשפט בעבירות של אונס ועוד, ואחד ממקורביו, מדווחים כלי התקשורת המשודרים, קרא קריאת ביניים במהלך הקראת פסק הדין. אם כן, המשפטיזציה לא הכניעה את כולם. העבריינים אינם מסתפקים באמת ובצדק המשפטיים.

ועוד אגב

"יום הדין", הכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בנובמבר 2009 עם פתיחת משפטו של ג'ון דמיאניוק בגרמניה (משפט שהעיתונים בארץ זנחו את סיקורו). "יום הדין", כינה "מעריב" ביולי 2009 את הכרעת הדין בערעור על זיכויו של "האברך הדורס" (זוכרים?). "יום הדין של אברהם הירשזון", הכריזה כותרת על שער "ישראל היום" ביוני 2009. "יום הדין", הכריזה הכותרת על שער "מעריב". "הונאת המאה: יום הדין", הכריזה כותרת על שער "מעריב" באותו חודש. "יום הדין", קבעה באותו יום, יום גזירת דינו של הנוכל ברנרד מיידוף, כותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "יום הדין והחשבון", הכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום" בינואר 2008, לקראת פרסום דו"ח וינוגרד (הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היתה "רגע האמת"). "יום הדין של רומן זדורוב", הכריזה כותרת על שער "מעריב" בספטמבר 2010. "יום הדין", הכריזה כותרת על שער "מעריב" החודש עם פרסום דו"ח המבקר על שירותי כיבוי האש. דוגמאות אקראיות מהשנים האחרונות.

ויום הדין – עדיין לא בא.

גז עליך ישראל

"יום החג של הגז", חורזת כותרת על שער "ישראל היום" מעל לכותרת הגדולה המבשרת על יום הדין. "קידוח המיליארדים", מתפעלת הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" (וכותרת המשנה מדווחת: "ועדת ששינסקי נכנעה: הסכימה להפחית את תמלוגי המדינה מתגלית הגז הגדולה"), והכותרת של טורו של סבר פלוצקר על השער היא "אוצר על הנייר". ב"מעריב" מוותרים על אזכור התגלית על השער, וב"הארץ" מספקים בשער כותרות עם מידע של ממש: "נמצא גז בלווייתן: 'בשורת האנרגיה החשובה מקום המדינה'"; "מאגר הגז הגדול בעולם בעשור האחרון התגלה מול חופי חיפה. שווי הגז נאמד ב-90 מיליארד דולר. שר התשתיות: 'זה יום חשוב למשק הישראלי'. הדו"ח הסופי של הוועדה למיסוי הגז יוגש ביום שני".

כמה גז יש בלווייתן? "החברות מסרו כי המאגר, שמרוחק 130 קילומטרים מחופי חיפה, מכיל לפחות 453 מיליארד מ"ק גז טבעי – כמעט פי שניים מכמות הגז שהתגלתה במאגר תמר", מדווח אבי בר-אלי ב"הארץ". בכמה תפחית ועדת ששינסקי את הכנסות המדינה מהגז? לפי גד ליאור ב"ידיעות אחרונות", מ-68% ל-55%. "כניעה" נוסח "ידיעות אחרונות". פלוצקר מזכיר ב"ידיעות" כי "יש הרבה 'אבלים'" בדרך למימוש חלום הגז: לפחות שבע-שמונה שנים עד שהגז יזרום בפועל; שיטות חדשניות ויקרות שנדרשות להפקתו; מציאת קונים לכמות הענקית; הסבת משק החשמל הישראלי לגז ועוד ועוד.

אבל הסיקור המקיף יותר של ההודעה על תגלית הגז נמצא, כמו בהרבה מקרים אחרים, בעיתונים הכלכליים. בין השאר כותב ב"דה-מרקר" רם עוזרי כי פרופ' ששינסקי התייחס אתמול בהרצאה לסטודנטים לידיעות כי מסקנות הוועדה הנושאת את שמו יתרככו עם מסירת הדו"ח הסופי ביום שני, ואמר כי "התשתית העיקרית של הדו"ח נשארת כמו בדו"ח הביניים". "המדינה היא הבעלים של משאבי הטבע", הוסיף.

לא רק נשיאים ותומכי לידה

"מורה למחול חשוד כי תקף מינית ואנס את תלמידותיו", נכתב בכותרת הגג של ידיעה התופסת את עמ' 8 של "ידיעות אחרונות", מיד אחרי הדיווחים על משפט קצב (הכותרת עצמה היא "ריקוד מושחת". באמת). "במשטרה מתארים את אורי עזריאל (44) כעבריין מין סדרתי", נכתב בכותרת המשנה. "'הנערות שנעתרו לרצונותיו זכו לקבל תפקידי סולו, ואילו בנות שהביעו התנגדות זכו לגערות ולכעסים'. חמש בנות כבר התלוננו כי נפלו קורבן למעשיו, אולם הוא מכחיש". הכתבה, של מאיר תורג'מן, מסתיימת במשפט "המשטרה מבקשת מנערות שנפלו קורבן למעשיו של עזריאל להגיע ולהתלונן נגדו".

אסירי x ועיתונאי Z

"פעם, לפני שהיה אפשר לומר את שמם המפורש של המוסד והשב"כ, הם היו מפרסמים מודעות דרושים בנוסח 'גוף ממלכתי' וגו'. לכאורה הזמנים השתנו", כותב יוסי מלמן בפתח טורו הקבוע ב"הארץ", טור שאלמלא מגבלות משפטיות, אולי היה נכתב אחרת ומודפס לא בתוככי חלק ב', אלא על שער העיתון. "הפתיחות הזאת היא רק למראית עין", קובע מלמן, "במהותו נשאר המוסד אותו 'גוף ממלכתי' ישן, המקפיד לשמור על החיסיון של כל פיסת מידע הנוגעת לו. אין מדובר כאן בשמירה על סודות מבצעיים או במידע רגיש במיוחד, שמירתם של אלה היא חיונית ומובנת, אלא במידע שעלול להזיק לתדמית הארגון, והסיכוי שפרסומו יפגע בבטחון המדינה אינו רב".

בהמשך כותב מלמן כי "בכל מהלכיו אלה נהנה המוסד מרוח גבית שמספקות לו כמעט כל מערכות השלטון בישראל. הצנזורה הצבאית פוסלת כמעט תמיד ידיעות שהיא מתבקשת לפסול, בתואנות של פגיעה בבטחון המדינה; בתי-המשפט נענים בדרך כלל בשמחה לבקשות – במעמד צד אחד – להוציא צווי איסור פרסום; משרד האוצר אינו מפרסם את תקציב הגוף הממלכתי, והביטוח הלאומי או משרד המשפטים נמנעים מלדווח על תביעות בענייני עבודה של עובדיו.

"גם שירות בתי-הסוהר נכנע לגחמותיו של המוסד. בעבר הוחזקו בין כותלי הכלא אסירים בטחוניים שנכלאו בתנאי בידוד מוחלט. היו שנים שהם כונו 'אסירי X' והוחזקו בתאי 'X' בכלא רמלה. 'האדם השלישי', הלא הוא אברהם זיידנברג, אברי אלעד ומרדכי קידר, הם דוגמאות בולטות לתקופה האפלה בדמוקרטיה הישראלית, שבה אסירים בטחוניים הועלמו.

"התוצאה של מדיניות קפוצת שפתיים בלתי מוצדקת ובלתי דמוקרטית זו", כותב מלמן, "היא שמפעם לפעם נפוצות שמועות על המוסד, שרובן לא היו נכונות או לא מדויקות. השמועות האלה עושות את דרכן לאתרי אינטרנט בחו"ל או לעיתונאים זרים, שלא מעטים מהם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם". בהמשך עוסק מלמן בפרסום ב"טהרן טיימס": "על-פי פרסומים זרים הועלו באחרונה טענות כאילו הגנרל האיראני עלי עסכרי – מפקד כוח אל-קודס לשעבר במשמרות המהפכה, שהיה סגן שר ההגנה של ארצו – נמצא בישראל. עסכרי נעלם ב-2007 בנסיבות מסתוריות בעת ביקור בטורקיה, ומאז רבו הדיווחים בכלי התקשורת כי ערק לאחת ממדינות המערב ומסר מידע חשוב לשירותי הביון שלה ולשירותים עמיתים במדינות נוספות. כל מי שמבין קצת בנושאים כאלה, ומכיר את תקדימי העבר, היה יכול להגיע למסקנה כי הסיכויים שעסכרי מצא מקלט או הובא בכפייה לישראל קלושים", קובע מלמן, "[...] הסבירות שבכיר איראני ימצא כאן מקלט שואפת לאפס".

שירתו המתוקה של העפרוני

מדור הספורט של "מעריב" מדפיס היום על שערו שיר של ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין, כחלק מההפניות לסיקור הנרחב מאוד של פטירתו של הכדורגלן אבי כהן. כשם שלא הכרתי את שמו של אבי כהן לפני שבישרו בשבוע שעבר כותרות ראשיות בעיתונים על פציעתו האנושה בתאונת דרכים, כך לא הכרתי את שורות השיר "כשאתה הולך דרך הסערה, הרם ראשך למעלה ואל תפחד מהחשכה; בסוף הסערה מחכים שמים מוזהבים ושירתו המתוקה של העפרוני". אלא שהיום, כדי להיחשף למידע החדש הזה, צריך לעיין במדורי הספורט, השומרים על (כמעט) אקסלוסיביות בדיווח בראש שעריהם על כהן. "מעריב" עם שירי רוג'רס והמרשטיין; "ידיעות אחרונות", המדפיס על השער, על רקע שחור, את הספדו של בנו של כהן, ו"הארץ" עם טור של עורך המוסף, שלומי ברזל, תחת הכותרת "אמרו מעתה: אבי כהן, סמל תרבות".

"יש לא מעט אנשים שמתקשים להבין את ההתמכרות של מדורי הספורט לסיפור אבי כהן", מהדהד ברזל את קשיי שלי עצמי, "איש מהם אינו מזלזל חלילה במנוח או מתבצר בעמדה מתנכרת רק כדי להיות שונה. המכשלה הגדולה שלהם בהבנת ההלם והאבלות שנפלו על עולם הספורט היא בהעדר היכולת לקשר בין ספורטאי בהווה או בעבר לבין אייקון תרבותי. אין יותר מדי כאלה בעולם הספורט, בעיקר זה הישראלי, אבל ייתכן שמותו של אבי כהן יעזור להכיר במעמד ההולך ומתפתח של דמויות ספורטיביות כנכסים תרבותיים".

אני מוותר מראש על שותפות, גם סבילה, במציאות שבה דמויות ספורטיביות מתפתחות כנכסים תרבותיים, אולם כפי שמציין גם ברזל עצמו, על נקודת אור אחת בסיקור התקשורתי של סיפור פציעתו ומותו של אבי כהן יכולים כולם להסכים: הצפתה של סוגיית תרומת האיברים, שמקבלת היום שער במוסף היומי של "מעריב" וראיון בחלק ב' של "הארץ".

"אלו היו ימים קשים מנשוא, ימים של מסחטה רגשית שאף טלנובלה או אופרת סבון אינה יכולה לייצר", מסכם ברזל, "היו רבנים, היו תפילות, מעט תקווה, ייאוש גדול, ופה ושם, לרוב בחצי פה, חילחלה הביקורת בשאלת תרומת האיברים. ביקורת לגיטימית ופסולה באותה מידה. אין לי שום כוונה או זכות לשפוט את משפחת כהן על החלטתה להימנע מתרומת איבריו של אבי כהן. לא יכול ולא מסוגל, למזלי, להבין אפילו פרומיל ממה שעובר עליה. נצטרך להסתפק בתרומה של המקרה הטרגי הזה לדיון בנושא הכל-כך חשוב".