בשבוע שעבר בסקירת עיתוני השבת כתב כאן אורן פרסיקו כיצד בינות לפרצי האבו-עלי, העיתונות מתחילה להכין את הציבור למלחמת התשה, במקום הניצחון-כתישה-מיגור-וחיסול של החמאס שהבטיח נתניהו. גם השבוע בשערי העיתונים מתחרים זה בזה שני הטבעים של העיתונות: האיד והסופר-אגו.

מחד, החלק המעוניין לספק את הצרכים המיידיים של קהל הקוראים, לנחם ולשעשע אותם, להפוך את השיחות מהפרלמנט השכונתי וארוחת השבת לכותרות בפונט חיים שמן. לצעוק להם שהם, כלומר אנחנו, הכי צודקים, חכמים וחזקים. ומכיוון שאת הכל אפשר לפתור בכוח, הרי שלכל דבר יש פתרון, והוא פשוט ומיידי. שאנחנו הכי מוסריים ולכן מותר לנו להתנהג בכל דרך שנראה לנכון. ואם המציאות מסרבת להתיישר למצוא מי אשם בכך ולספק כתובת פשוטה ומיידית, כזו שממוקמת מחוץ לאיזור המיקוד שלנו.

מאידך, ישנו החלק המעוניין לעמוד מנגד ולהסתכל במציאות על כל מורכבותה, ואז לציין את כל פגמיה וכשליה. למתוח ביקורת ולציין את המגבלות והקשיים. לתת קול למצפון ולהציף את כל מה שאנחנו לא אוהבים לספר לעצמנו על עצמנו ועל המציאות שסביבנו.

"הלחימה הנמרצת של צה"ל גבתה מחיר אדיר מחמאס ומתושבי הרצועה — הרג אלפי מחבלים, הרס מסיבי בצפון הרצועה, הרחקת כמעט כל תושביה דרומה, פגיעה נרחבת באמצעי לחימה ובמנהרות", כתב שלשום עמוס הראל ב"הארץ", "מה שהיא לא עשתה בינתיים הוא לגרום לקריסה מוחלטת של מערך הפיקוד והשליטה של חמאס, או לשלול את רוח הלחימה של אנשיו".

לכן, "לאחר השלב האווירי ושלב התמרון", "בדרג המדיני ובמערכת הביטחון הולכת ומתגבשת ההבנה" כי המלחמה מתקדמת לקראת השלב השלישי, שלב מלחמת ההתשה (למרות שהוא נמנע מלכנות אותו כך). מלבד הלחץ האמריקאי, במיוחד בשל ההרג הנרחב של אזרחים עזתים, "אילוץ נוסף הניצב בפני ישראל קשור לעומס חסר התקדים על מערך המילואים ולהשפעותיו ארוכות הטווח על המשק", ולחשש מריבוי נפגעים בקרב החיילים ולפגיעה בחטופים, וכמובן האיום התמידי מצפון. ובקיצור: השאיפה לפתרון צבאי מוחלט ומיידי נתקלה באויב אכזר ונחוש: המציאות.

אלא ש"ישנו מכשול מרכזי אחד בפני המעבר — מצבו הפוליטי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החושש מקריסת הקואליציה שלו תחת לחץ ותרעומת מימין". כפי שמציין הראל, נתניהו אינו משמש כ"אגו" הישראלי, האמור לאזן בין האיד והסופר אגו, אלא מגלם את האיד האינפנטילי: "היה זה נתניהו עצמו שהתעקש, חרף אזהרות ששמע, להתחייב על רף מטרות כה שאפתני כבר מתחילת המלחמה. כעת, התקוות הללו מתנגשות עם המציאות".

היום, הכותרת הראשית של "הארץ" מתמצתת את המציאות במילים "לאט ובזהירות", מעל לטור פרשנות נוסף של הראל: "יש פער גדול, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין ההבנה שצה"ל כבר בעיצומה של היערכות לשלב השלישי של המלחמה ברצועת עזה, ובין מה שהדרג המדיני משדר כלפי חוץ. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר חדשות לבקרים כי המלחמה בחמאס תימשך פחות או יותר לנצח. [...] לפעמים גם האמת היא אופציה, אבל נראה שראש הממשלה כלל לא מעלה על דעתו להציג לציבור את התמונה האסטרטגית המלאה. הוא עדיין מנסה להרוויח זמן פוליטי".

ה"לאט ובזהירות" של "הארץ" יוצא דופן בנוף העיתונאי. "ידיעות אחרונות" גם הוא יחסית זהיר ומפוכח, אולם בעיתונים האחרים נעים על קשת שרגליה במחוזות הדמיון ורגליה האחרות באותם מחוזות בדיוק. הכותרת הלא מתחייבת של "ידיעות אחרונות" היא "מדרום ומצפון" ("בצל המגעים לעסקה: הסלמה בלחימה בשתי החזיתות", נכתב בכותרת הגג) אבל ההפניות לטורים מתעקשות לצנן את ההתלהבות.

"גם האמת היא אופציה", כותב רונן ברגמן על האמירה של הממשלה ומערכת הביטחון כי "התמרון הקרקעי הוא אמצעי הלחץ המרכזי על סינוואר להגיע לעסקאות החטופים". מדובר באמירה "איך לומר, לא ממש מדויקת. ובשורה התחתונה, ישראל פגעה בחמאס, אבל רחוקה מלהכריע אותו". נחום ברנע כותב על החזית הצפונית כי "בצד הישראלי יש לא מעט הישגים [...] אבל גם חיזבאללה יכול להתגאות בהישג משלו: הוא כפה על ישראל ליצור רצועת ביטחון ריקה מתושבים". בטור עצמו של ברגמן הוא חריף עוד יותר: זאת המציאות, למרות שאף גורם רשמי לא מוכן להודות בה: אי אפשר גם לחסל את חמאס וגם להחזיר את החטופים.

טורו של הפרשן הצבאי של העיתון, יוסי יהושוע מוכתר בכותרת המלחמתית "לא מתכוונים לעצור", אבל בתוככי הטור מצטט יהושוע "גורם הערכה בכיר" (מה זה?), לפיו כדי להשמיד את יכולות חמאס ולשמר את ההישג "יש צורך בשנה של לחימה בתצורות שונות בעזה כי אחרת חמאס יחזור מיד ויצליח במלאכת השיקום". "צריך להגיד את זה באומץ", נכתב באותו עמוד בכותרת המשנה לטור של סימה קדמון, "חמאס לא יתמוטט ולא ייעלם". ואילו אבי יששכרוף קובע כי בינואר ישתנה דפוס הפעולה הצבאי וצה"ל יעבור לפשיטות ממוקדות.

ב"מעריב" המציאות היא כבר אחת מקורבנות המלחמה. הכותרת הראשית היא "מגבירים לחץ". כותרת המשנה מסבירה כי השלב הבא הצפוי בלחימה הוא "כניסה למקומות חדשים", ולא דשדוש וכתישה. ההפנייה לטור הפרשן הצבאי טל לב-רם, דווקא אחד הפרשנים הבודדים שאינו מתלהם מקצועי או עובד קבלן של דובר צה"ל, סתמית ומעידה על המשך מגמת ההתעלמות מהמציאות: "עם חיילי הקומנדו בבית של יחיא סינוואר". זאת למרות שבכתבה עצמה מדגיש לב-רם כי "הישג משמעותי עלול לקחת עוד זמן".

הקביעה של בן כספית, בטורו בעמוד 10, לפיה "75 יום אחרי האסון מגיע שלב ההתפכחות, לא תהיה תמונת ניצחון", לא מקבלת ביטוי בשער העיתון.

"ישראל היום" כבר נמצא בשלב הבא, שהוא השלב הקודם, או במילים אחרות: ההתעקשות שלא להתקדם מהלך הרוח האידי של ימיה הראשונים של המלחמה. "התקפה ללא תנאים" היא הכותרת המפוצצת מעל לצילום של תמרות אש עצומות העולות מפיצוץ אדיר של שכונה עזתית. "הלחץ הצבאי על הנהגת חמאס גובר", קובעת כותרת הגג. "צה"ל תקף בעוצמה ומרחיב את התמרון בעזה", קובעת כותרת המשנה.

שער "ישראל היום" מציע לקוראים אשלייה שקרית. במציאות התמרון הקרקעי מוריד הילוך, כלומר ההיפך ממתרחב. במציאות ההתקפה נעשית תחת תנאים רבים: אילוצי הלחץ האמריקאי (מי שיכולים ברגע לעצור את מכונת המלחמה הישראלית, התלויה בארה"ב לחלוטין על מנת שיהיה לה מה לירות), אילוצי גיוס המילואים, אילוצי המשק, אילוצי החזית הצפונית, אילוצי הדין הבינלאומי (לפחות לפי הצהרות הצבא וחלקים בממשלה) והאילוצים הנובעים מכך שהמלחמה מתרחשת במציאות, מול אויב מציאותי, ולא בדמיון הקודח של עיתונאים במזגן במערכת בתל-אביב.

כותרות הכתבות בעמודי החדשות ממשיכות באותה רוח: "רק שלא יבלמו אותם באמצע" (מתי טוכפלד) ו"ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסס" (לילך שובל). במציאות, צה"ל כבר מתחיל בפועל להיבלם וישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולפעול באותה מתכונת צבאית של תחילת הלחימה, אבל ב"ישראל היום" מעדיפים לחסוך מהקוראים את המציאות ולמכור להם אשליה חמוצה.

להשלמת התמונה הכוזבת, מספקת כותרת המשנה לראשית שני ציטוטים של נתניהו (האחד מיוחס לו ישירות, השני ל"ישראל"): "יושלמו כל יעדי המלחמה - השמדת חמאס ושחרור החטופים", המסר לציבור הכללי, ו"כפי שהרשות הפלשתינית נראית כרגע - היא לא תשלוט ברצועה", המסר לבייס. העובדה כי הלחימה בעזה תיאלץ, מכל הסיבות שנמנו לעיל, להתמתן עוד יותר, מוצנעת בתוך הידיעה הראשית (אריאל כהנא, שירית אביטן כהן ודנה בן שמעון), ומיוחסת כמובן לגנץ.

גם ההצהרה של נתניהו בקשר לרשות היא אחיזת עיניים ש"ישראל היום" משתף איתה פעולה. "ההכנה לקראת שינוי בפורמט הלחימה מגבירה את העיסוק בשאלת היום שאחרי", כותב יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", "וגם כאן בצבא לא שוגים באשליות: בשלב זה של המלחמה אין יכולת להחליף את חמאס וקיים ספק אם מצב כזה יכול לקרות גם לאחר המלחמה. [...] על רקע זה יש לראות גם את המאמר שפרסם ראש המועצה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, באתר 'אילאף'. לדברי הנגבי, 'ישראל מודעת' לרצון הבינלאומי לשלב את הרשות הפלסטינית בעזה ולא שוללת את הרעיון, בתנאי ששלטון אבו-מאזן יעבור 'רפורמה מקיפה'. כיוון שהדברים לא עומדים בקנה אחד עם הצהרות ראש הממשלה בנושא, בנימין נתניהו חזר על הסלוגן של 'לא חמאסטן ולא פתחסטאן', אך ברור לכך שהנגבי לא כותב אפילו רשימת קניות בלי אישור מנתניהו".

טור הפרשנות בכפולת העמודים הפותחת של העיתון ניתן למאיר בן שבת, ראש מכון משגב, הזרוע הביטחוניסטית של פורום קהלת ומי שאליהו יוסיאן המוקיון הוא אחד מחבריו. "ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להידרדר לתרחיש של דשדוש", הוא קובע. כיצד? על-ידי מניעת חזרת תושבי הרצועה לשטחים שהותקפו וסילוקם מהשטחים שטרם הותקפו. כדי להשלים את התמונה, הוא קורא למנוע הכנסת מזון ודלק לרצועה. הוא אמנם משתמש בתחילה במילה "הפחתה" במקום "מניעה", אולם כותב בהמשך על "מצור מלא".

בן שבת כן מצביע על נושא לא דמיוני: השימוש שעושה חמאס באספקה ההומניטרית לרצועה. "ישראל היום" מציג טיפול עיתונאי בנושא, בכתבה של שירית אביטן כהן על ארגוני צדקה המזוהים עם חמאס וקשורים כביכול לחלוקת אותה אספקה. העבודה העיתונאית כאן היא במיקור חוץ: אביטן כהן רק מצטטת מידע של ארגון הימין "בוחרים בחיים", שעיקרו הבאת תמונות מפייסבוק. לטענת הארגון, בעוד ישראל עובדת מול האו"ם בנוגע לאספקה, הרי שעדויות גלויות ברשתות החברתיות מצביעות על כך שאותם ארגונים מעורבים בחלוקתה.

אלא שאפילו ב"ישראל היום" לא טוענים שבידיהם עדויות לכך שהארגונים למעשה מנתבים את האספקה לחמאס, אלא רק שמשום שאותם ארגונים "מזוהים" עם חמאס, העובדה הלכאורית שהם מעורבים בחלוקת האספקה מביאה לשיפור בתדמיתו של חמאס.

וישנה גם העיתונות המגזרית. "משפחות הלוחמים דורשות ניצחון", נכתב בכותרת הראשית של "בשבע", המתגייס לתפקיד הילד בן ה-4 של העיתונות הישראלית, שטרם למד על קיומה של מציאות חיצונית לזו של רצונותיו המיידיים. כותרת המשנה מצטטת את "פורום הגבורה" שדורש "להמשיך עד לניצחון המלא". זו אינה עיתונות אלא אנטי-עיתונות, המוכרת ללקוחותיה את האשלייה כי "אין דבר העומד בפני הרצון" למלא את כל מאוויה כאן ועכשיו.

"בשורה התחתונה", כותב ברגמן ב"ידיעות אחרונות", "ישראל פגעה בחמאס אבל רחוקה מלהכריע אותו. [...] אז מה היה התכנון של ישראל? - שאלתי את הבכיר מתחילת המאמר. 'המכה הנוראית שקיבלנו ב-7 באוקטובר יצרה אצל רבים בצמרת תחושה שמה שקרה כל כך איום ונורא, שזה משחרר אותם מהצורך לתכנן הרבה קדימה. פשוט צריך להיכנס בהם חרבו-דרבו, ואחרי זה לחשוב מה הלאה'. ומה הלאה? 'הברירות שיעמדו בשבועות הקרובים בפני ראשי המדינה ומערכת הביטחון', אמר האיש המנוסה מאוד, 'הן ברירות שטן אכזריות. אבל הכי גרוע יהיה לקבל אותן בלי להכיר ראשית במצב שיצר אותן, במציאות'".

מכונת הרעל

הפער בין הבטחות נתניהו לבין המציאות אינו ניתן לגישור, ואת הפער הזה צריך למלא איכשהו. מכונת הרעל, שלא נחה אפילו יום אחד מאז ה-7 באוקטובר, מעלה הילוך. נתניהו לא הפסיק ליישם לרגע את אסטרטגיית הקמפיין הפופוליסטי שלו, שאחד מעיקריה הוא התקרבנות תמידית, התנערות מאחריות ומציאת אשמים.

"לנתניהו, מצדו, יש עוד כמה עניינים שמעסיקים אותו", כותב הראל, "השבוע ייחד זמן רב ליוזמתו להגות שם רשמי חדש למלחמה. אבל על הלך הרוח האמיתי בבית ראש הממשלה העיד כנראה בנו, שבחר לסמן 'לייק' לציוץ שהאשים את הרמטכ"ל בארגונה של הפיכה צבאית נגד נתניהו ב–7 באוקטובר. מי שחושב שהמלחמה השכיחה את המחלוקת הפוליטית החריפה סביב נתניהו, פשוט אינו יודע על מה הוא מדבר".

אם עד ה-7 באוקטובר על הכוונת היתה מערכת המשפט ואכיפת החוק, כעת מטרגט נתניהו את מערכת הביטחון. "ההתנפלות הגסה והפרועה של 'שרי' הממשלה, כלומר חבורת בריונים רפי שכל ושטופי שנאה, על רמטכ"ל צה"ל, היא חלק ממכונת הרעל הביביסטית", כותב בן כספית ב"מעריב", "ההבדל בין יגאל מלכה מהטוויטר לדודי אמסלם מהקבינט דומה להבדל בין רונית הביביסטית למירי רגב, כלומר מדובר בסמנטיקה.

"[...] יאיר נתניהו, המנהיג הגולה ששב לממלכתו, סימן אתמול לייק לציוץ של חבר בכיר במכונת הרעל שקבע כי 'תדעו לכם, ב־7 באוקטובר היינו בתוך הפיכה צבאית בניצוחו של הרצי הלוי. שלא הודיע לראש הממשלה על ההתקפה המיועדת להתרחש בבוקר שמחת תורה. ההפיכה לא הסתיימה ולא הושלמה. מפקד הצבא ושר הביטחון מונעים מהשר לביטחון הפנים להיכנס לבסיס צבאי... אשכרה חונטה צבאית'.

"צריך להדגיש: יאיר נתניהו הוא האיש החזק בבית משפחת נתניהו. במקום השני ניצבת הרעיה. האב משתרך במקום השלישי המכובד. כך מתקבלות שם ההחלטות, וזה פורסם והודגם בהזדמנויות רבות. כשהוא מסמן לייק לציוץ כזה, זו אינה פליטת קולמוס. זו מערכה מחושבת. כשאביו נשאל במסיבת עיתונאים (לפני כשלושה שבועות) על תיאוריות הקונספירציה שלפיהן צה"ל והשב"כ שיתפו פעולה עם חמאס כדי להפיל את ביבי האומלל, הוא מלמל רבע משפט לא מחייב ("אין תיאוריות קונספירציה") והמשיך הלאה. כי זו השיטה".

"קמפיין השטנה שבוער כעת נגד כל אויבי נתניהו, אמיתיים ודמיוניים, כולל כאלה שלוהקו בעל כורחם, כמו הרמטכ"ל הרצי הלוי, מתעצם במכפלות מבהילות מאז סוף נובמבר. בהתאמה מוחלטת לשובו של נסיך האופל מהגלות המפנקת במיאמי", כותב יוסי ורטר ב"הארץ".

ורטר מתאר את הדפוס שחשף כאן איתמר ב"ז כבר ב-2019: "נתניהו האב נכנס מיד למוד קמפיין. השיטה חזרה להיות אותה שיטה. האב שולח מסרים 'מעל הקו', כמו סימון הרשות הפלסטינית כאויבת, או זה ש'רקביבי' יחסל את חמאס. הבן שולח 'מתחת לקו'. קבוצות, פרטים ובוטים ברשתות החברתיות, וכמובן שופרי הקיסר שהתנקו בשמחה מכל 'האחדות' הפיכסית הזו. בערוגת הרעל, השתילים האלה מקבלים את הזבל האורגני של האב והבן, ואז יוצאים מעל הקרקע כדי לזהם לנו את האוויר. חבורת הזבל האורגני".

לעבודת המכונה יש תוצאות: "נתניהו מתחזק בקרב מצביעי מפלגתו", קובעת כותרת "מעריב" מעל לדיווח על הסקר השבועי. "שבעה מתוך עשרה מצביעי הליכוד רוצים שנתניהו ימשיך בתפקידו", מדווח משה כהן.

אגב

מכונת הרעל אינה מתקיימת רק בחלל מוגדר ומוגבל התחום ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת ביביסטיים כמו ערוץ 14 וגלי-ישראל. אחד העיתונאים הבולטים המאפשרים את פעילותה הוא בן כספית, אותו אחד המרבה לכתוב על המכונה ועל נתניהו בביקורתיות השכם והערב. רק היום מקדיש כספית חלק מטורו ב"מעריב" לתיאור כיצד ינון מגל, מההרכב הפותח של המכונה, מייצר אינואנדו קונספירטיבי נגד טייסי חיל האוויר. כן, אותו ינון מגל שכספית מגיש איתו תוכנית יומית בתחנת הרדיו הפופולרית 103FM. בערב, אגב, פעם בשבוע, כספית מצטרף לעמית סגל כדי להגיש את "פגוש את העיתונות". כי יש מכונה, ויש פרנסה.

דובר צה"ל

הראל מצטט את השר בלי תיק גדי אייזנקוט, שאמר לאיתמר בן גביר בישיבת הקבינט הביטחוני: "אי אפשר לדבר רק בסיסמאות. העיקרון צריך להיות הפעלת מקסימום כוח במינימום זמן — ואז להבין שייקח כשנה להשיג את כל המטרות. זה מה שהצבא הציג פה לפני חודשיים. יש פה שרים ששבויים ברטוריקה מתלהמת, שבינה ובין הפעלת כוח אין דבר. נוצר מצג שווא שאפשר בכמה שבועות להגיע לאחרון החמאסניקים ולפרק אותם. לזכותו של הרמטכ"ל ייאמר שהוא הסביר שזה לא יכול לקרות. המלחמה בטרור היא תהליך ארוך. צריך לנהלו במקצועיות".

עוד כותב הראל כי "הצבא מדבר כמעט מתחילת המלחמה על מטרתו לפרק את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, ואינו מתיימר להבטיח שהארגון יושמד. ההישגים המבצעיים מרשימים, וכמוהם גם הנחישות של הלוחמים, אבל הבעיה היא שוב בפער בין הדיבורים הנמלצים ובין המציאות, שאינה מתקדמת בקצב של הבטחות הפוליטיקאים".

אבל גם לצבא יש מה להשתפר בכל הנוגע לטיפוח תקוות שווא וניפוח אשליות: "המאמץ של דובר צה"ל לשמר תודעה של הישג בציבור ניכר כעת, באמצעות רצף אינטנסיבי של הודעות המתפרסמות לאורך רוב שעות היום, מתוך זירות הלחימה. אולם נדמה שהאפקט של המערכה התודעתית הזאת על הציבור הישראלי הולך ופוחת. המסרים חוזרים על עצמם, הדיווחים אינם מבשרים על אירוע שיכול להיתפס כ"שובר שוויון" במלחמה, ובד בבד נרשם טפטוף קבוע של אבידות יומיות בחזית. מבחינת הצבא, לאורך זמן יש סכנה שהציבור יאבד אמון באמינות ההודעות, ויפקפק בהשגת מטרות המלחמה".

עזה כמוות

הביטוי המובהק ביותר לטמינת הראש בחול של העיתונות הישראלית הוא היחס לאוכלוסיה העזתית. בחזית זו של המציאות העיתונות כולה נכנעת לילד הפנימי ושוללת באופן כמעט מוחלט את האנושיות מתושבי הרצועה. המציאות לפיה בקרב הפלסטינים יש ברבריות רצחנית לצד אנושיות פשוטה, היא טאבו עבור התקשורת בישראל. יוצא דופן יחיד הוא "הארץ". בשער העיתון מתפרסמת תמונה של עזתיות מקוננות מעל שקי גופות, עם הכיתוב "ברצועת עזה סופרים 20 אלף הרוגים. מאחורי המספר הזה יש פנים ושמות", המפנה לכתבה של שירין פלאח סעב.

ההתעקשות של "הארץ" להנכיח את מציאותם של בני אדם ברצועה גררה כבר את תגובות הנאצה הפבלוביות הרגילות. "והנה בבואת טימטום השמאל הראדיקלי. כותרת עיתון הארץ. שמות לוחמינו הגיבורים הנופלים?? חס וחלילה את מי זה מעניין.. במקום זה העיתון מקדיש בכותרת כתבה להרוגים העזתים. אין ספק שמישהו לחץ שם על כפתור השמדה עצמית", כתבה בטוויטר חברת הכנסת טלי גוטליב, מהבדיחות היותר אכזריות של אלוהים על חשבון העם הנבחר.

"הארץ", כמו שאר העיתונים, הקדיש ומקדיש אינספור כתבות לקורבנות והחללים הישראלים. אם כבר, דווקא בקרב התקשורת החרדית אפשר למצוא התעלמות או הצנעה של אספקט זה של המציאות. אבל לגוטליבים שלנו העובדות לא חשובות, מדובר הרי בתעמולת בחירות. הבעיה היא שההתעלמות של התקשורת הישראלית מכך שיש בני אדם ברצועת עזה, התעלמות שמתרחשת בגלל הפחד המצמית מהגוטליבים, היא לחיצה על כפתור ההשמדה העצמית שלנו.

ההתעלמות הזו מביאה לכך שהציבור בישראל חי בבועת אשלייה בקשר למציאות האמיתית של המלחמה מול חמאס והיחס לישראל בעולם. זו אותה התעלמות שעליה נבנות קונספציות לפיהן חמאס לא מסוגל לייצר מתקפה נרחבת על ישראל (הרי מדובר בחרקים). זו אותה התעלמות שמביאה להתעצמות הרוח החמאסית הישראלית, זו של כהנא פינת בן גביר את יאיר נתניהו. התעלמות שמרחיקה אותנו מלהיות אומה רציונלית ואנושית ומקרבת אותנו להיטמע בחלק הברברי והרצחני של המרחב.

ההכרה בכך שהפלסטינים הם בני אדם היא כורח קיומי לישראל, וההתעלמות מכך היא איום קיומי. ההכרה בכך שבקרב הפלסטינים ישנה אנושיות והם אינם קריקטורה צבי-יחזקאלית, חיונית לכך שלא נהפוך בעצמנו לקריקטורה צבי-יחזקאלית. כדי שמדינת ישראל תושמד בידי אויביה לא צריך שכל העיתונאים שלנו יהיו צבי יחזקאלי ושכל המנהיגים שלנו יהיו איתמר בן-גביר. מספיק שנעבור סף מסוים, שאת מיקומו המדוייק אפשר יהיה לגלות רק בדיעבד, כשיהיה מאוחר מדי.

לבנון

וישנן גם החזיתות הנוספות: בצפון, בגבול הלבנוני, ובדרום הרחוק, בים סוף. אם בדרום הגענו לשלב בו הפתרון הצבאי מתקרב למיצוי, בצפון הפלונטר מסובך עוד יותר שכן פתיחת חזית נוספת, מול אויב חזק בהרבה והתנגדות אמריקאית נחרצת, תכניס את ישראל לאיום שאולי לא יהיה מופרז לכנות אותו קיומי.

לזכותו של "מעריב" יש לציין כי הוא פותח בדיווח של טל לב-רם על ההסלמה בצפון, שנדמה לפעמים שמטוטאת תקשורתית לא רק בגלל החזית הדרומית אלא גם בגלל הרצון של המערכת הביטחונית והממשלתית.

"בשבע" החרד"לי נפתח בטור של זאב קם. בניגוד לאשלייה הכוזבת שמוכר העיתון ביחס לחזית הדרום, קם מתעקש להציף את הקשיים והמגבלות שבהתנהלות מול חזית הצפון, שכרגע מכוונת לפתרון מדיני בדמות הרחקת כוחות חיזבאללה מהגבול. קם מציין בצדק שנראה כי מדובר בפתרון קוסמטי, משום שתשתיות האויב יישארו בשטחים הסמוכים לגבול ואת מקום חייליו יתפסו חיילי צבא לבנון, שלא ברור עד כמה חיזבאללה שולט בו.

אבל קם הוא עיתונאי רק של המגזר. היכולת שלו להתבונן בביקורתיות על המציאות מסתכמת בהצבעה על הקשיים והמגבלות שבניסיון לפתרון מדיני. הוא אינו מספק מילה על הקשיים והמגבלות שבפתרון צבאי.

מורשת נתניהו

"בשקט יחסי, בעוד ימים ספורים צפוי להתחלף שר חוץ. ישראל כץ יחליף את אלי כהן", כותב יהודה שלזינגר ב"ישראל היום", "העובדה שחילופים שכאלה, באחד משלושת המשרדים הבכירים ביותר, נעשים בעיצומה של מלחמה ועוברים בשקט יחסי, יכולה להעיד או על חולשתו של תפקיד שר חוץ בישראל תחת נתניהו ורון דרמר (האחראי על הקשר עם האמריקנים), או על ה'שכונה' שבה מתנהלת הפוליטיקה הישראלית. ואולי זה גם וגם". ואולי גם חולשתה של העיתונות הישראלית המסורה לנתניהו ומעדיפה להצניע את המידע על איכותו של הממשל הישראלי אחרי 15 שנות שלטון נתניהו בהערה קצרה במעבה טור בעמוד 13.

ערבות הדדית

ש. ישראלי כותב ב"הפלס" נגד מנכ"ל "החינוך העצמאי" אליעזר סורוצקין, הפועל בניגוד לאזהרות "גדולי הדורות האחרונים". פשעו של סורוצקין: הוא התגאה בהישגים של בנות סמינר "בית יעקב" במתמטיקה. "אין להתייחס לכל הלימודים האחרים כאל 'ערך' בפני עצמו, מתוך טיפוח שאיפות להישגיות ומצליחנות ברכישת ידע והשכלה", מזהיר כתב "הפלס" כשהוא מסתמך על הרב המנוח אלישיב.

י. שכטר כותב ב"הפלס" על "מסע התעמולה האגרסיבי לשינוי הציבור החרדי ולהרס עולם התורה ח"ו", ונגד "המכון החרדי למחקרי מדיניות" וסקר שפירסם לפיו "73% מהחברה החרדית מעידים כי התעצמה תחושת שותפות הגורל שלהם עם החברה הישראלית בעקבות המלחמה, 75% מצהירים כי הם מרגישים חלק מ'הסיפור הישראלי' ו-32% בעד הגדלת המעורבות החרדית בחברה הישראלית'". זאת בנוסף לשורת נתונים אחרים המעידים גם על שינוי מסוים ביחס לגיוס לצבא ונשיאה בעול הביטחון. שכטר מבקש להרגיע: לדעתו, מדובר בסקר מזויף ונתונים לא אמיתיים.

ענייני תקשורת

שמירת חוק מלאכותית. בנק הפועלים מפרסם בעיתונים מודעה המנצלת את חיילות צה"ל לקידום תדמיתו של הבנק. אמנם הדבר אסור על פי חוק, אבל בבנק הפועלים מצאו פתרון עקום: החיילות בתמונה אינן אמיתיות אלא פרי תוכנת בינה מלאכותית.

שחיתות היא. מאמר של אהוד אולמרט בעמוד הדעות של "הארץ".

דעיכת העיתונות המודפסת. היום מתפרסמת על שער מוסף G של "גלובס" ההודעה: "בשל המצב הביטחוני חלק מהמדורים לא יתפרסמו השבוע". לצערם של "גלובס" ושוחריו, כנראה שהבעיה אינה רק המצב הביטחוני. "גלובס" הולך ומצטמק בשנים האחרונות. מוסף G שהחזיק אי-אז יותר ממאה עמודים, ירד לאחרונה עד ל-20. דעיכת העיתונות המודפסת אינה אופיינית רק ל"גלובס" כמובן. "ידיעות אחרונות", למשל, שהבעלים הקודם של "גלובס", אליעזר פישמן, החזיק שליש ממניותיו, ירד מ-1,250 עובדים בשנת 2000 לכ-460 בלבד כיום. באותה תקופה מספר העמודים המודפסים ירד ב-88%. עם זאת, "גלובס" כן נראה כיוצא דופן  בכך שהצליח לשחזר תהליך ארוך שנים בתוך כשנה בלבד: מוסף התרבות של העיתון, שהושק בסוף השנה שעברה כקונטרס נפרד בן 16 עמודים, הוא כעת 3-4 עמודים פנימיים בתוך עמודי החדשות.