לעשות הרבה יותר עיתונות

בראש עמוד 6 של "מעריב" הבוקר מתפרסם תצלום שבו נראים ארבעה גברים במכנסי טרנינג וללא חולצה צועדים בטור כשרובים מעל ראשיהם. "כניעת מחבלים בעזה, אתמול", נכתב בכיתוב התצלום, שאינו מיוחס לאיש. בהמשך כיתוב התצלום מתפרסם ציטוט: "סופו של הארגון קרב".

קריאה בידיעה, מאת טל לב-רם, מלמדת כי הציטוט נלקח מכרוז שהוטל אתמול על תושבי רצועת עזה. "חמאס איבד את הכוח, סופו של הארגון קרב", נכתב בכרוז. "למען עתידך, במתן מידע המאפשר לנו לעצור את האחראים שהביאו הרס לרצועה עזה, תקבל פרס כספי". ההכרזה בכיתוב התצלום על כך שסופו של חמאס קרב, אם כן, אינה הערכה מלומדת של מומחה צבאי אלא מסר תעמולתי שישראל מפיצה בריכוזי אוכלוסיית עזה ומוגש כעת גם לציבור הישראלי.

ממצאי סקר דעת קהל שערך ד"ר חליל שקאקי מהמרכז הפלסטיני למדיניות וסקרים (PSR) ברמאללה מעלים כי נותרו אתגרים למחלקת ההשפעה הצה"לית. הדיווחים על הסקר בתקשורת הישראלית התמקדו בתמיכה הגורפת במתקפת חמאס של הפלסטינים בגדה, ובמידה פחותה ברצועת עזה, אבל בסקר עוד שלל ממצאים מעוררי עניין.

64% מהעזתים אמרו שאחד מבני משפחתם נהרג או נפצע במלחמה הנוכחית; 75% מהעזתים תומכים בהשבת יתרת הנשים והילדים החטופים לישראל תמורת שחרור נשים וקטינים מבתי הסוהר הישראלים; מחצית מהעזתים מאמינים שחמאס ינצח במלחמה (פחות מה-70% שמאמינים בכך בגדה המערבית) ו-61% מהעזתים מאמינים שחמאס יחזור לשלוט ברצועה על אף הכרזת ישראל כי בכוונתה לחסל את הארגון.

אפשר להבין את הכישלון היחסי במאמצי השכנוע של מחלקת ההשפעה הצה"לית על תושבי הרצועה. אחרי הכל העזתים חשופים בעיקר לתקשורת פרו-חמאסית. לו היו נחשפים בעיקר לתקשורת הישראלית כבר מזמן היו משתכנעים שהחמאס על ברכיו, מתחנן לחייו.

השבוע הזדעזעו מי שהזדעזעו מהחשיפה המצוינת של יניב קובוביץ' ב"הארץ" על ערוץ הטלגרם הצה"לי "72 בתולות ללא צנזורה", אולם כדאי לזכור שבמקביל ללוחמה הפסיכולוגית הפיראטית שמפעיל צה"ל על אזרחי ישראל בקבוצת טלגרם שמפיצה פורנו-מוות, עיקר הלוחמה הפסיכולוגית שמפעיל הצבא על אזרחי המדינה פוסעת בדרך המלך: מיחידת דובר צה"ל דרך הכתבים הצבאיים (והיום כמעט כולם כתבים צבאיים) ומשם לציבור. כך עבר בשבועות האחרונים המסר המרכזי: "חמאס איבד את הכוח, סופו של הארגון קרב".

דובר צה"ל, דניאל הגרי, מוסר הודעה לתקשורת. תל-אביב, 16.10.2023 (צילום: אבשלום ששוני)

"צריך להודות - לפעמים אין לך דרך לדעת אם מסתירים ממך משהו, כי יש לצבא מונופול כמעט מלא על המידע הביטחוני", אומר רועי שרון, הפרשן הצבאי של תאגיד השידור הישראלי, בראיון לאריאל שנבל הרואה אור במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון".

לדברי שרון, שקודם לכן שימש ככתב שטחים, "בניגוד לכתב התיישבות, תפקיד שבו יש לך לפעמים שמונה מקורות שונים כדי לאמת סיפור והצבא הוא בסך הכול אחד מהם, כשאתה כתב צבאי צה"ל הוא צינור המידע העיקרי שלך. אתה לא באמת יכול בלעדיו. לכן, אם אומרים לי שאתמול היה יירוט של מל"ט מתימן, אין לי שום דרך לדעת אם הצבא פספס את היירוט בניסיון הראשון ופגע רק בפעם השנייה, למשל. או אם הטייס שהיה אמור להפיל את המל"ט שיחק שש-בש ולא היה בכוננות. אני לא יכול להתקשר עכשיו לקצין המבצעים של הטייסת, אין לי דרך לדעת מה קורה שם. לכן, להיות כתב שטחים או התיישבות זה לעשות הרבה יותר עיתונות מאשר כתב צבאי".

אדי הדלק האחרונים של חמאס

"אני מעריך שחמאס איבד כבר חמישים אחוז מהכוח שלו", מצוטט תת-אלוף במיל' הראל כנפו מתנועת הביטחוניסטים בכתבה של אסף משניות המתפרסמת ב"בשבע". "זה אירוע משמעותי", הוא מוסיף, "כי זה מקרב את חמאס מאוד לנקודת השבירה שלו. המרחק בין חיסול חמישים אחוז מהכוח שלו לנקודת השבירה קצר הרבה יותר מאשר המרחק בין חמאס בפרוץ המלחמה ועד צמצום כוחו של חמאס לכדי חצי". "במילים אחרות, אתה צופה שבקרוב ישראל תצליח למוטט את חמאס? ואפילו לפני סוף החודש הנוכחי?", דוחק משניות במומחה הצבאי. "זאת אפשרות ריאלית מאוד", משיב כנפו, "חמאס נמצא על אדי הדלק האחרונים שלו".

"שיטת העבודה איטית, אבל התוצאה המסתמנת היא ניצחון", כותב חגי סגל במוסף "יומן" של "מקור ראשון", בטור מורחב שנסמך על רשמיו מביקור ברצועה.

הכותרת המרכזית בכפולה הפותחת של "ישראל היום", החינמון הנפוץ בישראל, מנפחת את החזה בגאווה. "ארה"ב: להנמיך את האש; ישראל: נמשיך עד הניצחון". מי שידפדף עוד עמוד בחינמון ימצא את הכותרת "בעוצמה, בכל החזיתות". בכפולה הבאה מתפרסם מאמר מאת מאיר בן שבת תחת תצלומים של כוחותינו פועלים ברצועה והכותרת "להגביר את עצימות הלחימה בחמאס".

בשבועות האחרונים אפשר היה למצוא בתקשורת הישראלית אינספור כותרות ותחזיות בדבר המיטוט הקרב של חמאס. הסימנים מבשרי הרעות לפני ה-7.10 על כך שחמאס עומד לפלוש לישראל ולטבוח בתושבים הוגדרו במערכת הביטחון "אותות חלשים". מאז, כל שמץ של אפשרות לסדקים בכוחותיו מביא לכותרות על "סימני שבירה". אולם לצד הרהב שעדיין נפוץ בעיתונים, נדמה שהשבוע הגרסה הרשמית השתנתה והחלה להכין את הציבור הישראלי למערכה ארוכה בהרבה.

חיילי צה"ל לפני כניסה לעזה, 13.12.2023 (צילום: חיים גולדברג)

בכותרת בכפולה הפותחת של "מעריב" מצוטט שר הביטחון יואב גלנט שאמר אתמול: "לפירוק ארגון חמאס דרושים יותר מכמה חודשים", ציטוט שמתפרסם גם ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" אך משום מה לא ב"ישראל היום". הבוקר דווח כי ראש אמ"ן אהרון חליוה העריך שהמערכה הנוכחית תימשך "עוד הרבה חודשים קדימה".

"גם לנוכח הפעולה הצבאית העוצמתית שמצליח צה"ל להביא לידי ביטוי בדרך להשגת המטרות - פירוק היכולת הצבאית של חמאס והשבת החטופים הם עדיין מטרות רחוקות מאוד", כותב הבוקר הפרשן הצבאי טל לב-רם ב"מעריב".

ארי שביט כותב במדור הדעות של "מקור ראשון" כי הגענו לשלב ההתפכחות במלחמה" (טיפ: כשאתם קוראים את שביט כותב בגוף ראשון רבים, הזכירו לעצמכם שהוא כותב על עצמו). "חמאס לא נשבר", הוא מכריז כמעט בהפתעה. "[...] חמאס לא נשבר. במנהרות האופל עדיין מתפקד מנגנון הרשע של יחיא סנוואר. ואילו מספר הנופלים במערכה מאמיר. ישראל מתקדמת אבל ישראל גם מבוססת בבוץ ומדממת. [...] מתפתחת ההבנה שלא יהיה זבנג וגמרנו. לא יהיה מיטוט מיידי ומוחלט של חמאס. גם לא יהיה קו סיום ברור. המלחמה תהיה קשה והמלחמה תהיה ארוכה".

במוסף "השבוע" של "ישראל היום" כותב הפרשן יואב לימור כי בתוך כמה שבועות תעבור ישראל "ממלחמה ללחימה", כלומר הוצאת חלק מהכוחות תוך שמירת "רצועת חיץ ביטחונית" ממנה יצאו יחידות צה"ל ל"פשיטות ומבצעים ממוקדים מהאוויר ומהיבשה". לפי לימור, "הלחימה הזאת צפויה להימשך חודשים רבים, ואולי שנים, עד שיוכרז בה על ניצחון".

"70 יום נמשכת המלחמה בעזה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "היא יותר ארוכה, יותר מפרכת ויותר עיקשת ממה שמישהו בממשלה או בצבא העלה על דעתו. היא מביאה איתה שפע גילויים של גבורה, הקרבה, סולידריות; התגייסות לאומית מלאה ולצידה פוליטיקה צינית, גרוטסקה, איוולת. בצה"ל מבינים שהזמן אוזל. האמריקאים לוחצים לסיים, אבל הם אינם הלוחצים היחידים. הדיבורים על חיסול חמאס התחלפו בדיבורים ריאליים יותר, על ריסוק של עיקר הכוח הלוחם שלו, כולל רוב שדרת הפיקוד, ופירוק חלק מתשתיות הטרור. ייתכן שאלה היו הציפיות של גורמים בצבא מלכתחילה, אבל הן טבעו ברטוריקה החסלנית של הדרג הפוליטי ובמונולוגים הנלהבים של האלופים באולפנים".

עמוס הראל, שגם בשבועות האחרונים כשסביבו היו מי שחגגו את הניצחון המתקרב הקפיד לדווח לקוראיו על שרידות מנגנון הפיקוד של חמאס, כותב הבוקר כך: "מי שמדבר במונחים של טיהור טוטאלי של שטח, פשוט מטעה את הציבור. וכמוהו גם אחדים מהפרשנים באולפנים, המכריזים כבר שבוע על קריסה ודאית קרובה של חמאס. בכלל, מוטב שבתקשורת יציגו לאזרחים ניתוח שקול של מה שמתרחש, במקום לתפקד כקצינים להרמת המורל של העם והגייסות. עדיין אי אפשר לפסול תרחיש שבו צה"ל חובט וחובט בחמאס, בזמן שהארגון מתמקד רק בשרידותו - ועומד בכך".

נראה, אם כן, כי לפנינו מבצע כיבוש ארוך טווח וקטלני שיימשך לכל הפחות כמה חודשים ואולי אף כמה שנים. מה עושים? לפרשן הצבאי עמיר רפפורט יש עצה. רפפורט מפרסם ב"מקור ראשון" טור תחת הכותרת "כך נימנע ממלחמה ארוכה בעזה" ומזכיר שני רעיונות לזירוז הניצחון, שני רעיונות שלדבריו "אולי עולים גם בדיונים ביטחוניים".

ראשית מציע רפפורט "ליזום מתקפה על איראן". לטענתו, "לאחר הכנעת היריב החזק יהיה קל יותר להכניע גם אויבים חלשים". ואם ניאלץ אחר-כך לחפש דרכים להימנע ממלחמה ארוכה נגד איראן? אולי יימצא אז הפרשן הצבאי שיציע ליזום מתקפה על רוסיה וסין. עוד חזון למועד. ההצעה השנייה של רפפורט היא להשתלט על ציר פילדלפי ולהכריז על "מצור מלא על הרצועה". לדבריו, "אם תושבי הרצועה לא יקבלו מזון או דלק, ייווצר בעזה משבר חמור שיחייב את חמאס להכרעה מהירה. זהו עניין של שבועות, לכל היותר".

כאן מדובר כמובן בפשע מוסרי, אבל מעבר לכך עידוד משבר חמור בעזה ישליך גם על החיים בישראל. השבוע פורסמו ב"הארץ" הערכות מומחים מתחום הבריאות ולא הצבא, שטענו כי "התנאים ברצועה יצרו מדגרת תחלואה שהשפעותיה יורגשו גם בישראל". פרופ' דורית ניצן, מנהלת התוכנית לרפואת חירום בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון, אמרה לכתב "הארץ" עידו אפרתי: "אני מעריכה שבתוך כמה שבועות נתחיל להרגיש את זה בישראל. בהתחלה המעגלים הקרובים של יישובי הדרום, אחר כך דרך חיילים שנדבקו ויחזרו אל בני משפחותיהם".

לפי הדיווח של אפרתי, "בבדיקות שנערכו לחטופים ששוחררו מידי חמאס עם שובם, נמצאו אצל כמה מהם סימנים של מחלות זיהומיות, בהן מחלות מעיים ווירוסים נשימתיים מוכרים שאפשר לטפל בהם. לא נמצא זיהום אלים, חריג או כזה שאינו מוכר. אלו רק מרמזים על המצב ברצועה, שמאז מוסיף להידרדר. מדובר בחיידקים ונגיפים מחוללי מחלות, בהן מחלות מעיים ודרכי העיכול, מחלות נשימתיות, מחלות עור, ועוד". הראל מציין היום בטורו ב"הארץ" כי לפי רויטרס כבר "יש חשש להתפרצות צהבת נגיפית (הפטיטיס A)".

כרגיל, מי שרוצה לדעת יותר על המתרחש בעזה צריך לקרוא את עמירה הס. הבוקר היא מדווחת על מסעותיהם של כמה עשרות פלסטינים אזרחי ותושבי ישראל שיצאו בשבועות האחרונים מעזה דרך מעבר רפיח ונכנסו לישראל דרך מעבר טאבה. כדאי לקרוא את הדיווח המלא, ולו בשל נדירותו בתקשורת בשפה העברית. על הדרך אפשר למצוא ברשימתה דוגמה מוחשית לביטוי הנמלץ על "אדי הדלק האחרונים" של חמאס.

"ביום שלישי, 14 בנובמבר, מסרו מ'גישה' שיום היציאה מחר. תהיו בתשע בבוקר במעבר רפיח. כבר לא היה דלק בשביל מכונית השכן, שהיה מוכן להסיעם. רק בלון גז אחד נשאר בבית, ואותו, סיפרה סירין, חיברו הגברים בצינור למכל הדלק של המכונית. דודתה, שנכחה בפגישתנו בבית המשפחה, השתוממה: אצלנו המכונית מתקלקלת כשבטעות ממלאים סולר במקום דלק, ואילו המכונית שלכם מסתדרת עם גז לבישול?".

ארגון כולל של הגירה

"מוסכם על רוב ככל היהודים הציוניים שהיה עדיף שהערבים שעוינים את מדינת ישראל יהגרו לארצות אחרות", כותב אליעזר מלמד ב"בשבע". "זו הדרך הטובה ביותר למעט את המלחמות, למנוע שפיכות דמים וליישב את הארץ". כדי ליישם את הפתרון הזה, שמוצג כ-win-win אף שבפועל צד אחד מפסיד כאן הפסד מכריע, קורא מלמד "להכין תוכנית מפורטת". תחילה יש לחקור מקרים קודמים של "פתרון סכסוכים בעזרת עידוד הגירה" ולבדוק "כיצד הדבר התאפשר מבחינה משפטית, האם בארגון כולל של הגירה", קרי: טרנספר כפוי, "או בעידוד של המעוניינים בכך". לאחר עבודת המחקר יש "לקיים על כך ימי עיון כדי ללבן ולזקק את הרעיונות ולקדמם בציבור".

גאולה אבן-סער וגדעון סער, 15.11.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ב"מעריב" מתפרסם טור בכורה של גאולה אבן-סער, שבו יוצאת מגישת הטלוויזיה מהארון הפוליטי ומזדהה כמי שהיתה יכולה בקלות להצביע למפלגתו של בן-זוגה, שלא לדבר על להשתלב בה. "הרעיון של מדינה פלסטינית הזוי כמעט כמו מסע הרצח המטורף של חמאס", נכתב בכותרת המשנה של טורה, ומגוף הטור אפשר להבין כי לדעתה יש צורך בכיבוש מתמשך של הרצועה. "בסופו של דבר כל שטח שישראל תוותר עליו, ממילא יגיע לידיהם של הגורמים הרדיקליים ביותר", כותבת אבן-סער.

ב"ישראל היום" משוחח אריאל כהנא עם ח"כ דני דנון, שמציג את תוכניתו ל"יום שאחרי". ראשית לכל, "עזה תחולק ותנוהל באמצעות נפות ושכונות, בלי שלטון מרכזי". בנוסף ייקבעו חמישה עקרונות מרכזיים: "פירוז מלא של הרצועה ומתן חופש פעולה לצה"ל; רצועת הגנה היקפית מצידו המערבי של הגבול ברוחב 3 ק"מ לפחות, שבה יחול איסור תנועה מוחלט (האמריקנים, אגב, מתנגדים לנגיסת השטח הזו מהרצועה); הרחבה ושדרוג של מעבר רפיח, ומסירתו לניהול בינלאומי תוך שצוות ישראלי אחראי לבידוק הביטחוני; והתניית השיקום הכלכלי של כל נפה ושכונה, בהתאם לעמידתה בדרישות הדה-נאציפיקציה". מי ישלוט בעזה בפועל? לפי דנון, כוח בינלאומי בהובלת מדינות ערב המתונות, אשר יקבל מנדט ויפעיל שוטרים שיצוידו באקדחים בלבד.

במערכת הביטחון הישראלית, כך לפי פרשן "הארץ" עמוס הראל, מעדיפים פתרון אחר. "בטווח הארוך, מערכת הביטחון חוששת מפסיעה לתוך שתי מלכודות", הוא כותב, "קריסת מערכות אזרחיות שתגרור הקמה מחדש של ממשל צבאי ישראלי (רעיון קטסטרופלי שכבר סיבך אותנו בעבר) או כאוס עצום בנוסח סומליה, שבו לא תהיה בכלל כתובת לתיאום ברצועה. באופן פרדוקסלי, ובניגוד למטרות המוצהרות של המבצע, השארת יכולת אזרחית כלשהי של חמאס תקל על תפקוד הרצועה בעתיד".

הבוגדים מבפנים

"דווקא גודל המחדל שולל את האפשרות לקונספירציה", טוען רועי שרון בראיון שהוא מעניק לאריאל שנבל ב"מקור ראשון". "אין תת-אלוף אחד בצבא שיכול ליצור כזאת שרשרת של מחדלים. זה כל כך רחב, ונוגע בכל כך הרבה יחידות ומערכים, שאין מישהו שיכול לגרום לזה. אם היה מדובר בצבא ערבי כזה, שבו האח של השליט הוא גם הרמטכ"ל, אולי הייתה אפשרות לתפור קונספירציה. אצלנו אין דבר כזה. מעבר לכך, כל סיפורי הקונספירציות שעלו עד כה סביב המלחמה הזו, נשללו. והיו הרבה כאלה".

גם לפי הפרשן הבכיר של "ישראל היום" אמנון לורד לא היה תת-אלוף אחד שאחראי למחדל. היה רב-אלוף אחד ועוד כמה אלופים יחד עם כל ראשי ארגוני הביטחון שאחראים למחדל. "ספק אם ועדת החקירה שתוקם תעסיק את עצמה בשאלה למה ראשי זרועות הביטחון לא דיווחו לראש הממשלה ולשר הביטחון על ההתרעות שהתקבלו בליל הברווזים שקדם לטבח ביישובי הנגב המערבי, ולמה לא שיתפו אותם בלבטים ובשיקולי הפעולה וחוסר הפעולה שלהם", כותב הבוקר לורד, מהשכפ"צים העיתונאיים הוותיקים והנאמנים ביותר של ראש הממשלה נתניהו.

אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לורד טוען כי נתניהו דווקא "ניסה לדחוף בכל הזדמנות למכה, ואולי אף למבצע נרחב בעזה". פרשן "ישראל היום" נסמך על כותרת שפירסם בן כספית בספטמבר 2019: "נתניהו ניסה לצאת למבצע בעזה מאחורי גבה של מערכת הביטחון".

הנה כך מתמצת לורד את הידיעה ב"מעריב": "לפי הדיווח של כספית, שכתב מתוך מעבה מערכת הביטחון, ראשי המערכת מרדו ושיתפו את היועמ"ש מנדלבליט בכוונתו של ראש הממשלה לצאת למבצע בעזה בעקבות ירי הרקטות שכוון אליו אישית בהופעתו באשדוד. מנדלבליט הודיע שהחלטת הקבינט במשאל טלפוני היא בלתי חוקית".

והנה הידיעה המקורית של כספית, עם כמה פרטים שלורד השמיט. "הופעתו" של נתניהו באשדוד היתה בכנס בחירות, שכן האירוע התקיים ימים אחדים לפני הבחירות לכנסת. ניחא, לורד ציין את התאריך רק שכח להזכיר לקוראיו שהיו אז בחירות. חשובה מכך העובדה שמנדלבליט לא פסל את החלטת הקבינט משום שהתקבלה במשאל טלפוני, אלא משום שלא קדמה לה סקירה ביטחונית לשרים מטעם הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן ובכירים אחרים, כפי שראוי שתהיה לפני החלטת ממשלה על יציאה למלחמה.

מן הראוי גם לציין שבניגוד לאנקדוטה החד-פעמית שהיתה או לא היתה, לאורך כל שנות שלטונו ובאופן עקבי נתניהו דווקא טיפח ועודד את שלטון חמאס, כפי שגם הצהיר בגלוי. השבוע, למשל, פרסם אורי בלאו ב"שומרים" כי מערכת הביטחון לא תמכה בהעברת כסף קטארי לחמאס, אך יישרה קו עם האסטרטגיה של נתניהו.

לפי לורד, מכל מקום, "מאותו רגע", כלומר אחרי שמנדלבליט דרש מנתניהו לקיים ישיבה חוזרת כולל סקירה ביטחונית לפני אישור יציאה למלחמה, "העניקו היועץ המשפטי וראשי מערכת הביטחון לעצמם זכות וטו על החלטות גורליות מסוג זה. [...] והתוצאה: באוקטובר השנה, אחרי כל המהומה של כוח קפלן, קברניטי הביטחון בדימוס, אחים לנשק ואחרים, החליטו ראשי המערכת בעקבות התרעות חמות שהם יכילו את האירוע בעזה, ולא ישתפו את נתניהו. למה לא דיווחו לגלנט? כי גלנט כנראה היה מדווח לנתניהו.

"אבל למה למדר את ראש הממשלה ולא להתייעץ איתו, למה לא להכניס אותו ללופ? מכיוון שכמו ב-2019 וב-2021, השתכנעו הרצי הלוי, ראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום ושאר משתתפי ההתייעצויות הליליות, ששיקוליו של נתניהו פוליטיים, וממילא מי שמחליט על המבצעים זו היועמ"שית בהרב-מיארה, היורשת של מנדלבליט. אבל אפשר לשער ששיחק אצלם שיקול עוד יותר כבד: אם נודיע לו, ביבי עלול לגרור את המדינה למלחמה מסיבות פוליטיות. כמובן".

אגב כסף קטארי

הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מפנה לכתבה מאת פזית רבינא. "מחקר בינלאומי: כסף קטארי מתניע את האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב".

ב"דה מרקר" פותח גיא רולניק את טורו בתזכורת לאיום הגדול ביותר לאנושות - משבר האקלים. מיד בהמשך גם הוא מגיע לכסף הקטארי. "הכוח הפוליטי העצום של נסיכויות ומפיקות הנפט במזרח התיכון - מקטאר ועד סעודיה והכוח הצבאי העצום של איראן ורוסיה - כולם נשענים על מחירי הנפט והגז הטבעי והביקוש האדיר למוצריהם שאמורים להיות מוחלפים בידי אנרגיות נקיות", כותב רולניק.

"הכלכלנים יודעים כבר שנים לאמוד את שווי הסובסידיות הסמויות שהציבור מעניק בעל כורחו למפיקות הנפט - טריליוני דולרים - המחיר של הרס הסביבה ופליטות גזי חממה. מה שלא נמדד הוא המחיר העקיף: מלחמות, סכסוכים אזוריים, טרור ורצח, שרבים מהם מונעים או ממומנים מרווחי הפקת נפט וגז. [...] משפחת אל־תאני השולטת בקטאר לעולם לא הייתה מצליחה לחבוש את כל הכובעים יחדיו - מממנת חמאס, מפעילת מכונת התעמולה הידועה כאל־ג'זירה, תורמת ענקית לאוניברסיטאות העילית בארה"ב, מארחת המונדיאל, ידידת וושינגטון, 'ידידת ישראל', מתווכת בשחרור חטופים, מארחת ראשי ארגוני הטרור - אם לא הייתה צוברת מאות מיליארדי דולרים מנפט וגז".

משהו כיפי לכאורה

דרור פויר כותב ל"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על כלוב הזהב אליו נקלעו אלפי מפונים שמוקמו בבתי-מלון, שם הם מתמודדים עם "ילדות אבודה, נישואים במשבר, הסתגרות בחדרים, אלימות, אלכוהול, סמים, דיכאון, חרדה וגם עלייה משמעותית בפגיעות מיניות בילדים".

"מה עושים עקורים? יושבים בלובי, מעבירים את הזמן", כותב פויר. "נדדתי מלובי ללובי, ומעוד לובי ללובי נוסף עד שאיני יכול להפריד ביניהם. כל לובי אמנם שונה מעט מקודמו, אבל בסוף כולם אותו לובי בדיוק: אסתטיקה שנויה במחלוקת, צבעים רכים, מקומות ישיבה שרק נראים נוחים ואקוסטיקה מזעזעת. צליל רעם עמום מרחף כל הזמן באוויר, שיחות שונות מתערבבות ביניהן, אתה שומע הכול ולא שומע כלום, הקול השמח של משחקי הילדים מתעוות למעין אזעקת אמבולנס אינסופית. וכולם רואים את כולם, כמו שכונה שהרימו לה את הקירות. הכול בחוץ. הכול קורה לעיני כל. לובי מיועד לשהייה קצרה של נופשים נמרצים ומרוצים בין ארוחות במהלך חופשה קלילה וחסרת דאגות, לא לישיבה בלתי נגמרת באווירה כבדה ומדוכדכת של אנשים אבלים שאין להם בית, שאיבדו משפחה וחברים ועכשיו יושבים חודשיים בלובי זה או אחר יחד עם הזמן שעובר, חיים את 7 באוקטובר - 8 באוקטובר עוד לא הגיע - ומשחזרים אותו שוב ושוב, לכל אחת ואחד סיפור. כל כך הרבה סיפורים שמעתי. הפער בין התפאורה להצגה מכה בנפש בכל לובי מחדש".

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" כותב אורן עמית על רשמיו מהתנדבות במלונות המפונים בים-המלח. בין היתר מביא עמית שתי נקודות מבט על ביקורים של מפוני שדרות בעיר שנטשו. הראשונה מביקור שבועיים לאחר הטבח והאחרת מביקור חודשיים מאוחר יותר.

"'ביקרתי בשדרות אתמול', הוא מספר לי. 'כל הגינות יבשות. העיר צהובה ומסריחה. אתה נכנס לבית שעזבת לפני שבועיים, והפח שורץ תולעים ומדיף צחנה שאתה לא יכול לנשום. הפסקות חשמל ניתקו מקררים, וכל הבשר הקפוא הפשיר, התקלקל והסריח. אף עיר לא ננטשה בארץ לכל-כך הרבה זמן. אף אחד לא חשב שלא יחזור לנצח כזה. כולם לקחו מזוודות, אמרו שזה יהיה כמו כל סבב. כמה ימים וזהו. אף אחד לא חשב על זה'".

דווקא הביקור המאוחר יותר שמתאר עמית מצליח לכלול מידה של אופטימיות.

"חודשיים לא היו בבית. הפסיכולוג המלווה שלנו הצטרף, לך תדע. מה שמענו, שהעיר כבתה ויבשה, שהכבישים מחורצים במסלולי טנקים. אבל לא: בעננות הקלה שנותרה מגשמי הלילה העיר נגלתה לעינינו: יפה, ירוקה, שקטה. עיר שכל התושבים שלה יצאו לחופש בבת־אחת. כמה עובדי עירייה גוזמים את העצים לקראת החורף. כמה אתרי בנייה. ואיפה שהיתה תחנת משטרה קטנה עכשיו דונם של אדמה חרושה וסרט סימון אדום. מעל רמי לוי מנוף קטן מתקן את החור שנפער בקיר. שם, אומר לי מישהו, אתה רואה, העירייה כיסתה את הגג השבור ביוטה כחולה שלא ייכנס הגשם. כל המסעדות סגורות.

"האנשים החלו לרדת מההסעה. חיפשתי את חרדת הנטוש בעיניהם וכל שמצאתי היה התרגשות של געגוע: הנה הרחוב שלי! והנה המדרגות! כמה זמן לא הייתי בבית! ירדו בכבדות, הלכו הביתה. עלו במעלית. פתחו את הדלת. הסירחון לא היה נורא כמו שחשבו. פתחו את החלון שיבוא אוויר וייכנס אור שמש. על השולחן צלחות עטורות רוטב קרוש. חצי לחמניה יבשה. הכלים עוד בכיור. צחנת בצל ותפוחי אדמה. במקרר, אלה היו פעם חצילים. גבינה צהובה. תפוח. מנת כנפיים. על כולם שמיכה עדינה של עובש, קריסת הפרי אל ריקבון, כמישה ודעיכה. מצאתי שם יופי גדול מאוד. שושנה תלבש כפפות גומי ותכניס הכל לשק גדול. חריצות תמלא אותה. תוך שעה השולחן יהיה נקי, הכיור גם. שקי הזבל יורדו לפח הריק למטה. המקרר שהתרוקן דווקא מזמין לעבור עם סמרטוט זריז.

"נסענו לאסוף את כולם. לאט־לאט עלו לאוטובוס, אור בעיניהם. איך היה, שאלתי. טוב, אמרו. טוב מאוד. אין כמו בבית. באוטובוס היה ריח נעים של אקונומיקה. יצאנו מהעיר והתחלנו בחזרה אל הבית הזמני שבקצה מזרח".

מפעל ההצלה הלאומי

בעמוד השער של "הפלס", היומון החרדי של הפלג הקנאי שאינו מיוצג בכנסת, מתבשרים הקוראים כי ישנה "תכונה והתרגשות" לקראת השבת הקרובה שכן "דברי חיזוק והתעוררות להמשך המערכה על נשמת האומה יישמעו בכל הריכוזים החרדיים". בידיעה המלאה, מאת י. גפן, נמסר על הצורך לחזק את "העומדים בחזית המערכה" מתוך "מטרה משותפת לעמוד נחושים ומאוחדים ואיש לאחיו יאמר חזק". המערכה עליה כותבים ב"הפלס" אינה, כמובן, המערכה הצבאית בעזה אלא המערכה נגד גיוס לומדי תורה למערכה הצבאית.

בעמוד 2 של היומון החרדי "המבשר", המזוהה עם פלג ביהדות-התורה, מביא כתב העיתון האנונימי תמליל מפגישה של מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א לבין קצין צה"ל ארז אשל, ראש מכינה קדם צבאית (פרט שלא מזוכר ב"המבשר"). "לחשיבות ובהירות הדברים ראוי לצטט ולהביא רובם ככולם של הדברים כלשונם, שהחלו כתגובה לרעיון שהעלה הקצין בענין גיוס בני ישיבות למלחמה", מוסר כתב "המבשר".

בין היתר אמר הרב הגאון לקצין: "לומדי התורה הם המגינים. אתה המוגן"; "ההצלה היא רק על ידי לימוד התורה כסדר"; "אני מאחל שהשם יציל אותך, יציל את כל עם ישראל, יציל את השבויים. זה מה שהכי מדאיג"; "שהשם ישמור עלינו. בזכות לימוד התורה. זו ההגנה, לימוד התורה. לומד אחד שווה אלף אחרים. מה שיותר לומדים, מה שיותר עוסקים בה, יש לנו יותר שמירה והגנה. כל בחור שלומד מוסיף שמירה. השם רוצה עוד ועוד מגינים כאלו".

אחרי שנואש מאפשרות לקבל אישור לגיוס חרדים שאל הקצין אשל את הרב הגאון לגבי האפשרות שלומדי תורה ילכו לבקר בלוויות של חללי צה"ל או יבקרו פצועים מהמלחמה. "חס ושלום, חס ושלום", משיב הרב הגאון. "בחור צריך ללמוד. שבחור לא ייצא אפילו פעם אחת. בחור עם נפש רגישה, יראה את הדברים הקשים, לא יוכל אחר כך לחזור ללימוד. הבחור צריך רק ללמוד".

לאף אחד כבר אין כוח לא להכליל

הסופר הצרפתי מישל וולבק מעניק ראיון לתמר שבק המתפרסם במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות". וולבק מתייחס בהרחבה לטבח ה-7.10 והמלחמה שפרצה בעקבותיו ואומר בין היתר כי הפריע לו "הנרטיב ברוב כלי התקשורת הצרפתיים: הפלסטינים נחמדים וחמאס משתמש בהם כמגן אנושי. אני מתקשה להאמין. תמיד חוזרים ל'אסור לבלבל בין כולם'. זה מייגע".

מהסקר של מכון PSR, אגב, עולה כי 38% מהעזתים מעדיפים שחמאס יהיה השליט העתידי של הרצועה.

מדד הייצוג

במוסף "עסקים" של "מעריב" חתומה טליה לוין על כתבה שנושאת את הכותרת "ערבים זה לזה". בכותרת המשנה נכתב: "האם להכניס את הקונפליקט הלאומי גם למקום העבודה, או להתעלם ממנו? האם עובד ערבי שמביע דאגה לאוכלוסיית עזה הוא בהכרח תומך חמאס? בשיאה של המערכה, יש מי שמנסים לאחות את הקרעים שעלולים להישאר עמנו גם אחרי שהמלחמה תסתיים".

הכתבה של לוין כוללת שני מרואיינים. יהודים.

"מעריב עסקים", 15.12.23

כמו שהשמש זורחת

גם הבוקר מתפרסם ב"מעריב" ראיון רחב היקף שערך בן כספית עם חביב העיתון אביגדור ליברמן, כולל השאלה המצוינת "מה דעתך על המודיעין? בוא נתעלם לרגע ממחדל 7 באוקטובר".

"אין כל אפשרות להיות בקשר כלשהו עם ראש הממשלה"

"אין לי זמן!", נהג לשאוג דודו טופז לפני שהסתחרר אל מצוקה, עבירות פליליות והתאבדות. גם לראש הממשלה בנימין נתניהו אין זמן. כלומר יש לו זמן להצטלם עם חיילים ולבדר שוטרים באירוע הדלקת נרות, אבל אין לו זמן להיות בקשר עם עורכי דינו בנוגע למשפט הפלילי שבו הוא מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. "אין כל אפשרות להיות בקשר כלשהו עם ראש הממשלה", הודיע בא-כוחו, עו"ד עמית חדד.

לפי הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" מתי טוכפלד, לנתניהו יש זמן לפגישות פוליטיות עם חבריו לליכוד, כדי לשמר ככל האפשר את שלטונו. "נתניהו מקדיש לא מעט מזמנו, בעיקר בלשכתו בכנסת, בפגישות אינטנסיביות עם שרי וח"כי הליכוד", כותב טוכפלד. "כל אחד מקבל קצבת זמן לפי עניינו: התומכים הוודאיים והאוהדים השרופים מקבלים כמה דקות. האגוזים הקשים יכולים לקבל גם שעה ויותר".

ענייני תקשורת

בן שפירו מתראיין לנבו טרבלסי ב"גלובס" ומספק כותרת: "ללא התקשורת המערבית, זוועות שבעה באוקטובר כנראה לא היו קורות מלכתחילה". אמירה מופרכת על פניה, שלא מקבלת אישוש מספק מהסברי שפירו בגוף הראיון: "כל הבסיס לטרור בעידן המודרני הוא לשכנע את התקשורת שמוטב שהמערב יתנתק מהאזורים הללו וישאיר את בעלי בריתו להירקב כדי להימנע מטרור. הדרך לעשות זאת היא לגרום לתקשורת לטעון שזו אשמת המערב שהדברים האלו קורים. כך התקשורת מעלה את הטענות שישראל מפרה זכויות אדם והיא מדינת אפרטהייד, כביכול כל מה שקורה שם מוצדק כי ישראל מדכאת את הפלסטינים. אוסמה בן לאדן עשה את זה בשנות ה-90. חלק מגופי התקשורת מודעים לזה, חלקם לא, אבל בלי העזרה של התקשורת, קבוצות הטרור האלה יהיו פחות מסוכנות".

תיבת הקרדיטים שהופיעה אתמול ב"ג'רוזלם פוסט" נקבה בשמו של אבי מאיר כעורך הראשי ובצביקה קליין כסגנו. הבוקר, לפי תיבת הקרדיטים בעיתון, מאיר נעלם וצביקה קליין הפך ממלא מקום העורך הראשי. בעיתון לא מתפרסמת אף ידיעה על החלפת העורך הראשי, שנכנס לתפקידו בחודש מרץ האחרון, גם לא טור פרידה של העורך היוצא ואפילו לא המכתב ששלח לחברי המערכת.

במדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת הכותבת על מותה של העיתונאית עדה הוז-פלס.