מצב השסע

"שקר מוסכם הוא שמרגע יציאתו לעולם מתנתק ספר מספירת הזמן ועובר לשחות במרחבי נצח, לקראת עתיד-תמיד שבו יפגוש קוראות וקוראים, בהם יזרע זכרונות. אבל יש ספרים שהזמן הורג", כותב אמיר רותם במדור הספרים של "הארץ", בפתח של טקסט על הוצאה מחודשת של קובץ סיפורים מאת הסופר האמריקאי הדגול ריימונד קארבר.

בהמשך הטור חולק רותם עם קוראיו דברים שכתב קארבר על מעשה הכתיבה: "על הפרטים להיות קונקרטיים ולשאת משמעות, על השפה להיות נכונה ולהיות מוגשת במדויק. על המילים להיות כה מדויקות שהן עשויות להישמע שטוחות, אך עדיין לשאת משמעות; כשמשתמשים בהן נכון, הן ישמיעו במדויק את כל הצלילים".

רותם מדגים: "כך זה נראה כששני ילדים בני 8, לאחד מהם תכף יום הולדת, עושים דרכם לבית-הספר תוך שהם חולקים שקית צ'יפס: 'בצומת אחד ירד בעל השמחה מהמדרכה בלי להביט ומיד הופל ארצה על-ידי מכונית. הוא נפל על צדו כשראשו בתעלת הניקוז ורגליו נעות כאילו בטיפוס על קיר. הילד השני עמד והחזיק את שקית הצ'יפס. הוא תהה אם עליו לגמור את השאר או להמשיך בדרכו לבית הספר'".

לעיתונאים בדרך כלל אין פריבילגיה לחשל או לזקק מילים בתהליך סיזיפי שנמשך ונמרח עד שבוקעת מבין ידיהם יצירת מופת. אבל להוגי דעות יש. ועיתונים, כשהם רוצים להפיח בקוראיהם רוח פיוטית או חגיגית, עשויים לפנות להוגי דעות כאלה ולבקש מהם רשימה שתפתח קצת את ראשי הקוראים. השנה, לרגל ראש השנה, עושים זאת ב"ישראל היום". בחינמון של מרים אדלסון פנו למיכה גודמן והזמינו ממנו טור. התוצאה היא פחות או יותר ההפך מהמינימליזם הקארברי, שחותר לדיוק של מנתחי מוח.

ד"ר גודמן, מההוגים הכוכבים של המרכז הפוליטי בישראל, כותב ומדבר במילים גדולות, מפותלות, כאלה שלרגע נדמה שהן מתארות נכוחה את הכאן והעכשיו – ואז חומקות מבין הידיים ומשאירות רק אוויר. גודמן כותב על ערכים כמו שפוליטיקאים מבטיחים הבטחות. בהכללה גסה, במונחים שאפשר לפרש לכאן ולכאן, ועם קמצנות בפרטים קונקרטיים. היום הוא כותב בשער החינמון על ה"שעה הקשה שבה אנחנו נמצאים, שעת מאבק בין שבטים", שבה מפתה "לפצל את ישראל לשני מחנות". בפועל, טוען גודמן, אין כאן שני מחנות. הוא מונה שלושה.

גודמן גורס שקיים בארץ "זרם מרכזי גדול ורחב שמאכלס את מרבית הישראלים", וגם "קונצנזוס נסתר שמדביק אותו יחד". לדבריו, הפיצול הנוכחי נוצר סביב "קווי שבר מלאכותיים", שהם בסך הכל "אשליה אופטית".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתח אולם משפט המו"לים, יוני 2023 (צילום: אורן בן-חקון)

"על-פי סקרי עומק בחברה הישראלית, ישראל הממשית לא מחולקת לשניים, אלא לשלושה", כותב גודמן. חלק אחד שוכן בקצה השמאלי של המפה הפוליטית ומייחל להפרדת הדת מהמדינה; חלק אחר שוכן בקצה הימני ומייחל למדינת הלכה. החלק השלישי, לטענתו, הוא הגדול ביותר: "מרבית הישראלים הם היברידיים. מרבית הישראלים מזדהים בצורה מלאה עם נוסחת ההפעלה של ישראל כפי שנוסחה במגילת העצמאות: המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובד בבד תעניק זכויות מלאות ושוות לכל אזרחיה".

את המגילה עצמה הוא מכנה "יין-יאנג יהודי-ליברלי", כלומר "הלחמה של שני יקומים אידיאולוגיים שונים לתוך טקסט אחד – יקום אחד לאומי, היקום השני ליברלי".

ההחלטה לכתוב את הדברים הללו דווקא בשבוע שבו נציג הממשלה, עו"ד אילן בומבך, התייצב בבית-המשפט העליון ופקפק בתוקפה של מגילת העצמאות לא מעידה על תעוזה, אלא על עיוורון. לפי הניתוח הטקסטואלי של גודמן, מגילת העצמאות היא אולי טקסט "היברידי", מאחד. אבל במאבק הפוליטי הנוכחי ברור שאחד משני הצדדים אימץ אותה – ואילו האחר מעוניין ברמיסתה. האפשרות להתאחד סביבה לא עומדת על הפרק.

ומה לגבי "סקרי העומק"? גודמן לא מרחיב עליהם, ובטח שלא מספק נתונים. מי שמשופשף בהזמנת סקרים יודע שאת השאלות שנכללות בסקרים אפשר לנסח כך שיחלקו את קבוצת המחקר לשניים, שלושה או עשרים שבטים. מי שבכל זאת יחפש בעיתונים סטטיסטיקה ייתקל היום בנתונים שממחישים ש"קו השבר המלאכותי" של גודמן דווקא הולך ומתרחב.

"השסע הולך וגדל", מדווחת ריקי רט בשער "מקור ראשון", וחולקת עם הקוראים נתונים שהיא מגדירה כ"מעציבים": "שיעור ניכר מהמשיבים אומרים שבמהלך השנה חל שינוי לרעה ביחסם לחרדים: כך ענו 38% מהחילונים, המסורתיים ובני הציונות הדתית גם יחד. [...] אצל 34% מהחילונים חל שינוי לרעה גם ביחס לבני הציונות הדתית".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מפרסמים נתונים שלפיהם "אחוז הישראלים שמאמינים שהשנה הבאה תהיה טובה מקודמתה" עומד על 23% – הנתון הנמוך ביותר בשנים האחרונות. בקרב קבוצת משיבים אחת דווקא בולטת האופטימיות: תומכי מפלגת יהדות-התורה, ש-52% מהם דווקא סבורים שהשנה שבפתח תהיה טובה יותר.

"מרבית אזרחי ישראל היהודים יישבו הערב סביב שולחן החג מודאגים ומדוכאים. מסוכסכים בחלקם", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "בנימין נתניהו וממשלת חדלי האישים שהקים הצליחו לבאס מדינה שלמה עד העצם; את הרוב המוחלט שמתנגד לפשע ההפיכה המשטרית ואת המיעוט שתומך וכועס על שאינה מתקדמת כמובטח. תחושת המועקה לא תפסח על אף בית".

את הסנטימנט הבולט בטורו של מיכה גודמן – התקווה – אפשר למצוא היום בעיקר אצל כותבים מהמילייה הביביסטי, ובעיקר בעיתונים של משפחת אדלסון. "בואי שנת פיוס", מבקש אריאל כהנא בכותרת טור החג שלו. אראל סג"ל, עמיתו ל"ישראל היום", מייחל לשנה משעממת ושקטה, "שנה שבה השבטים המסוכסכים המרכיבים את האומה העתיקה בהיסטוריה ימצאו נקודות ממשק, חיבור וחיבוק".

איתן אורקיבי, עורך המוסף הפוליטי, לא רק מייחל אלא גם מנבא: "האם לפנינו מחאה חברתית מלמטה, נגד ממשלה דכאנית? האם לפנינו שסע מדמם בין שני חלקי עם שלא נותר ביניהם מכנה משותף? אני מאמין שאלה מסכי עשן, ולכן אני אופטימי".

ב"מקור ראשון", העיתון המגזרי של האדלסונים, ביקשו מבעל הטור הקבוע רן ברץ לכתוב "משהו אופטימי לשנה החדשה". הטור של ברץ דווקא פסימי. ובכל זאת, בפסקת הסיום הוא מנסה לשרטט תרחיש חיובי. "מבחינתי התסריט האופטימי ביותר הוא שבשנה הקרובה העם היהודי היושב בציון יבין שעליו להיאבק על המשטר הדמוקרטי שלו, שנתון להתקפה רבתי", כותב דוברו של נתניהו לשעבר. "שתהיה לנו שנת מאבק מוצלח על זכויותינו הפוליטיות ועל חירותנו הלאומית. לשם אלו הקמנו מדינה, ורק איתן נכונה לנו שנה טובה ומתוקה".

האם ייתכן ששני מחנות שכל אחד מהם מגדיר את המונח "דמוקרטיה" בצורה הפוכה, שחשים שהם נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות ואפילו לא מסכימים על העובדות, יגבשו יחד תודעה "היברידית" שתאיין את המחלוקות ותוביל לשבת אחים גם יחד? כרגע התרחיש הזה בוקע בעיקר מאגף אחד.

דמוגרפיה

בתוך ים הדכדוך השמאלני בוהק השבוע מאמר שמתפרסם דווקא ב"מוסף הארץ". "קל ליפול לייאוש בגלל המגמות הדמוגרפיות. כמה נוח, כמה שגוי", מבשרת הכותרת. בכותרת המשנה מרחיבים: "רבים במחנה הליברלי מאמינים שהעתיד כבר הוכרע, והילודה הגבוהה אצל החרדים והדתיים תבטיח את שלטון הימין. אלא שבתפיסה הזאת יש כמה פגמים מהותיים".

"איך ייתכן שהאוכלוסייה הדתית והמסורתית בישראל גדלה בשיעור נמוך באופן משמעותי משיעור הילודה שמאפיין אותה? התשובה טמונה, ככל הנראה, בתהליכי חילון", כותבת המחברת, שני כהן, דוקטורנטית לכלכלה בהרווארד. "סקר של הלמ"ס מ-2012 בחן שינויים ברמת הדתיות של הנשאלים, ומצא מגמה כללית של התרחקות מהדת", היא מציינת. "בסך הכל, מבין 3.9 מיליון יהודים שנשאלו ב-2012, כ-800 אלף נעו לכיוון החילוניות, לעומת 467 אלף שנעו לכיוון הדת".

המאמר כולו מומלץ לקריאה.

רוח החג/רוחות מלחמה

שני עיתונים מדפיסים היום את אותו מאמר חג מאת נשיא המדינה, יצחק הרצוג. מדובר, למעשה, בתמלול של ברכה מצולמת שהקליט הנשיא. המסר המרכזי חלבי וחלול: "מה ששמר עלינו מאז ומתמיד היה הידיעה הפשוטה, החותכת, שלא משנה מה – אנחנו נשארים יחד. כי אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם אחר".

ב"מעריב" קוברים את הטקסט בעמודי החדשות, בלי הפניית שער. ב"ידיעות אחרונות", שעורכיו הקפידו בעבר לדרוש מנשיאים וכיו"ב אישי ציבור לנפק להם מאמרי חג מקוריים, שלא נשלחו לעיתונים אחרים, דווקא מתגאים בטקסט של הרצוג ומעניקים לו הפניה בולטת בשער – מעל ההפניות לטורים של בכירי העיתונאים.

למה להתגאות כך בטקסט לא בלעדי, לא מקורי ונטול משמעות מיוחדת? אפשרות אחת היא שמדובר בחלק ממסכת החנופה המתמשכת של "ידיעות אחרונות", עיתונו של הנאשם בשוחד נוני מוזס, כלפי הגורם האחד שיוכל להעניק לו חנינה אם וכאשר יורשע. אפשרות אחרת, שמשתלבת עם האפשרות הראשונה, ניתן למצוא בטור שפִרסם כאן אתמול יובל דרור על קרוב משפחה של מוסד טורי החג: ראיון החג.

"מוזס, כעיקרון, לא מתראיין", כתב דרור, "אבל בימים הראשונים של 2017, כשזומן לחקירה שאז עדיין הוסתרה מהעין הציבורית, הוא הסכים לספר לחוקרים מדוע כה חשוב לו שמהדורות החג של העיתון שלו יכללו ראיון עם ראש הממשלה. מוזס הסביר לחוקריו שראיון חג הוא הרבה יותר מסך המילים הכתובות בו או הכותרות שאפשר לחלץ ממנו. ראיון חג הוא ביטוי להכרה הדדית בין העיתון לפוליטיקאי".

ראש הממשלה שעליו דיבר מוזס עם חוקריו הוא כמובן נתניהו. היום לא מופיע באף אחד מהעיתונים ראיון עם ראש הממשלה, שמתנזר מראיונות עם רוב כלי התקשורת הישראלים ומעדיף להתראיין בערוץ 14, ערוץ הבית שלו, וברשתות טלוויזיה זרות. גליונות החג כוללים גם ראיונות עם פוליטיקאים, ומינון גבוה של תמונות של ילדים עם רימונים ותפוחים בדבש, אבל השנה אף עיתון לא מעמיד פנים שהמציאות הישראלית הכאוטית לקחה פסק זמן לרגל חגי תשרי.

יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, מבקר בקלפי ביום הבחירות לראשות ארגון העובדים. תל-אביב, 2022 (צילום: אבשלום ששוני)

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לראיון עם יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, שבעקבות הביקורת על ההירתמות החלושה שלו למאבק בהפיכה המשטרית, כולל החשדתו בשיתוף פעולה עם נתניהו, מצהיר כעת ש"אם הממשלה תתקדם חד-צדדית לחקיקה, או לא תישמע לבג"ץ" – "כל האופציות על השולחן".

המראיין, נדב איל, מנסה לחלץ מבר-דוד איום יותר קונקרטי מהביטוי השחוק שבו בחר. בר-דוד מדבר בתוקף, אבל בזהירות. "אני לא אתן להרוס את מדינת ישראל. אני לא אתן לפגוע במפעל הציוני, וברגע שנקבל החלטה שמנסים לפגוע במפעל הציוני ובמדינת ישראל – אפעל".

ובכל זאת, למה הוא מתכוון? בר-דוד משיב שהוא מדבר על פגיעה בעצמאות מערכת המשפט ובשלטון החוק, ומבהיר שאי קבלת פסיקת בג"ץ מצד הממשלה היא "שבירת כל הכלים, על כל המשתמע מכך". איל מנסה להוציא ממנו אמירה יותר ברורה: "אני מבין את זה כשביתה כללית. אתם תלכו להשבתה". בר-דוד נסוג: "אני לא אומר את זה".

ב"7 ימים" מראיין איתי אילנאי שלושה אלופי פיקוד מרכז בדימוס, גדי שמני, אבי מזרחי וניצן אלון, שמתריעים מפני המציאות שנוצרה בשטחים בעקבות עליית כוחם של המתנחלים. חלק מהציטוטים נשמעים כאילו בקעו מפיותיהם של פעילי שמאל רדיקלי, ולא מפי קצינים בכירים בצה"ל. "העסק פועל בדיוק כמו בחמאס: יש דרג מדיני – בן-גביר וסמוטריץ' – ויש את הדרג המבצעי, כנופיות חמושות, שהדרג הפוליטי מתקצב, תומך ונותן לו גיבוי", אומר האלוף שמני בציטוט שמתנוסס בכותרת הכתבה.

פלסטינים שורפים צמיגים ברצועת עזה, השבוע בקרבת הגבול עם ישראל (צילום: יוסף מוחמד)

במילים אחרות, אלוף פיקוד המרכז לשעבר טוען שבממשלה הנוכחית יושבות שתי מפלגות, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, שמתפקדות כארגוני טרור לכל דבר. בקטע אחר של הראיון טוען שמני שמנהיגי המתנחלים הביאו לקטיעת הקריירות הצבאיות של רוב אלופי פיקוד המרכז בעשורים האחרונים – נקמה על מה שהם מפרשים כהתנכלות להתיישבות – ומתייחס גם לתקרית מהעת האחרונה שבה מתנחל ירה למוות בפלסטיני בכפר בורקה, במסגרת מה שתואר בתקשורת כקטטה שהסלימה.

שמני טוען שמדובר ב"שיטה": "המתיישבים לוקחים כמה עזים, והולכים ליצור חיכוך מכוון. אחריהם יש כוח תגבורת חמוש, כשהמטרה היא לדרדר את המצב כדי שיוכלו להשתמש בנשק חם. זה מה שקורה שם, וכתוצאה מכך נהרג פלסטיני. מבחינת המתיישבים, הם מצפים שבתגובה צה"ל ינקוט יד קשה נגד הפלסטינים ויסגור להם שטחים.

"זו הדרך שלהם להשתלט על עוד ועוד דונם, להדיר את רגלי הפלסטינים ולהבעיר את השטח. כי ככל שיהיה יותר בלגן, יהיה למתנחלים יותר קל להצדיק את השהות שלהם שם. לחלק המיליטנטי הזה יש דרג מדיני שיושב בממשלה. יש לו תקצוב ואפילו תוכנית אסטרטגית – 'תוכנית ההכרעה' של סמוטריץ'".

ניצן אלון מצטרף אליו: "מה שאנחנו רואים בשנה האחרונה זה כבר לא אותם חמישה-שישה נערי גבעות רעולי פנים שיורדים באופן חשאי לשרוף רכב או מסגד. מדובר בעשרות ומאות אנשים, שיוצאים לפעמים בגלוי, ביניהם כאלה שיש להם נשק שניתן להם מידי צה"ל, והם מייצרים חיכוך עם הפלסטינים. הצבא לא יודע איך להתמודד עם האירועים האלה".

עדכונים מהצד האפל

"נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ביקש מנשיא צרפת עמנואל מקרון סיוע בהסרת סנקציות שהטילו מדינות אירופה על משה קנטור, אוליגרך רוסי יהודי שנחשב מקורב לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין", חושפים גידי וייץ ואמיר תיבון ב"הארץ". בדיווח מוסבר שהסנקציות הוטלו על קנטור בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, בין היתר על בסיס הטענה שהאיש מקיים "חברוּת בעלת חשיבות אסטרטגית עבור פוטין", שמנצל זאת "כדי לתמוך בכלכלת המלחמה שלו". מה יש להרצוג לומר על כך? תגובתו לא מופיעה בידיעה. הכתבים לא מציינים אם בכלל קיבל פנייה.

ב"ישראל היום" מפרסמים ראיון גדול עם האוליגרך הישראלי מיכאל מירילשוילי, אביו של יצחק מירילשוילי, הבעלים של ערוץ 14. המראיינת, שירית אביטן-כהן, לא מזכירה את הגילויים על כך שנתניהו סייע למירילשוילי האב בעסקיו הבינלאומיים – פרט שיש מי שקושר בינו ובין הקו המערכתי של ערוץ התעמולה הביביסטי. ובכל זאת, רוב הראיון מוקדש להדיפת ביקורת.

"מירילשוילי האב נחשב כמושך בחוטים של האימפריה המשפחתית, ולטענתו, ראשי המחאה סימנו גם אותו כאחראי למתרחש בערוץ", כותבת אביטן-כהן. "המתקפות נגדו כללו בשבועות האחרונים גם שורה של האשמות ומתקפת ציוצים בטוויטר – בין השאר, על כך שהוא פועל לכינון דיקטטורה בישראל בסגנון רוסי באמצעות שידורי הערוץ". מיד לאחר מכן היא מצטטת הכחשה גורפת מפי מירילשוילי: "בני הוא שהקים את הערוץ, ולא רק שאני לא משפיע על כלום, אני אפילו לא יודע איפה הם ממוקמים, לא מכיר את הצוות או העיתונאים".

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (צילום: חיים צח, לע"מ)

החלקים המעניינים בראיון הם אלו שעוסקים בקשריו של מיכאל מירילשוילי עם רוסיה, ובעיקר עם יבגני פריגוז'ין, מפקד צבא שכירי החרב "כוח וגנר" שמת לאחרונה בנסיבות מסתוריות אחרי שהעז לקרוא תיגר על פוטין. בקטעים הללו ניכר שאביטן-כהן לא הסתפקה בהצגת שאלות, אלא גם הצטיידה במידע וניסתה להקשות עליו.

"נכנסת לאחרונה לרשימת הסנקציות באוקראינה. האם זה קרה בגלל הטענות לקשרים שלך עם השלטון הרוסי?", היא שואלת.

"זו טעות מאוד רצינית, ואנחנו עובדים לפתור את זה", טוען מירלשוילי. "נכנסתי לרשימה הזו כידיד וכחבר של פריגוז'ין כביכול, אבל אני יכול להגיד שהכל הפוך. הכרתי אותו לפני 26 שנה. הפרטנר שלי בא אלי ואמר לי: 'יש לי חבר ילדות ובפעם ה-30 הוא מבקש ממני להכיר ביניכם'. השבתי לו: 'אם זה חבר שלך, למה הוא צריך לבקש 30 פעם?', והוא ענה לי: 'כי הוא מוכר נקניקיות בשוק בלנינגרד'.

"בסופו של דבר קבענו פגישה, ופריגוז'ין הסביר לי בתוך חצי שעה איך הוא יכול לפתוח רשת של סופרמרקטים. החלטתי לתמוך בזה ולסבסד, והוא אכן עשה את זה. זו הצלחה שלו. בהמשך הכרתי בינו לבין אנשים נוספים כדי שייתנו לו חללים למסחר. אחד מהם, ארמן שמו, בינו לבין פריגוז'ין נוצר סכסוך עבודה, והם באו אלי יחד שאפתור אותו".

מיכאל מירילשוילי, 2011 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בשלב זה, מציינת אביטן-כהן, מירילשוילי "גולש לסיפור שנועד להבהיר את אופיו של מפקד כוח וגנר, שכנראה גם הוביל למותו": "פריגוז'ין סיפר מה קרה שם, וברגע שעברתי לשאול את ארמן על הגרסה שלו – פריגוז'ין ירד בריצה במדרגות מהקומה השנייה. הוא היה אימפולסיבי כזה וצעק: 'למה לי לחיות אם מיכאל לא סומך עלי?'. ואני רץ אחריו ואומר לו: 'עצור, טיפש'. היום אני מצטער שהשגתי אותו ותפסתי אותו. שאלתי אותו: 'מה אתה עושה?'. הוא היה מאוד אימפולסיבי, אבל גם מאוד מוכשר.

"יום אחד הוא בא וסיפר לי שהוא פותח מסעדות, אחת מהן בסגנון יהודי (לא כשרה) כמחווה בשבילי. [...] פוטין התחיל לבקר באחת מהמסעדות האלה, שנקראה 'תחנת המכס הישנה'. אם אני לא טועה, שם הם הכירו לראשונה. פריגוז'ין כמנהל המקום יצא ונתן שירות לפוטין. משם הוא החליט לעזוב את העסקים איתי ולעבור לעבוד בשביל הקרמלין. הוא היה מארגן קבלות פנים למכובדים. הוא רצה לקחת איתו כל מה שטען ששייך לו. מדובר ב-10% מההכנסות של העסק. אני נכנסתי אז לבית-הכלא, ומי שניהלו את התביעות האלה נגדו היו השותפים שלי. כבר אז היתה לו השפעה פוליטית מתוך המערכת. יש לי תחושת בטן שנכנסתי לכלא בגלל פריגוז'ין, אבל אין לי הוכחות".

אביטן-כהן עוצרת אותו: "אני מזכירה שנכנסת לכלא אחרי שמצאו את החוטפים של אביך מתים בצד הדרך, ואתה הואשמת לבסוף בחטיפתם".

באופן נוח למדי, מירילשוילי מאשים בכך אדם מת. "זה בדיוק החותם של פריגוז'ין", הוא אומר. "אנשים שהוא תבע האשימו אותי בחטיפת אלו שחטפו את אבי. זה ממש לא נכון. עכשיו אני מגיש תביעת דיבה גם על זה, בין היתר. ישבתי שמונה שנים ושרדתי נסיונות התנקשות בחיים שלי במשך כל הזמן הזה שהייתי בפנים. אני אומר רק תודה לקב"ה שהציל אותי. לא היו לי סיכויים לצאת מזה".

בהמשך הראיון טוען מירילשוילי שיש לו "המון עסקים וכיוונים של עסקים", אבל את כל העסקים ה"רציניים" שהיו לו ברוסיה הוא דאג למכור. אביטן-כהן סקפטית. היא מזכירה שאומרים עליו שהוא סוכן של פוטין, ושואלת: "מה עם חברת השירותים והאחסון סלקטל שבבעלותך, שקיבלה את אישור ה-FSB (הביון הרוסי) כשניסתה להיכנס לשוק האוקראיני לפני פלישת רוסיה לאוקראינה?".

"זו לא חברה שלי", טוען מירילשוילי, "ומעולם לא הייתי קשור אליה". אביטן-כהן מוסרת לקוראים שמבדיקה שערכה עלה שיצחק מירילשוילי, בנו, היה אחד ממייסדי החברה ב-2008, וש"על-פי פרסומים אחרונים [הוא] גם מחזיק ב-82% ממניותיה". אם היה למיכאל מירילשוילי מה לומר על הפרט הזה, המראיינת בחרה להשמיט זאת מהכתבה.

סימנייה

כתבת השער של "מוסף הארץ" חושפת את האופן שבו חברות ריגול ישראליות למדו לנצל את תעשיית הפרסום המקוונת כדי להפוך באנרים ל"נשק מתוחכם שפורץ לטלפון ומרגל אחרינו". הכתב, עומר בן-יעקב, מציין שאחת החברות, "אינסיינט", כבר מכרה את יכולות הריגול ל"מדינה שאינה דמוקרטית". שמה לא מוזכר בתחקיר.

ביביזם

"שנת תשפ"ג סימנה מפנה דרמטי בתקשורת הישראלית: לראשונה ערוץ ימני-לאומי הפך למתמודד שווה ערך לערוצים המתחרים, עם נתוני צפייה מרשימים וקהל הולך וגדל", מבשר שער "אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע". כתבת השער היא ראיון עם ינון מגל, מגיש "הפטריוטים" בערוץ 14, שסיים השבוע את עדותו במשפט נתניהו.

העדות עצמה, שהחלה בחודש יולי וסיפקה למגל הזדמנות לשכתב את ההיסטוריה בשירות הנאשם נתניהו, כלל לא מוזכרת בראיון. למעשה, גם נתניהו בקושי מוזכר בכתבה הנרחבת, חרף המעמד המרכזי שלו באפיזודה הנוכחית של מגל. רוב המלל מוקדש לנסיקתו של ערוץ 14 ולשינוי התרבותי שהוא מייצג.

החלקים המסקרנים בראיון עוסקים במשבר שחווה מגל בעשור הקודם סביב כהונתו הקצרה בכנסת (בשורות מפלגת הבית-היהודי), שאותה נאלץ לסיים אחרי ששורה של נשים טענו כי הטריד אותן, בעיקר כאלו שעבדו תחתיו בזמן שכיהן כעורך הראשי של "וואלה". לאחר מכן, מציין המראיין אסף משניות, מגל גזר על עצמו לא לעבוד בתקשורת במשך תקופה ממושכת.

מגל, בדרך כלל איש ישיר ובוטה, מדבר על הזמנים ההם ברמזים. במשפט הוא אמר שהיחס האגרסיבי שקיבל מהתקשורת כשצצו ההאשמות עורר אצלו תחושה עמוקה של גועל כלפי העיתונות. הרושם שנוצר היה ששם, כשאיבד כל אמון בעיתונות, החליט להפסיק להיות עיתונאי ימני ולהתחיל להיות תועמלן ביביסטי עם חיבה לחדשות כזב.

ינון מגל מודיע על חידוש עדותו במשפט המו"לים. טוויטר, 5.9.2023 (צילום מסך)

"עברתי חתיכת רכבת הרים", הוא אומר בראיון, "הייתי מטאור פוליטי ונפלתי נורא נמוך. הייתי בסחרור ענק. ידעתי שאני בסחרור, וידעתי שאני בהיי, אבל לא הבנתי מה קורה סביבי. גם אז זה נגמר בפיצוץ גלקטי, אבל עם תוצאות רעות מאוד. הלכתי בסוף הביתה, וידעתי שאני צריך זמן לעכל הכל ולחזור שוב לעמוד על הרגליים".

מגל מזכיר פעמיים את דודו טופז, מגיש הטלוויזיה המצליח בישראל שאחרי נפילתו מהפסגה נכנס לסחרור משל עצמו: הוא שלח בריונים לתקוף אנשי תקשורת שאותם האשים בקמילת הקריירה שלו, ולבסוף נעצר והתאבד בתא המעצר. "לא רציתי להפוך להיות דודו טופז חדש", אומר מגל למשניות. "זה לא פשוט להיות על גג העולם ואז לרדת ממנו".

במה התבטאה ההתרסקות של מגל? מה גרם לו לאבד את היכולת להבין מה קורה סביבו? כמה נמוך זה "נורא נמוך"? כמה רע זה "רע מאוד"? ועד כמה היה קרוב למצב של דודו טופז? אם המראיין חקר אותו בנושא, הוא בחר להשאיר את ההסברים מחוץ לכתבה. הקריירה של מגל מתוארת בה כסיפור הצלחה, ולא כפארסה עצובה.

תשומי

אמנון לורד, הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום", כותב גם השבוע על מערכת הביטחון – וליתר דיוק על מערך המודיעין. באופן מפתיע, הפעם לורד לא מאשים את אנשי הביון בקשירת קשר עם שונאי ישראל, השמאל, הקומוניסטים, המפלגה הדמוקרטית והתקשורת. במקום זה, ולמרבה הפלא, הפעם לורד משבח אותם. הוא מכנה אותם, בלי הפוך-על-הפוך, "בחורינו המצוינים", וכותב ש"המנהלים הבכירים ביותר בעולם" עולים אליהם לרגל.

"למרות השימוש האנטי-דמוקרטי שקצינים במילואים ביחידות בולטות של המודיעין עשו בשם יחידתם, כשמדברים על הפעילות האמיתית מול איראן וחיזבאללה הקברניטים לא מזכירים שום השפעה פוליטית", מחמיא להם לורד. "היעדים ברורים ומוסכמים, והתחושה היא שהאויב נמצא בקצות האצבעות של אנשי 8200".

איך זה ייתכן? איך בן לילה הפכו הבוגדים מהממסד הבטחוני, קושרי הקשר ומפוררי רצון העם, לאוטוריטות נערצות שערוכות להגן על כולנו? ניחוש: העובדה שאחד מאותם גורמי מודיעין עלומי שם הואיל להתראיין למדור, והבטיח ללורד באופן אישי שהדאגה הראשונה במעלה שלו ושל עמיתיו היא לבטחון ישראל. מוסר ההשכל: לפעמים, כל מה שטרול מבקש הוא מעט תשומת לב.

ענייני תקשורת

תחבולות. מדור "אחרי מות" של "הארץ" מוקדש השבוע לעיתונאי וסוכן המוסד גיל קיסרי, שהלך לעולמו לפני ימים אחדים. קיסרי עבד בעיתון "מעריב" במשך למעלה משלושים שנה. עופר אדרת, שמגולל את קורות חייו, מציין שהעיתונאי המנוח תפס את ביתו המקצועי כ"קן נחשים", ומצרף אנקדוטה: "אחד מכתביו, כך טען קיסרי, נהג להציץ בדפים שראה במשרדים בטחוניים כדי לדלות מידע שפִרסם בהמשך ככתבות, עד שיום אחד טמנו לו פח והכינו מסמך מזויף שהוא העתיק ופִרסם".

התיקונים. מיכה גודמן פותח את טורו ב"ישראל היום" באזכור הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט ותוכנית ה"ניו דיל" שהנהיג בשנות השלושים של המאה שעברה. בגרסה המקוונת של הטור דאגו לשבץ תצלום של הנשיא רוזוולט – אבל לא של הנשיא רוזוולט הנכון. מי שנראה שם, צוהל בעודו רוכב על סוס, הוא הנשיא תיאודור רוזוולט, שהנהיג את ארצות-הברית בעשור הראשון של המאה.

תיאודור רוזוולט באתר "ישראל היום" (צילום מסך)

משפט המו"לים. "מעשה בגרירת רגליים: מה קרה לאישומי בזק, 'וואלה' ו'ידיעות' בתיקי האלפים?", תוהה כותרת טורו של אבישי גרינצייג ב"גלובס". אף שעברו שנים מאז פתיחת החקירות והגשת כתבי האישום במשפט המו"לים, הפרקליטות והיועמ"שים אביחי מנדלבליט וגלי בהרב-מיארה נמנעו מלהכריע בסוגיה. גרינצייג חותם את הטור בהצעה לשנה החדשה: "תחליטו להחליט. תעמידו לדין, תסגרו את התיק – אבל תחליטו. גרירת הרגליים בכל-כך הרבה תיקים מביכה מאוד".

כל מה שמשתלם להדפיס. דורות של קוראי עיתונים, בעיקר בדורות שבהם קריאת עיתוני נייר היתה הרגל נפוץ, תהו איך ייתכן שמדורי הספורט כה פופולריים, ובכל זאת כה שדופים. התשובה של מנהלי העיתונים היתה פשוטה: הקוראים אוהבים לקרוא על ספורט, אבל המפרסמים לא אוהבים לפרסם שם. רוצים עיתון שמדפיס את "כל החדשות שראוי להדפיס"? טוסו לאמריקה. כאן בארץ מדפיסים את כל החדשות שמשתלם להדפיס.

המחשה עכשווית לתופעה הזאת חיכתה הבוקר על מפתן ביתם של קוראי "הארץ", שוודאי התפלאו לגלות שהמוסף העבה ביותר שחולק להם לרגל החג הוא דווקא מוסף נדל"ן מבית "דה-מרקר", שמחזיק 128 עמודים, מתוכם 62 עמודי מודעות ותוכן שיווקי. ל"ידיעות אחרונות" צורף מוסף רכב בן 132 עמודים, מתוכם 66 (!) עמודי מודעות. זהו המוסף הכי עבה שמצורף היום לעיתונים – אפילו יותר מ"7 ימים" ו"שישבת" של "ישראל היום" (104 עמודים כ"א). לשנה הבאה בדיגיטל.